הפודיום לא זר לליאת נתנאל. היא נחשבת לאחת הנשים החזקות בישראל במרחקי אולטרה, ולאחרונה עשתה זאת שוב כשהגיעה במקום הראשון במרוץ תנ"ך-תש"ח במקצה 70 ק"מ. בדרך למרוץ המטרה שלה בקרואטיה, היא עונה על שאלות שהיא נשאלת לא מעט וחולקת מנסיונה

השבוע האחרון היה סוג של רכבת הרים בתוך מפעל של ממתקים: המון תשומת לב ומחמאות למכביר, עד לרמה שלא יכולתי להכיל יותר את הסומק בלחיים ושפכתי על עצמי דלי קרח כדי להירגע (טוב נו, הכל נכון חוץ מדלי הקרח). היו כמה שאלות שנשאלתי וחזרו על עצמן אז החלטתי לענות באופן קולקטיבי ולספר קצת איך זה נראה מאחורי הקלעים, במקום שבו זה לא רק חיוכים וחיבוקים.

ממה את מפחדת? זו לא תחרות מטרה.

זו שאלה ששאלו אותי בעיקר חברים קרובים, שדיברתי איתם לפני תנ"ך-תש"ח. פחדתי נורא. גם כשלא מדובר בתחרות מטרה זה ממש מפחיד. אפילו שזה בבחינת "ריצה מסכמת" לקראת התחרות המשמעותית שאליה אני מתאמנת – זה עדיין מפחיד. אני לא יודעת מה יהיה שם ומה יכול להשתבש.

בגדול, אני חושבת שאני לא יודעת לעשות את ההפרדה בין התרגשות לפחד. שתי התחושות האלו יושבות אצלי באותה משבצת ורבות ביניהן על המקום. זה קצת כמו צניחה חופשית – אתה לא יודע מה אתה יותר: מפחד שהמצנח לא יפתח או מתרגש מלעוף באוויר כמו פיטר פן.

רצתי כבר מרחקים של 70 ק"מ, אבל זה לא משנה. יש תחושה של "איפוס" לקראת כל תחרות, והכל נשפט באופן ספציפי ונקודתי ולא באופן כללי. ולכן, גם אם לכאורה יש לי ניסיון במרחקים האלה, יש משהו בכבוד שאני נותנת לכל כך הרבה שעות על הרגליים, שאין לי באמת מושג מה יהיה ואיך אגיב. אז כן, למרות שאני מנוסה, היתה באוויר חרדה גדולה.

מה הדבר שהכי עוזר לך בתחרויות האלה?

אנשים הם אלו שעושים את כל ההבדל. המלווים שמצטרפים לחלק מהריצה, האנשים האדיבים בתחנות והפרצופים המוכרים לאורך הדרך, יכולים להפוך תחרות טובה למצוינת ותחרות קשה לנסבלת. זה כביכול ממש בנאלי ואפילו מזכיר קצת ילדים בגן שרוצים שימחאו להם כפיים על הרכבה מוצלחת של פאזל, אבל זה פשוט זה. פנים מוכרות שמחייכות מתוך החושך יכולות לעשות נפלאות לכל שד שעולה ולכל גל עייפות שמסרב ללכת.

העובדה שהתברכתי במרוץ הזה במלווים נפלאים שרצו איתי חלק מהדרך (לירן ואהוד אתם אדירים), בעזרה ואכפתיות בתחרות (ששי, אין עליך) ובפרגון מטורף מרצים מסביב, נתנה לי כוח להמשיך לדחוף גם כשכל המפרקים כאבו לי.

מה הקטע של לשתות קולה במירוץ?

קולה תשמח לבב אנוש. אני משתדלת רוב הזמן לאכול בריא (אם כי בירה, צ'יפס והמבורגר הם חבריי הטובים ביותר ויש לנו מפגש דו-שבועי). בתחרויות החוקים משתנים ואז, בגדול, הכל מותר. עד כמה שאני לא שותה קולה בחיים האמיתיים, בתחרויות קולה הופכת להיות בבחינת "נקטר האלים". כל סיבוב בתחרות חיכיתי כבר להגיע לתחנה בנווה שלום כדי לשתות קולה. מוטיבציה של ג'נקי? אולי. זה עובד? בטוח.

איך מתמודדים עם עייפות?

תמיד להיות בתנועה. לרוץ בלילה זה לא כיף. לרוץ כשהכל חשוך וחוץ מהאלומה של הפנס אין שום אור זה מפחיד. לרוץ עייפים זה פשוט סיוט. אני שמה לב שכשאני עייפה, מצב הרוח שלי יורד וכולם מעצבנים אותי. גם אם אני רצה לבד מעצבנים אותי וזה מאוד קשה לרוץ שהכל מעצבן ובגדול בא לך להתנגש בכל דבר.

עם זאת, גיליתי שהדרך להעביר את הגלים האלה של הקריזה והרצון להדוף הכל, טמונה בתנועה מתמדת. יש איזו שהיא הנחה שדווקא עצירות והפסקות עוזרות. אני גיליתי שבדיוק להיפך. דווקא העובדה שכל הזמן יש התקדמות, גם אם מינורית, מזרזת את היציאה מהמשבר.

איך מתמודדים עם חוסר הצלחה?

התחרות הזו היתה תחרות מוצלחת. מעבר לניהול הנכון של האוכל והשתייה במהלך המירוץ, הזכייה במקום הראשון משמחת מאוד. אבל כמו כל דבר בחיים, התחרות הזו היא תחנה בדרך והיא לא נקודת הסיום. כמו שעכשיו אני מחבקת את ההצלחה, אני זוכרת איך היתה התחושה לסיים את התחרות הקודמת עם כאבים איומים ורצון להתחבר למשככי כאבים מרגע הזינוק ועד לסיום.

עד כמה שזה קשה לזכור את זה – שום דבר הוא לא קבוע, ולכן דווקא הסימון של היעד הבא ושמירה על מתח של תנועה קדימה עוזר בקימה מהמקומות הקשים. כמו הציטוט המפורסם אשר מסכם את עולם האולטרה-מרתון במשפט אחד: if you start feeling bad during an ultramarathon, don’t worry, you’ll get over it. If you start feeling good during an ultramarathon, don’t worry, you’ll get over it.

שתהיה שנה טובה ומלאת אתגרים וחווית.

 

ליאת מתאמנת למרוץ Dalmacija Ultra Trail בקרואטיה שייערך ב-20 באוקטובר. מדובר במרחק של 155 ק"מ עם 6,570 מטרים טיפוס מצטבר. זו השנה השנייה שהתחרות מתקיימת ולפי מה שנראה יש שם חלקים טכניים "לא נעימים" בלשון המעטה.

אנו מאחלים לליאת בהצלחה והנאה רבה.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.