מה מרגישים וחושבים בני הזוג של רצים חובבים שעושים את זה באופן קבוע ואינטנסיבי?
מיה שטרקר סולומון מספרת בכתיבה אישית איך נראים החיים מהצד השני של הריצה

אדם קם בבוקר ומחליט להגשים את עצמו. הוא מחליט שעכשיו זה הזמן, אחרת לעולם זה לא יקרה. אדם קם בבוקר ומתחיל לרוץ. אדם קם בבוקר ולצידו בת זוגו, בחדרים הסמוכים בנותיו, בחוץ עדיין חשוך. זו שעת בוקר מאד מוקדמת או שעת לילה מאד מאוחרת, צריך להתחיל להתארגן לריצה, המחוייבות לתוכנית מאד חזקה, גם המחוייבות למשפחה.

בוקר טוב לחיים הכפולים של הרץ. היי, אני מיה ואני נשואה לעולם הריצה, פעם הייתי נשואה לגדי סולומון. ממורמרת? לפעמים. פעם יותר פעם פחות ולפעמים זה עובר מעל הראש. מתרגלים להכל. מאתגר? מאד!
ספויילר: כשאת נכנסת לעולם הריצה כבת זוג את רואה איך זה מתחיל, את לא יודעת איפה ואיך זה ייגמר, ובמקרה ופיתחת מודעות לנושא, מקווה בשבילך שזה ברור לך שאין לזה סוף. אז איך מתמודדים עם כל זה? פשוט מאד כל יום שעובר זאת עוד התמודדות.

בפעם הראשונה כששמעתי את המילים "זר לא יבין זאת" כעסתי. אז עכשיו אני בצד השני של המתרס? שנאתי כל מה שקשור לריצה. מה פתאום אני זרה? מתי זה קרה?
אז התחלתי לרוץ. הצטרפתי לקבוצה נרשמתי למירוץ ולעוד אחד ושנאתי כל רגע. לא הצלחתי ליהנות מהתהליך, מההישגים גם לא מהרוח וריח האדמה, אני לא אוהבת לרוץ. אז עכשיו אני לא זרה אבל אני גם לא חלק מהעולם הזה, מרצון ומבחירה מודעת. חוזרת לעולם שלי.

שלב ההכלה מאד חשוב. היה לי חשוב לדעת ועדיין חשוב מה להכין לאכול, מה להוסיף לרשימת הקניות. מה הוא צריך לאכול לפני אימון, אחרי אימון, לפני מירוץ תוך כדי ומה אחרי. לקום ביום שישי לשלוח את הבנות ללימודים, ולהכין ארוחת בוקר רגע לפני שהוא יוצא מהמקלחת ונפטר מריח הבואש (שהוא היחיד שכל כך אוהב, "ריח המאמץ"), ואז אני זוכה לרגעי חסד של זוגיות ורומנטיקה. מי צריך יותר מזה? אז את עוברת למצב של חוסר קליטה בעודו מפטפט על הריצה המדהימה שהיתה לו, ומחייכת את החיוך הכי מקסים שלך, מכאן הוא שלך עד שיום הלימודים מסתיים.

לעיתים רחוקות אני מגיעה גם למרוץ. פייר, אני אוהבת את הרוח הספורטיבית מסביב. במרתון טבריה הראשון שלו, באנו בהרכב משפחתי מלא. ערב לפני היה בלגן גדול סביב האוכל, לאחר מכן הבנות ואני עברנו למצב mute כדי שהאצן יוכל להתרכז במטרה. בבוקר המרוץ התעוררנו בהתרגשות, שמנו פעמינו לקו הזינוק ואחרי יריית הזינוק, חזרנו הבנות ואני למלון לארוחת בוקר מפנקת ואחריה סיבוב שופינג מבטיח בעיר "השוקקת חיים" טבריה. כשגדי סיים את המרוץ ארבעתנו היינו עם דמעות התרגשות בעיניים. גדי בקושי הלך ואני שימשתי לו משענת והייתי בעננים. אם זאת לא תמיכה אז מה כן?

אחרי הסיום של מרתון טבריה הראשון

במרתון טבריה השני, הפקנו לקחים מהמרתון הראשון ורק אני ליוויתי את גדי. ערב לפני הזינוק בילינו בארוחת פחמימות רומנטית ושקטה בבית קפה. בבוקר למחרת מיד לאחר הזינוק חזרתי למלון לארוחת בוקר ואחריה עליתי לחדר, כיוונתי שעון ונכנסתי למיטה המפנקת להשלים שעות שינה. איזו שלמות. אני כל כך אוהבת את עולם הריצה.

זמן פציעות. בהתחלה זה מאד מבהיל, אבל גם לזה מתרגלים. היתה ריצת שטח בלילה במנרה בה הוא נפל ונחבל ברגל, והיה זקוק לתפרים. זכיתי בבן זוג כל כך מתחשב, שהוא לא התקשר לעדכן. במקום זה שלח הודעות עדכון בווטסאפ. כשהתעוררתי בבוקר, ההודעה הראשונה שקראתי היתה "יצאתי מבית חולים זיו, אני בדרך הביתה, אני בסדר". נו יופי, הכל בסדר אפשר לחזור לישון. רגע בית חולים? אז גללתי מעלה את השיחה והבנתי שלא הכל בסדר, אבל כשהסוף כבר ידוע, הרבה יותר קל להתמודד עם הפציעה.

תוכנית אימון למתחילים למרחק 5 ק"מ

תוכנית אימון ל-10 ק"מ

פציעה נוספת שהציקה וישבה לי על המצפון חודשים, היתה אחרי מסיבה ממש שווה בעיר בליל שישי, שלא רצינו לוותר עליה, למרות שגדי היה אחרי ריצת בוקר של 40 ק"מ. היתה מוסיקה ממש טובה, לא הפסקנו לרקוד, כל כך נהננו… אש. למחרת בבוקר גדי לא הצליח לדרוך על הרגל. היתה פגיעה בשריר מרוב מאמץ. פגיעה שהיה לה מחיר כבד באחד המרוצים. מסקנה, אם רצים – לא רוקדים! בטח לא באותו יום. את אוהבת לרקוד? צאי עם חברות. את אוהבת אלכוהול? צאי יותר עם חברות. בכלל צאי עם חברות בכל זמן נתון, זה משחרר: לקטר, לרחם על מר גורלך, ובעיקר כדי לשמוע סיפורים שבכלל לא קשורים לריצה.

אפרופו חברות, בכל הקשור לזוגיות שלנו, גם כאן המשפט "זר לא יבין זאת" תקף. תגובות כמו "כל הכבוד לך על הסבלנות", "מה, אבל הכל נופל עלייך", "אז מה, הוא רץ גם עם נשים? ככה לבד? וזה לא מפריע לך?" נשמעות מכל עבר, ולרגע את עוצרת וחושבת אם זה הזמן להתעצבן, לרחם על עצמך או לאיים בגירושים.

אז כן, הרבה נופל עליי ולא תמיד יש לי סבלנות, ולפעמים הקנאה מרימה את הראש. אז מה? אני חיה ונושמת את החיים האלה באהבה גדולה, עם כל ההתמודדויות שלי עם עצמי והסובבים אותי, לומדת לפתח מנגנון של איזונים לשמירת והזנת המסגרת הקיימת – מסגרת ששנינו אוהבים וזקוקים לה, וגם מקדישה זמן לתחביבים שלי ולחברותיי היקרות.

בתוך כל השיגעון הזה, שנינו יחד מוצאים זמן למשפחה, למשפחה המורחבת, לזוגיות, ואפילו זמן לחברים. בעידן הגירושים, שמעתי על לא מעט זוגות שהתגרשו בעקבות ריצה, בעיקר כי הריצה היתה טריגר למה שלא עבד עוד הרבה לפני וגם כי הזוגיות לא איפשרה לכאורה מימוש עצמי.

אני רק רוצה לציין שאפשר גם אחרת. אפשר לקבל את הריצה פשוט כפי שהיא, כחלק מהעולם של בן או בת הזוג. כשזה מעצבן – לא לפחד לכעוס, לריב, להתלונן, פשוט להוציא את זה החוצה. להוציא ולהמשיך הלאה, לא לזרום, כן להתמודד. במקביל, אפשר ואף רצוי לעודד לשמח ולפרגן – ורצוי שזה יהיה אמיתי, מהלב, מהמקום שרוצה שגם לזה שחי לצידנו יהיה טוב. בסופו של דבר זה משתלם, גם אם אני לא חלק מעולם הריצה.

 

Email this to someonePrint this pageShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Pin on PinterestShare on LinkedInShare on VK

  1. מיה סולומון

    תודה. מוזר הקטע של האוכל זכה להרבה התייחסויות. מבחינתי זה הכי שולי.

    הגב

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.