סיימתם את המרתון ואדי האופוריה שעדיין באוויר גורמים לכם לחשוב שתחרות קרובה יכולה להיות רעיון טוב? המאמן הבכיר מישאל דגן קורא לכם לתת לגוף את המנוחה שהוא צריך לפני היעד הבא

IMG_0409 מרתון. 4-6 חודשי אימונים מפרכים, שעות בוקר מוקדמות שהניבו אימוני נפח, מהירות, ריצות קצב רציפות, תחרויות ביניים ואתגר גדול אחד. המשוואה הפשוטה אומרת שכשאנחנו מתאמנים באופן נכון אנחנו משפרים הישגים, נכונה עוד יותר למי שהתחיל מנקודת האפס. פשוט וקל – מתאמנים, משתפרים. כל אחד מאיתנו, ולא משנה אם הוא רץ ותיק ומהיר, או רץ מתחיל ודאי זוכר את רגעי השיא בהכנה. את אותה ריצת נפח שסיימנו תוך הגברה לקצב שהיינו צריכים לשפשף את העיניים כדי להאמין שאנחנו רצים בו. את אותו אימון אינטרוואלים מפרך שגמענו באצטדיון האתלטיקה ובצהרים כבר סימסנו למאמן: "לא היה כזה קשה, אני כבר מאושש". את מרוצי ה-10 ק"מ וחצאי המרתון שגרמו לנו לסרוק שוב ושוב את נתוני השעון, בעודנו מתקשים להאמין שהצלחנו לקזז 2-3 דקות ביחס לאותו מרוץ אשתקד, רגע לפני שנופפנו בהם בגאווה לכל מאן דבעי. מרוכזים ודרוכים אנחנו מגיעים אל האתגר הגדול, המרתון. תקופת הטייפר שעמה באה הורדת נפח הריצה, העמסת הפחמימות, קריאה של אין ספור סיפורי השראה, חששות מוסתרים וגלויים והופ…סיימנו את המרתון! כן אנחנו. ולא רק סיימנו, דילגנו את הקילומטרים האחרונים כמו שחלמנו והנפנו ידיים לניצחון האישי שלנו בקו הסיום. "דפקנו תוצאה!" בשפת העם.


אנחנו לוקחים לעצמנו שבוע-שבועיים ליהנות מאדי ההצלחה, מהפרגון בעבודה, וכן, כמו שהבטחנו למשפחה, אנחנו חוזרים להיות הורים כמו שהיינו לפני המרתון. התחייבנו גם לגוף שלנו שזהו, לא נלחץ עליו יותר בקרוב. בטוח. שבוע-שבועיים של עקצוצי לילה, אי שקט וחוסר נוחות פנימית, וכבר במפגש הריצה-קפה הבא אנחנו קובעים את היעד הבא. אנחנו רוצים לנצל כביכול את ההצלחה, את התנופה והאנרגיה שקיבלנו במרתון ולרוץ אל לוח התוצאות שוב ושוב לאחר עוד מרוץ מוצלח. אם ישאלו אותנו "לאיזו תחרות אתה מתאמן?" אנחנו פשוט לא מסוגלים לענות ב"אין לי יעד".

IMG_0412איך שלא נסתכל על זה, המרתון וההכנה אליו הם טראומה גופנית, כזו הדורשת התאוששות. מרבית הפציעות הכרוניות בקרב רצים לא תגענה בתקופת ההכנה למרתון, הפציעות יושבות להן אי שם בגופנו ומחכות לשעת כושר כדי להתפרץ. הניסיון מראה שמערכת השלד מגיבה בפציעה כרונית דווקא בחודשיים-שלושה שאחרי המרתון כתוצאה מחוסר התאוששות מספקת. ולא, אנחנו גם לא מצליחים להבין שאימונים למרוצי 10 ק"מ וחצי מרתון בתקופה הזו אינם תורמים להתאוששות. הראש המעוות שלנו נוטה לחשוב שבגלל שחצי מרתון הוא חצי ממרחק המרתון שכבר עשינו, נוכל להתאמן אליו בחצי עומס מזה שהשקענו במרתון. אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו בתקופת התאוששות וממשיכים ברצף המרוצים האטרקטיבי שהגרף השנתי מציע. הפליליים שבינינו, כך אני מכנה אותם, יגיעו "רק" להשתתף במרוץ, "לרוץ אותו קל, לכיף". הרי כולנו מכירים את הראש הישראלי ומה קורה לו כשהוא עומד על קו הזינוק. מכוני הפיזיותרפיה מלאים ברצים שלא עמדו בהתחייבות הזאת לעצמם.

IMG_0411אנחנו שוכחים לרגע למה בכלל התחלנו לרוץ ומהי המטרה שלשמה התכנסנו. שוכחים שכל מה שרצינו הוא לסגל לעצמנו אורח חיים בריא ולהצליח להתמיד בו לאורך זמן בעזרת הספורט הנהדר הזה, פשוט התפעול ומהיר התגמול. אם נזכור ונשנן את המטרה הזו גם כשאנו שיכורים מאותו מרתון מוצלח, נחסוך מעצמנו פציעות טורדניות מיותרות שוודאי תגענה לאחר מעשה.

מה בכל זאת כדאי לעשות? נחזור לבסיס בעזרת תרגילי חיזוק לכלל הגוף ושרירי הליבה, נעדיף ריצות קלות בשטח, נתאפק ונוריד הילוך לזמן מה בהיבט הקצב, ננסה לשלב בתקופה זו ענפים נוספים כתחליף לחלק מאימוני הריצה שיסייעו בהחלמת הגוף אך עם זאת יאפשרו לו להיבנות מחדש, ואולי אפילו יגרמו לראש קצת להתגעגע ולתכנן באופן בריא ואחראי את היעד הבא.

מישאל דגן הוא המנהל המקצועי של מועדון הריצה "תל אביב 100". מרצה ומוביל את התחום המעשי בקורס להכשרת מדריכים לריצות ארוכות במכללה האקדמית בוינגייט, B.Ed בחינוך גופני.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.