ארי ולטמן עדיין בעיצומו של המרוץ בבארקלי והוא בדרך לפגוש את לאז אי שם בתחנה בקילומטר ה-35. האם הביטחון שצבר על המסלול יעזור לו לסיים אותו כפי שתיכנן?
הפרק השלישי והלפני האחרון

אני שם חזרה את הכפפות ומצטרף לזרם הרצים שמתחיל בטיפוס – הגעתי לראט ג'ו. מדובר בעלייה מכובדת, תחת השמש המכבידה (המקום חשוף) בין שיחים שגדלים פרא – בכללם השיחים של "קוצי המסור" המפורסמים של הבארקלי שמשאירים את כולם מלאי שריטות וחתכים. האמת שבסך הכל זה לא נורא. העלייה בהחלט לא קלה, אבל אני מוצא את עצמי "תקוע" מאחורי קבוצת רצים שבקדמתה מישהו איטי מכתיב את הקצב. האפשרות היחידה להתקדם מהר יותר היא לחצוב לעצמי "שביל" חדש דרך שיחי הקוצים, או לדחוף בחוסר טקט את שורת הרצים מקדימה. אני נשאר מאחור, ומנצל את הקצב כדי לשמור קצת אנרגיות ולנסות לסחוט טיפה ידע מג'ינה – שהשתתפה השנה בבארקלי המלא (ופרשה במהלך הסיבוב השני – מכובד מאוד).

אנחנו מטפסים דרך מגלשות הבוץ בכיוון ההפוך – בחלקים מסויימים הדרך היחידה היא לתפוס שיחי קוצים ולמשוך את הגוף למעלה. השרירים מאותתים עייפות מצטברת וחוסר איזון (כלומר – בדרך להיתפס).


תחילת הטיפוס בראט ג'ו

כשאנחנו מגיעים למעלה, אני מאתר שקית זבל ונותן לכפפות עמוסות הבוץ שלי לצנוח בכבדות פנימה – הן עשו את שלהן. לא צפוי להן שימוש בהמשך, ואני יכול להסתדר בלי המשקל המיותר.

אם לשפוט לפי המטרות המקוריות שלי – הייתי שוקל ברצינות לפרוש בשלב הזה. את מה שנותר מהמירוץ (הרוב) – אני כבר מכיר בסך הכל – החלקים שעברתי עד כה הם חלקים שיכולתי לחוות רק במסגרת המירוץ הזה – את השאר אני יכול גם לבדוק לבד בהמשך. ב-5 השעות עד לנקודה הזאת (כן! לא עברנו הרבה קילומטרים, אבל השעה כבר 12:00!) הספקתי לחוות לא מעט, אני מרגיש די עייף, חם, ואני פצוע. אחרי שהורדתי את הכפפות, סחטתי קצת את התחבושת שעל הפצע רק כדי לצפות בזרם של מים בוציים נוזלים לרצפה – אולי ראוי לחזור הביתה ולנקות את הפצע כמו שצריך.

אבל כל זה תיאורטי. אלו המטרות שיכלו להיות, אבל היתה השיחה עם לאז. זאת אפילו לא שאלה של Death before DNF. יש פה מקרה של Death before Laz. שאלת הפרישה ממש לא רלוונטית בגלל פצע קטן ביד או כל דבר אחר. אני יוצא להמשך המסלול. בתחנה האחרונה אמרו לי באדיבות שאני בזמן טוב. אני יודע בבירור שזה כבר לא ממש מדוייק. זמן טוב אני כבר בטח לא אעשה במירוץ הזה, אבל כרגע אין לי אפילו באפר משמעותי לקראת הקאטאוף ב"תחנה של לאז". זהו הקאטאוף הקריטי העיקרי במרוץ הזה. לאז נמצא במהלך היום בתחנת סיוע אחרי 35~36 ק"מ (לפחות זה מה שהוא אומר). יש שם קאטאוף של 9.5 שעות – כל מי שעובר את לאז (ועוזב את התחנה) במסגרת הזמן הזאת רשאי לבחור להמשיך במסלול המלא ולסיים את מירוץ האולטרה באורך 50 ק"מ. מי שמפספס את הקאטאוף הזה רשאי להמשיך במסלול אלטרנטיבי מקוצר ועדיין להיות "פינישר" של מסלול המרתון. גם מי שמגיע לפני הקאטאוף רשאי לבחור במסלול המקוצר.

את המסלול שנותר לי אני מכיר לא רע – עשיתי אותו פעמיים בשבוע האחרון. יומיים לפני המירוץ לקחתי לשם את טומו – חבר יפני שמשתתף גם הוא במירוץ (ויסיים אותו במקום שני משותף) – תמונת הכותרת היא מהיום ההוא. עברנו את זה אמנם בכיוון ההפוך – אבל אני יודע מה מצפה לי ובטוח בדרך, כך שאני לא מודאג מצד אחד, ומצד שני יודע שאין לי הרבה זמן לבזבז.

זה הזמן אולי לכמה מילים נוספות על אופי המרוץ הזה. יש הרבה מרוצים שנחשבים "מרוצי ניווט", ולכל אחד אופי וציפיות אחרות. על הנייר אלמנט הניווט במרוץ הזה הוא פשוט למדי. המרוץ עובר ברובו בשבילי הפארק, ובחלקים שאינם בשבילי הפארק (הקטעים האחרונים שעברנו), או בנקודות שבהם הכיוון עשוי להיות לא ברור יש גם שילוט של המרוץ. אז איפה הניווט? ההבדל הוא שמבחינת לאז האחריות היא על הרצים. הם מקבלים את המפה ואמורים להסתמך עליה. הסימון הוא בונוס שמקל, אבל לא ניתן לצפות לראות שלט כל כמה מאות מטרים כמו במרוצים אחרים – זה משחק על הביטחון העצמי כשלא בטוחים. בנוסף – יש כמה נקודות לאורך מסלול המרוץ שבהן משתלבים שבילים שלא מסומנים במפה, או שהסימון שלאז הוסיף עשוי לבלבל. זה היה המקרה במקטע הבא שהיה לפניי. לשמחתי הייתי במקומות האלה כאמור יומיים קודם, וראיתי את השילוט המבלבל (בין שבמכוון ובין שבטעות) – לכן השאלה מבחינתי היתה רק של עמידה בזמנים.

יצאתי לדרך, ובדקות הראשונות היה מקטע שטוח יחסית שאיפשר ריצה קלה והתאוששות. כולם מסביבי נראו סחוטים למדי, ומנסים לעשות את המקטע בשילוב של ריצה והליכה (הפרש של שתי מעלות בשיפוע השביל עושה את ההבדל בשלב הזה). אני עובר קבוצת רצים, ונזכר תוך כדי שהבטחתי לעצמי להחליף גרביים. נראה גם שהתחבושת מזמן לא משרתת את מטרתה, והגיע הזמן להיפטר ממנה.

אני עוצר בספסל העץ של הפארק, מחליף את הגרביים, מוריד וסוחט את התחבושת ודוחף אותה בכיס הצידי של התיק עד שאגיע לפח זבל. קבוצת הרצים שעברתי לפני רגע עוברת אותי, ואני יוצא שוב לדרך כ-10 דקות אחריהם.

אחרי כ-2 דקות אני מגיע לחבורת הרצים. ואיתם עוד כ-10 רצים אחרים בצידי השביל – הולכים בכיוונים שונים. מתייעצים. צועקים. מבולבלים. "זה מפה" אני צועק להם תוך כדי תזוזה. "אני יודע בוודאות. אנחנו אמורים לטפס למעלה עד הסוף, לא למטה" וממשיך. זה הצומת עם שביל שיוצא מהפארק ולא מופיע במפות.


שילוט ידידותי שאינו בהכרח מועיל

אחרי 2 דקות נוספות אני מגיע לצומת מבלבל נוסף. קבוצה של כ-20 איש בכל צידי השביל. אני צועק "מפה מפה" ומשתדל להפגין ביטחון, וממשיך קדימה – אין לי זמן מעבר לזה.

אחרי כ-200 מטר אני מסתכל אחורה, ורואה חבורה של כמה אנשים מאחוריי. מי שבספק ועדיין לא מתקדם כנראה כבר לא יגיע בזמן לקאטאוף. בהמשך אני מגיע לתחנת סיוע נוספת. אני לא מבזבז פה יותר מדי זמן. נגמרו לי המים קצת לפני שהגעתי לפה, אז עכשיו אני לא לוקח סיכון ודוחף 2 ליטר בתיק ומכניס כמה דברים לפה. אני שולף את התחבושת המזוהמת מהכיס הצידי וזורק אותה לשקית זבל גדולה.

במזל לא ברור משהו מתכתי נקלט לי בזוית העין בתוך מערבולת הגאזה. אני מזהה את החלק הקטן שסוגר את בית הבטרייה של הפנס שלי. ש**! אני דוחף את היד לשקית הזבל ושולף את החלק המתכתי. כנראה שכשדחפתי את הפנס לכיס בבוקר, פתחתי את בית הבטרייה יותר ממה שחשבתי. אני פותח את התיק וזורק את החלק לחלל. כרגע אני צריך להמשיך הלאה.

אני ממשיך בסינגל לא בעייתי במיוחד חוץ מזה שהוא עולה ויורד באופן אינסופי, ומדי פעם חסום בעץ שנפל ומאלץ אותי לעקוף, לטפס או לזחול. מבט כל הזמן על השעון. זה הולך להיות קרוב. מדי פעם אני נתקל במישהו או מישהי מבולבלים מסיבות שונות. אני מבטיח להם שאנחנו בדרך הנכונה, ואין פה בעצם שום אפשרות אחרת. לפעמים הם מאמינים לי, ולפעמים הם משוכנעים שאנחנו במקום הלא נכון ומחליטים להתקדם בכיוון ההפוך.

אני מגיע לירידה האחרונה ועושה אותה בקצב מתון – אני כנראה קצת לפני הקאטאוף, ומתחיל לחשוב על טקטיקה. אני מחליט לנצל את הבאפר כדי להחליף בגדים ולנוח טיפה – להרגיש רענן בחלק האחרון של המירוץ. השרירים התחילו להיתפס לי בחלק האחרון, ואני תולה את זה בין היתר בכך שהטייץ שלי רטוב לחלוטין ולא מאפשר לשרירי הרגליים להתאושש. גם החלק האחרון הוא בשבילים שכבר הייתי בהם שבוע לפני המירוץ בערך. אני מלא ביטחון – אין שם איפה להתבלבל, זה החלק הכי ברור ופשוט – עולים, קו רכס, יורדים. אני מעריך ביני לביני שזה ניתן לביצוע בשעתיים וחצי. אולי שלוש שעות (אני לא בדיוק במיטבי, אחרי הכל). עד הקאטאוף האחרון יש כמעט 4 שעות מהקאטאוף של לאז.

אני מגיע לתחנת הסיוע של לאז ופוגש שם את מייקל – בחור מקומי שפגשתי ביום הראשון שלי בפארק, ומאז כבר עשינו בו סיבוב יחד. הוא שואל אותי אם הוא יכול לעזור לי במשהו, ואני מבקש שיקריא לי זמנים כדי שלא אפספס את הקאטאוף ליציאה. יש לי 15 דקות. אני מאתר את התיק שלי שם על הדשא, ומתחיל להתפשט. אני מחליט ללכת על מכנסיים קצרים – אני כבר לא אצטרך הגנה מקוצים עד סוף המרוץ.

כמה דקות אחרי שאני מגיע לתחנה עובר שם רץ בכיוון ההפוך בקצב מהיר. "הרץ הראשון" מישהו אומר. לא יכול להיות. עכשיו?? כמעט 9:30 שעות מתחילת המירוץ – הייתי בטוח שהרצים הקדמיים כבר סיימו לפני שעה וחצי לפחות. זה נותן לי להרגיש טיפה יותר טוב לגבי זה שאני לא אסיים כנראה בפחות מ-10 שעות (רק 3 או 4 רצים יסיימו מתחת ל-10 שעות).


זה שלי! מקבל את הסימון מלאז דקה לפני הקאטאוף – הסיום נראה בטוח מתמיד

4 דקות בערך לפני הקאטאוף אני מתקדם לעבר לאז. עוצר למלא מים בתיק, תופס חטיף לדרך. עוצרים אותי לשאול אם יש לי פנס, והתשובה הכנה שלי היא "כן" (יש לי אפילו את הסוגר של הבטרייה). עובר את לאז בערך דקה לפני הקאטאוף. אנשים שיגיעו אליו 2~3 שניות אחרי שהשעון שלו יראה את השעה 16:30 לא יורשו להמשיך למסלול האולטרה.

בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.

 

Email this to someonePrint this pageShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Pin on PinterestShare on LinkedInShare on VK

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.