אומרים שעקשנות היא תכונה הכרחית למרוצי אנדורנס. השאלה כיצד אתה רותם אותה לטובתך. החלק האחרון באולטרה בארקלי 50 ק"מ של ארי ולטמן

זהו. זה שלי. אני יודע מה מצפה לי, מכיר את הדרך, יודע שאני אסיים את זה הרבה לפני הקאטאוף. מאמין שאספיק להגיע לפחות חזרה לכביש לפני שיתחיל להחשיך (בעוד כשעתיים וחצי), ולא אצטרך להתעסק באיתור חלקי הפנס והרכבתו. למרות שלא אסיים בדיוק בזמן שקיוויתי, אבל זה יהיה כנראה בזמן לא רע בסך הכל, בהתחשב במה שאני יודע עכשיו על שעת הסיום של הרץ הקדמי.

אני מתחיל לטפס ולעבור רצים. כולם מודעים לכך שעברו את הקאטאוף המשמעותי, ועכשיו צריכים רק לשרוד את החלק האחרון. אני מתקדם בקצב טוב. אני מגיע איכשהו לקו הרכס הרבה יותר מהר ממה שציפיתי, אחרי 20 דקות בערך השביל עובר את קו הרכס. וואוו. זה היה מהיר. אני חשבתי שזה ייקח לי משהו כמו 40 דקות, אולי טיפה יותר. מפה לשם, אני מוצא את עצמי מתקדם על השביל – שמתחיל לרדת בצידו השני של קו הרכס.

רגע! זה לא אמור להיות. אני ממשיך להתקדם בהנחה שהשביל פשוט מתעקל קצת ומיד יטפס חזרה לקו הרכס, אבל אחרי עוד כמה מאות מטרים נראה שהוא ממשיך לרדת ומתחיל להתעקל בכיוון שמתרחק מקו הרכס. אופס. אני מנסה להיזכר – לא זכור לי שהיה שביל שממשיך בצידו השני של הרכס כשהייתי פה לפני שבוע. ודווקא חיפשתי שביל כזה. ואיך לעזאזל פספסתי את השביל הנכון שחתך לקו הרכס – כנראה שהייתי עסוק כולי בלהתקדם ולא שמתי לב. אני מנסה לצעוק אחורה. מנסה לצעוק לכיוון קו הרכס שמעליי. אין תגובה. לא מזמן עקפתי אנשים – לאן הם נעלמו כבר?!

אז עשיתי את מה שכל אחד היה עושה במצב כזה. במקום "לבזבז זמן" ולחזור כמה מאות מטרים למעלה עם השביל, החלטתי לחתוך ישירות דרך צלע ההר, ביער, לקו הרכס – שם ידעתי שאפגוש את השביל. תוך כמה דקות עברתי את קו הרכס, וירדתי קצת לצידו השני – אבל אין שביל. חתכתי לכיוון שאליו הייתי אמור להתקדם. ההתקדמות איטית – חם ולח ביער, ואני עובר דרך שדה של קוצים. אני ללא שום הגנה מהקוצים שכורכים את עצמם סביב הרגליים כשאני מפלס את דרכי. אני מתעלם ומסתכל סביב תוך כדי התקדמות על קו הרכס. אחרי כמה דקות אני מחליט לפחות לבדוק שאני בכיוון שאני חושב שאני מתקדם בו (מזרחה). עוצר ושולף את המצפן בפעם הראשונה במירוץ הזה. קו הרכס שאני נמצא עליו מתקדם בכיוון דרום. דרום? לא מסתדר לי. אולי קו הרכס מתפצל איפשהו.

ספירת פציעות ביום שאחרי. השריטות ברגל החלימו מהר יחסית. ליד לוקח שבועות להחלים, והעקיצות התחילו לבצבץ מאוחר יותר

אני מחטט שוב בתיק, והפעם שולף גם את מפת המירוץ. אני צריך להבין איפה אני. אני סוקר את קו הרכס על המפה. מזהה איזור מסויים שבו יוצאת שלוחה של קו הרכס דרומה. אז הגעתי איכשהו לפה, אני מחליט, ומתחיל לחזור בכיוון שממנו הגעתי הרגע. איכשהו הקוצים, הלחות, העייפות המצטברת והיתושים/ חרקים שנתפסים לי כל כמה שניות בריסים נותנים את אותותיהם – אני מתחיל להרגיש מותש ואיטי במיוחד. אני מגיע לדד-אנד – לפניי משתרע הפארק והרכסים שבצידו השני. אבל אין שביל שמתקדם מזרחה. חזרה למפה.

לוקח לי זמן מה להבין – הנחת העבודה הראשונית שלי היתה מוטעית! מעודף הביטחון שלי בהכרת השביל שאותו טיפסתי פעם אחת, שכחתי שהשביל עובר קו רכס ויורד בצידו השני לפני שהוא מטפס שוב לקו הרכס שאליו אני צריך להגיע. אני ממש לא בכיוון. אני תמיד אומר שעקשנות היא תכונה קריטית להתמודדות עם מירוצי אנדורנס. אבל במקרה הזה, העקשנות שלי על מה שאני "יודע" כנגד כל העובדות שהוטחו בי היתה קריטית דווקא לכישלון. כך גם העקשנות רק "להתקדם" שחזרה בהחלטה הבאה שלי.

בשלב הזה אני מחליט על טעות נוספת שלמעשה סותמת את הגולל על המירוץ שלי. אני בוחן את המפה, ורואה שקו הרכס שעליו אני נמצא מטפס למעשה עד שבנקודה הגבוהה ביותר – הוא נפגש עם קו הרכס שאליו אני צריך להגיע – ואל השביל. "לא חוזרים אחורה". אני מחליט להתקדם אם אני כבר פה – פשוט לטפס דרומה עד שנגיע לנקודת השיא. פשוט.

הקצב שלי איטי, וממשיך להאט מצעד לצעד כשאני מטפס בעייפות, בלחות, בין יתושים, דרך קורי עכביש, ובסבכי קוצים ששורטים לי את הרגליים החשופות לכל אורכן ובעיקר באיזור צוואר הקרסול. השיפוע הולך וגובר, ומפעם לפעם אני צריך לפלס את דרכי מעבר לעצים נפולים, או מעל מגדל של בולדרים שבטח נבנה על ידי האינדיאנים בעבר. אני מתקרב, אבל בקצב ששואף לאפס, ומתקרב גם לאפיסת כוחות. אני מכריח את עצמי לעצור ולדחוף משהו לפה. מת לשבת, ואין לי איפה – ואין לי אפילו מקלות להישען עליהם (יש איסור על שימוש במקלות במירוץ הזה). השרירים כבר מזמן במצב רציף של היתפסויות.

מפלס את דרכי במעלה הרכס בתקווה שאני צודק:

כשאני כבר לא רחוק מהפסגה אני מוצא סלע לשבת עליו. לידי כל מיני זוחלים, אז אני לא מעז להוריד את התיק או להישכב. אני כל כך רוצה לשכב קצת. מסתכל על שריר השוק שמרקד לו. אני שם לב שכבר מתחיל להחשיך. אני מנסה שוב לאכול ובקושי מצליח לקחת ביס. השעה 19:00 כבר מתקרבת, ואני כנראה לא אספיק לסיים באור כמו שחשבתי. לא אכפת לי כבר מהזמן, אבל ברור לי שאזדקק לפנס מתפקד כדי להמשיך. קשה לי להתכחש לכך שאולי יש לי בעיה. אני מכריח את עצמי איכשהו לסיים את החטיף, מתרומם וממשיך למעלה.

אחרי עוד מספר דקות אני מגיע סוף סוף לנקודה הגבוהה, ומוצא את השביל. אני מתיישב שם על אבן, ופותח את התיק – זה הזמן להערכת מצב וקבלת החלטות. אני מחטט בתיק, ושולף את הפנס ומכסה הבטרייה. אבל בטרייה כמובן שאין. סביר להניח שהיא בפח הזבל שאליו נפל המכסה.

עכשיו ברור לי שכבר לא אוכל להשלים את המסלול. יש עוד תחנת סיוע בדרך – אני אספיק לדעתי להגיע אליהם, ואוכל לחזור איתם – אבל אני מניח שכולם עברו אותי די מזמן, וייתכן שלא אמצא שם איש. יש גם את האפשרות לעשות את הדרך חזרה – הרוב בירידה, אבל אני לא בטוח שאספיק במצבי לחזור לפני החושך. מה עושים?

מאחר וברור לי שפרשתי, ומדובר כרגע בשאלת "חילוץ", אני מוציא את הטלפון ממצב הטיסה שהיה בו (איסור כאמור על מכשירי GPS), ולשמחתי מתחבר לרשת. אני מנסה להתקשר ללאז, שכמובן אינו זמין. מתקשר למארחים שלי, שברור לי שהם בסביבה. אני תופס אחד מהם, ואחרי דקה של שיחה, הוא מעביר אותי לבראיין – הקפטן של מכבי האש שנמצאים גם הם שם ככוחות סיוע\הצלה. אני מנסה להסביר לו מה המצב, ומבקש המלצה אם להמשיך או לחזור. אחרי כמה דקות שיחה, מאחר והוא לא מכיר את השבילים מספיק טוב – הוא אומר שיחפש אחד מהריינג'רז של הפארק ויתייעץ איתם. כדי לשמור על הבטרייה, אני מנתק ומבטיח להתקשר בעוד מספר דקות.

בערך דקה אחרי שאני מנתק, אני שומע קולות מתקרבים. מעיקול השביל יוצא בחור צעיר. הוא רואה אותי ומיד נובח "אתה לא יכול להישאר פה, אתה חייב להתקדם". אני מסביר לו שאין לי אור, ואני לא יכול להמשיך בלי. בינתיים צצים עוד שני חבר'ה שנראים תשושים במיוחד. הוא מסביר לי שהוא המאסף עם שני הרצים האלו. מאחוריו עוד 4 מאספים עם רץ אחרון ומותש במיוחד. יחד איתו (והפנס שלו) אני יכול להמשיך בינתיים.

למרות שהוא לוחץ עליי להמשיך, אני מתעקש להתקשר קודם. אני מצליח לתפוס שוב את באסיל (המארח) ובראיין, ומסביר להם שהכל כשורה, ואני עם אחד המאספים.

ואז אנחנו ממשיכים. המאסף מנסה לדרבן אותם ולעודד שאנחנו עדיין בקצב להספיק, אבל ברור לי שזה לא המצב. לאט לאט אני מתחזק עכשיו שאנחנו על שביל נורמלי, ומה שאכלתי מתחיל לפעול. אחרי כמה דקות אני מסתכל אחורה ורואה שהשארתי אותם מאחור. אני ממשיך להגביר כל עוד יש אור. עכשיו אני לפחות יודע שבמקרה הגרוע – אני יכול לעצור, והם יגיעו.

לתחנת הסיוע האחרונה אני מגיע בערך 40 דקות לפני הקאטאוף של המירוץ. "אתה עוד יכול להספיק" הם מעודדים אותי. "בתיאוריה כן, אבל לא בלי פנס" אני עונה. 2 דקות אחר כך אני יוצא משם עם תיק מלא במים, ופנס יד שהשאיל לי אחד מהם! תוך מספר דקות אני מכניס את הפנס לפעולה. נותרו רק מספר קילומטרים בירידה בסינגל קצת טכני. אני מנסה לרוץ ככל שאני יכול עם האור שיש לי. כל כמה שניות נתפס לי שריר רנדומלי שמעכב אותי – אני עובר לכמה צעדים בהליכה, ומחזיר את עצמי לריצה.

3 דקות לפני הקאט אוף אני עובר את התחנה של לאז. הוא עדיין שם. מכאן יש לי עוד משהו כמו קילומטר וחצי על כביש. גם אם אני אמצא כוחות על לספרינט כל הדרך, אני יודע שלא אגיע בזמן. כשאני רואה את לאז, אני רק שואל "אני יכול להמשיך?". והוא עונה לי "אין לך שום אופצייה אחרת".

את יתר הדרך אני משתדל לעשות בג'וג איטי. לא טרחתי לבדוק את השעה כשהגעתי לקו הסיום החשוך, אבל כנראה שאיחרתי את הקאטאוף ב-10 או 15 דקות. (כלומר סיימתי מירוץ של 50 ק"מ בערך ב 13:30 שעות).


בסיום המירוץ. את השעון כבר כיבו

את המירוץ לא סיימתי – לפעמים גם אימוץ עקרונות כמו Death before DNF ו- Embrace the pain לא מספיקים. אבל קיבלתי במקום זאת חווית בארקלי מלאה יותר, ואם אשכיל ללמוד מאוסף הטעויות שעשיתי, זכיתי להכנה מצויינת לקראת אפריל. עכשיו נותר רק לגלות איך בעצם אני אמור להירשם.

מוזמנים לצפות בסרט קצרצר לסיכום המירוץ כאן.

בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.
Email this to someonePrint this pageShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Pin on PinterestShare on LinkedInShare on VK

תגובה אחת

  1. הופאק

    ארי, כל הכבוד על הריצה ועל הפוסטים המעניינים. אני מקווה שתצליח יותר במרוץ עצמו ואל תשכח לכתוב עליו.

    הגב

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.