ארי ולטמן הגיע ל"פרוזן הד" כדי לגשש ולקבל טעימה ממה שעשוי לצפות לו במרוץ המטרה – המרתונים של בארקלי. על המפגש שלו עם לאז ועל הטעויות שעשה בדרך, בכתבה הבאה

אחד מהנדבכים החשובים השנה באסטרטגיית ההכנות שלי לקראת המרתונים של בארקלי – מירוץ המטרה – הוא לאתר את פארק "פרוזן הד" בו מתקיים המירוץ, לבלות בו ובסביבתו קצת זמן – וללמוד כמה שאני יכול.

למעשה, זה היה נדבך מרכזי ושולט בעיצוב התוכנית לשנה הזאת. למרות שהמחשבות הראשוניות שלי בסוף שנה שעברה היו להיות במקום במהלך המירוץ עצמו, באביב, אחרי שאיתרתי את לאז (מארגן המירוץ) והתכתבנו קצת – החלטתי במקום זאת להגיע לפארק בספטמבר – הזמן בו מתקיימת "גרסת הילדים" של המירוץ. בצילו של המירוץ הידוע והחשאי, ובהשראתו – ולאור הביקוש הגובר מצד מאות או אלפי רצים כל שנה להתנסות בחוויה – המארגנים הפיקו מירוץ חדש – גרסת הסתיו של מרתוני בארקלי. או בשמה הרשמי: Barkley Fall Classic.

זהו כמובן אינו מירוץ שנועד לילדים. המירוץ נועד מיסודו להיות קשה ואכזרי – ולאפשר לרצים לטעום ולחוות משהו מחווית הבארקלי. מצד שני, די ברור שלא מדובר באותה רמת קושי. האלמנטים כולם קיימים, אבל ברמה מרוככת וידידותית יחסית.

כך, מרחק המירוץ הוא "50 ק"מ" (למרות שכנראה קצת יותר בפועל), לעומת המירוץ הגדול בו רשמית 100 מייל (160 ק"מ), ובפועל כנראה בסביבות 210 ק"מ. המירוץ בסתיו הינו ברובו על השבילים הממוסדים של הפארק, אבל הרצים זוכים "ליהנות" ממקטעים ספציפיים שמפורסמים בקרב מי שעוקבים אחר מירוץ הבארקלי – מקטעים שאינם חלק משבילי הפארק, ועוברים בצמחיית שיחים קוצניים תוך טיפוס או ירידה בשיפועים אכזריים במיוחד – Testicle Spectacle, Meth Lab, Rat Jaw.

לטובת האווירה המיוחדת, לאז עושה הרבה עבודה לקראת המירוץ של העלאת סף החרדה בקרב המשתתפים. בחודשיים שקדמו למירוץ הוא שלח מדי פעם הודעות לגבי רמת הבלבול שהוא צופה, חוסר היכולת הצפוייה שלנו לעמוד בקאטאוף, ובעיקר הרבה תמונות של שיחי קוצים אכזריים שצמחו לגובה שיא השנה, של נחשים ועוקצים למיניהם, סיפורים על דובים או חזירי בר אכזריים, דבורים עצבניות, ועוד ועוד.

כשהורשתי להצטרף אליו לפגישת הכנה בבית הספר המקומי בנושא תחנות הסיוע – נראה שעיקר המחשבה שלו היתה בנושא של מה כדאי להוסיף לתחנות הסיוע שאף רץ לא יטרח לגעת בו (משהו כמו ג'ינג'ר טרי) – סתם לשעשוע.

בדרכנו החוצה, דיבר איתנו בחור מקומי שבילה כנראה זמן לא מועט ברחבי הפארק בצעירותו – הוא סיפר לנו שבעבר (כשבית הכלא המפורסם דרכו עובר המירוץ היה פעיל) שיחררו ברחבי הפארק כ-30,000 נחשים כדי למנוע בריחה של אסירים. לאז כמובן עודד אותי לשתף את הידיעה החשובה עם קהילת משתתפי המירוץ.

וכך, מצאתי את עצמי בתחילת ספטמבר בעיירה אמריקאית קטנה בשם וורטבורג. ההגעה לכאן היוותה כמובן אימון בסיסי באולטרה-טיול. 4 טיסות מטוקיו לנאשוויל (תוך התעכבות של יומיים בפאריז בעקבות פאשלה שלי בנושא הויזה האמריקאית). כדי לא לבזבז זמן בנאשוויל, אוטובוס מקומי לקח אותי ישירות משדה התעופה לתחנת האוטובוסים של החברה היחידה שיש לה שירות בכיוון הנכון, כדי לתפוס אחד משני האוטובוסים היומיים שמגיעים עד לעיירה בשם קרוסוויל (עיירה קטנה אחרת, כ-75 ק"מ מוורטבורג). זוהי הנקודה הקרובה ביותר לוורטבורג או לפארק אליה ניתן להגיע עם תחבורה ציבורית.

אחרי שביליתי שם לילה במלון קטן לצידו של הכביש המהיר מנשאוויל, אספו אותי למחרת בבוקר זוג נחמד מוורטבורג שהתנדבו מבעוד מועד לאסוף אותי משם ולהביא אותי עד לוורטבורג.

כן, טוב הלב הזה מפתיע למדי (לא מדובר בשירות של אובר, הם פשוט רצו לעזור!), זאת היתה רק ההתחלה. בדרך למיקום בו תכננתי לשהות, הם לקחו אותי לסיור קצר בעיר, ואז לראות את הפארק. ואת השער הצהוב! ואז, כשהגענו ליעד הסופי, הם הסתכלו על המקום (דשא מחוץ לבית של מישהו, עם קרונית קטנה לשינה – בלי שירותים או מקלחת ממה שהצלחנו לראות בשלב ההוא, למרות שהיה לי ברור שיש לזה פיתרון). מפה לשם – המשפחה אימצה אותי, ואת הימים בוורטבורג ביליתי בביתם – על גבעה ירוקה בצידה של וורטבורג המשקיפה על פארק פרוזן הד. כדי לוודא שיש לי איך להגיע אל הפארק – אחד הרכבים שלהם הפך לרכב הצמוד שלי, וכך אני מוצא את עצמי נוהג יום יום ב-SUV שלהם או ברכב בשם אינפיניטי עם מנוע של 3.5 ליטר. אפשר לומר – נחיתה רכה.


ארוחת בוקר על המרפסת בוורטבורג – קווי הרכס של פרוזן הד ברקע

אבל אנחנו פה כדי לדבר על המרוץ. באתי לכאן עם הבנה ברורה לגבי המטרות שלי – המרוץ אינו מרוץ מטרה (כמו המרוצים שלפניו), ומטרתו העיקרית היא באופן ברור – ללמוד כמה שאני יכול לקראת המרוץ באביב. כמובן שאשמח לסיים אותו, ואפילו היתה לי מטרה רנדומלית משהו מבחינת זמן לסיום – 10 שעות. אבל המטרה הזאת לא היתה באמת מטרה, אלא סוג של תקווה כללית לאור הקצבים שיידרשו לי לסיים את המירוץ הגדול – המסלול לא ידוע (חוץ מאורכו) עד ליום שלפני המירוץ (בדומה למירוץ הגדול), וכך ממילא אין הרבה משמעות לתכנון זמנים כזה או אחר.

זה מה שהזכרתי לעצמי לאורך השבוע שלקראת המירוץ – כדי שאזכור לעצור, להסתכל מסביב, להסתכל במפה – להבין, לספוג. אבל אז נפגשתי עם לאז לארוחת ערב. לאז (או בשמו הפיקטיבי המלא: לאזארוס לייק, הוא האיש שמאחורי המרתונים של בארקלי מאז היווסדו לפני קצת יותר מ-30 שנה, והפך בשנים האחרונות לסוג של דמות מיתולוגית בעיני כל מי שעוקב אחר המרוץ).

סדרי העדיפויות אמנם היו ברורים לי, אבל במקרה של המרוץ הספציפי הזה, הדברים קצת יותר מורכבים. אני יכול לספר לעצמי כמה שאני רוצה שתוצאות המרוץ הזה לא חשובות לי, אבל לא יכולתי להתעלם מהידיעה שבעוד מספר חודשים – כשאגיש את המועמדות שלי להשתתפות במירוץ המטרה – לאז יהיה מודע בין היתר לתוצאות שלי במירוץ הזה. אז אנחנו יושבים לנו במסעדה המקסיקנית המקומית, וכדרך אגב אני מספר ללאז על דרך החשיבה שלי בהכנה למירוצים – בין הדברים משתמטת לה "במקרה" העובדה שאין לי כוונה להשקיע מאמץ מיוחד בסיום המרוץ הנוכחי בהצלחה – אני רק רוצה ללמוד מה שאפשר לקראת המרוץ באפריל .. יאדה יאדה …

לאז קצת חכם מדי בשביל זה, ולפני שאני מספיק לחשוב שהנה אולי אני מצליח לצאת מכל הסיפור הזה הוא ממהר לעצור אותי ולהבהיר שהוא לא יעזור לי לספק לעצמי תירוצי DNF מבעוד מועד. "אתה יודע שלקראת אפריל אנחנו נסתכל על התוצאות האלה. ואם נראה שלא הצלחת לסיים את המירוץ הזה – זה לא ייראה טוב".

וזהו, הלכו התירוצים. מאותו הרגע, המרוץ קיבל תפנית חדה מבחינתי, ומה שהיה רעש רקע למטרות המרוץ הפך לפתע לסערת רעמים שלא השאירה הרבה מקום למטרות המקוריות. לצאת למרוץ עם אי סדר בסדרי העדיפויות זאת בדרך כלל לא התחלה מוצלחת.

לא ממש דאגתי מסיכויי לסיים את המרוץ. בסך הכל, חוץ מכמה קוצים וקצת בוץ לא צפיתי לחוות משהו שלא חוויתי או צלחתי בעבר. זהו אמנם מירוץ עם מפה ואיסור על שימוש ב GPS, אבל מדובר במרוץ קצר יחסית, שצפויים להיות בו יותר מ-350 משתתפים ברמות מגוונות, כך שצפיתי שיהיה קו מתמשך של רצים שיסמנו למעשה את המסלול לאורכו, ועד ליום המרוץ ציפיתי שאכיר היטב את כל השבילים בפארק (וכך היה).


עם לאז מעל ל Testicle Spectacke, אחרי שהוסיף שלט משעשע לרווחת הרצים

הגעתי לקו הזינוק של המרוץ מלא התרגשות וציפייה. כשהתפרסם המסלול יום קודם, לקח לי בערך 15 שניות להכיל אותו – את השבילים כבר הכרתי היטב, וגם את הנקודות מהן יוצאים החלקים הבידוריים. המירוץ מתחיל ב 7 בבוקר, אבל בפארק פרוזן הד זוהי השעה שבה מתחיל להסתנן אור ראשון – המקום נמצא בקצה המערבי של קו הזמן המזרחי של ארצות הברית – מרחק יריקה מעיירות בהן השעה עדיין 6:00. הייתי דחוס בין כמעט 400 משתתפים, כך שלא ממש ראיתי מה קורה מקדימה, אבל לאז כנראה הדליק סיגריה – כי התחלנו לזוז.

היו כמה החלטות של הרגע האחרון שהיו אמורות לעבוד לטובת מהירות על חשבון חוויה של דימוי המירוץ הגדול: התחלתי עם חצי ליטר מים בלבד (טעות!), בהם הסתפקתי עד לתחנת הסיוע השנייה למרות לחות של כמעט 100% (טעות טעות! לא למדתי כלום מצרפת?). את המפה שקיבלנו מודפסת על בד רך דמוי באף, קשרתי על יד שמאל במקום השעון, ואחרי הטיפוס הראשון זרקתי אותה עמוק לתוך התיק (טעות), ואת המצפן כמעט והשארתי בבית מאחר ולא ראיתי מתי ואיפה יהיה לו שימוש, אבל ברגע האחרון זרקתי אותו לתחתית התיק (טעות). באופן דרמטי שלפתי מערכת החירום שלי את בטריית הספייר שנמצאת שם באופן קבוע והשארתי אותה בבית (באופן בלתי צפוי – איכשהו אפילו זאת היתה טעות).

החלטתי לפתוח באסטרטגיה שקצת סותרת את הדרך בה כבר גיליתי מזמן שאני אוהב לנהל מרוצים. קשה לי לקרוא לזה טעות, מאחר ובמקרה הזה מדובר בלקיחת סיכון מחושב ומודע. התחלתי מהר יחסית. המרוץ מתחיל על כביש אספלט לאורך כ- 1.5~2 ק"מ (ההערכה גסה שלי) לפני שהוא נכנס לסינגל שמטפס 500 או 600 מטר בעלייה מתונה (השבילים בפארק כולו מטפסים ויורדים בגבהים שבין 400 ו-1,000 מטר). לא ממש התחלתי בספרינט, אבל ניסיתי לפתוח בקצב סביר שיביא אותי אל הסינגל יחד עם קבוצה של אנשים שלא יטפסו אותו כמו בטיול שנתי של בית ספר יסודי. קבוצת הרצים מגוונת מאוד במרוץ הזה, וצפיתי שלא מעט יניחו שהם יכולים להרשות לעצמם להישרך מאחור בקצב איטי (אחרי הכל, הקאטאוף במירוץ נשמע נדיב למדי – 13:20 שעות למסלול של 50 ק"מ). הסטטיסטיקה של תוצאות המרוץ בשנים קודמות מראה שלפחות חלקם טועים – רק כשליש מהרצים מסיימים את המסלול המלא. לא רציתי למצוא את עצמי בטור ארוך ומשתרך, מאחורי 350 רצים בעלייה הראשונה, ואם אפשר, גם לא כשנסיים את המקטע הראשון ונגיע לירידה החדה, טכנית וקוצנית דרך Testicle Spectacle. השקעה קצרת טווח של קצת מאמץ עודף נראתה כמעט הכרחית לאורך השעה הראשונה של המירוץ לפחות. מה שאולי היה פחות הכרחי היה להתקמצן בכמות המים ששתיתי בשלב הזה.

כן, היו כמה טעויות כבר בפתיחת המרוץ, אבל החוויות עוד לא התחילו.

[המשך בקרוב …]

בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.

תגובה אחת

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.