מה עושים עם הספק כשהוא מתעורר? מאיפה מגייסים כוחות למוטיבציה ומה היא "רשימת המשקל" שארי ולטמן נכנס אליה

זה כבר זמן מה שאני בבלוק כתיבה. למעשה מאז אוגוסט אני במאבק תמידי עם עצמי – מתחיל לכתוב על נושא אחד, ואז קופץ לנושא אחר, ובסוף מוותר על שניהם ולא מסוגל להחליט על מה "נכון" לכתוב כרגע. אפשר למצוא סיבות שונות לבלוק כתיבה מהסוג הזה, אבל הסיבה האמיתית נמצאת כנראה בכך שבעצם מאז אוגוסט, הנושא שבוער בי ומעסיק אותי הוא משהו שבשום שלב לא הרגשתי בשל להקיא אותו החוצה.
ספק.
כן, הספק רודף אותי כבר זמן מה בתצורות שונות. לא מדובר בהכרח בספק שמקנן כבר זמן מה בקרב חלק מהעוקבים אחרי המעשיות שלי. הספק הכללי הוא מובן מאליו – כשרץ מהשורה עם רקע מינימלי בריצה מחליט לקחת על עצמו אתגר כמו המרתונים של בארקלי – ספקות ותהיות זה לא משהו מפתיע. זה וסוג האימונים שאני נוטה לבחור הביאו להרמת גבות מזמן. ולכן קל להיאחז בכל מעידה בדרך, בכל DNF שחוויתי השנה ולחזק את הספק. אבל כאמור, לא מדובר בספקות האלו. ולא שכישלון נקודתי במירוץ כזה או אחר הוא חסר משמעות, אבל בפני עצמו – אין לכישלון כזה משמעות גדולה בערעור האמונה בדרך שבחרתי. הספקות המשמעותיים שלי מגיעים ממקום אחר. מהתבוננות בבחירות הקטנות שאני עושה באופן טבעי ביום יום.

התזמון לנסיעה שלי ליפן נבחר בקפידה לעונה הקצרה יחסית שבה ניתן לטפס על הר פוג'י. הקדשתי שבוע שלם להר הזה, מיקמתי את עצמי בהוסטל למרגלותיו, ממנו ניתן בעיקרון לצאת עם תיק על הגב בבוקר, ולחזור בערב אחרי ביקור בפסגה (כולל טיפוס של כ-3,000 מטר רצופים בדרך לשם). הכוונה היתה לטפס את ההר יום אחר יום במשך כ-6 ימים, ובפועל אולי במשך 5 ימים בהינתן ענייני מזג אוויר, נפילת מוטיבציה או אלמנטים אחרים.

במציאות, אחרי שבוע שביליתי שם – טיפסתי למעשה 3 פעמים. רק פעם אחת במסלול המלא לחלוטין כפי שתיארתי אותו מההוסטל. פעם נוספת מנקודה טיפה גבוהה יותר (שהורידה בעיקר את הריצה המישורית יחסית לשם), ופעם אחת רק עד לתחנה השמינית (בגובה של כ-3,000 מטר). זה לא רע בסך הכל, אבל אלו לא האימונים שקיוויתי לעשות שם.

לא היתה סיבה מיוחדת שהצדיקה את ההשתמטות הזאת. לפעמים מזג האויר לא ממש נראה מוצלח, היו ימים שפשוט החלטתי שחשוב שאנוח כדי שאוכל לעשות את האימונים כמו שצריך בימים האחרים. בכל מקרה – זאת היתה התוצאה. בשנה שעברה, כשהתכוננתי לקראת מירוץ הענקים, זה לא היה קורה.

ושוב, פספוס האימון שקיוויתי לעשות לא היווה בעיה קריטית במסגרת התמונה הגדולה והכוללת. זאת לא היתה סיבה בפני עצמה להחליט שלא אהיה מוכן. יש קשת רחבה יחסית של פעולות \ אימונים \ מסלולים שיביאו אותי מוכן יחסית בסוף מרץ (זה מובנה בתוכנית כזאת שמתפרסת על שנה שלמה). הדאגה הגדולה יותר היא עצם זה שלא הייתי חדור במוטיבציה הנכונה, שתוציא אותי יום אחר יום – עייף, חסר אנרגיה, וגם בגשם שוטף – להרים.

אני לא יכול שלא להיזכר ביולי לפני שנה – ביום בו אני חוזר מיום נוסף בהרים באיזור אורובייה שבצפון איטליה – באור אחרון של היום כשאני בקושי רואה משהו, רץ מטה כאשר מתחת לרגלים נחל של בוץ, ומעל הראש מותקף בכדורי פינג-פונג עשויים מקרח (ברד).

מוטיבציה מהסוג הזה זה לא משהו שמייצרים בכח – הרי מלכתחילה אני עושה את מה שאני עושה כי זה מה שבא לי – פה טמון כל היופי והכיף במה שבחרתי לעשות.

וכך, דבר גרר דבר, ובמרוץ באי ריוניון – אליו הגעתי לא מוכן בבירור – איבדתי קצת את הדרך הפנימית, ולמרות שהיה ברור שהמטרה צריכה להיות ליהנות ולנסות לסיים איכשהו – מצאתי את עצמי רודף אחרי השעון, ואז כשעלה היום ואיתו החום והלחות – מאבד את האנרגיה, ואז את הקצב, ואז את המוטיבציה להמשיך. פשוט הבנתי שאני לא נהנה, והחלטתי לפרוש. הלכתי לאיבוד (מנטלית).


רגע ההחלטה לפרוש במירוץ בריוניון – אולי רגע של התפכחות מסוימת

שאלת המוטיבציה היא השאלה שמדאיגה אותי יותר מכל אספקט לוגיסטי או פיזיולוגי כרגע – במירוץ כמו הבארקלי – זהו הדבר הכי משמעותי לטעמי ברגעי המשבר שיגיעו ללא ספק. וזה נכון כמובן גם ל"אימוני השיא" שאליהם אדרש בחודשים הקרובים כדי להביא את עצמי למוכנות כלשהי ברמה הפיזיולוגית.
ולמרות כל זאת, אלו מכם שעוקבים אחרי העדכונים שלי בפייסבוק כבר יודעים – אחרי עצירה למחשבה נוספת, לרה-אירגון מנטלי אולי, קרו כמה דברים שייראו אולי מנוגדים למה שנראה על פניו כהישברות או לפחות עייפות מנטלית מהדרך.

דבר ראשון, החלטתי שלא לוותר על כל הרעיון (מתוך איזושהי הבנה פנימית לכאורה – שזה לא מה שאני באמת רוצה כרגע), והגשתי מועמדות למירוץ הבארקלי. האמת – אפילו לא הייתי בטוח שאני מבין את תהליך הרישום במלואו – השגתי מספר רמזים, וכששלחתי את החיבור המפורסם "למה צריך לאפשר לי לרוץ את הבארקלי", היה מעורב אלמנט לא מועט של ניחוש ותקווה לקצת מזל.

שנית, המזל שיחק לידי במידה מסוימת אבל לא במידה שקיוויתי – התוצאה היתה אולי הגרועה ביותר האפשרית. אם היה מסתבר שפספסתי/ לא התקבלתי, כבר לא היה הדבר בידיי – יכולתי להמשיך הלאה משוחרר בידיעה שניסיתי וזה לא הסתדר. אם הייתי מתקבל כאחד מ-40 הרצים שמקבלים מלאז "מכתב תנחומים" המודיע להם שהתקבלו לרוץ את הבארקלי – הייתי מגלה די מהר אם המכתב הזה נותן לי את הבוסט למוטיבציה שיידרש לי בחודשים הקרובים.

במקום זאת – קיבלתי הודעה שאני ממוקם איפשהו לקראת סופה של רשימת המתנה למרוץ. רשימת ההמתנה של הבארקלי זכתה בשלב כזה או אחר להיקרא weight list (בעיקרון, "רשימת משקל"). אין לי מושג לגבי מקור השימוש במינוח הזה (אולי טעות של מישהו במקור) – אבל מתייחסים לזה בהומור כשם הרשמי של רשימת ההמתנה. אני יכול רק לקוות שהמשקל העודף שלי יפעל לטובתי פה, אבל אין ספק שאני מתחיל במקום שעל פניו נראה בעל סיכוי תיאורטי בעיקר (אף פעם אי אפשר לדעת), אבל לא ריאלי במיוחד.

לאור זאת, אחרי מחשבה לא ארוכה במיוחד – עשיתי מעשה ורכשתי לעצמי כרטיסי טיסה לטנסי לתקופת המירוץ. לשני הפוסטים בפייסבוק לגבי ההחלטות שלי קיבלתי מגוון של תגובות – חלקם מעודדות, חלקן תוהות לגבי הלוגיקה, וחלקן מבקשות פרטים נוספים לגבי המוטיבציה הספציפית שעומדת מאחורי התהליכים הפנימיים שעברתי עם ההחלטות האלו.

אז למה לא ויתרתי עדיין? במצב שבו מצאתי את עצמי עם מוטיבציה מעורערת משהו, בסופה של "רשימת משקל" שפירושה שגם עם המון מוטיבציה – בשלב כזה בלתי אנושי לצפות למצוא מוטיבציה לסוג האימונים שנדרשים, כדי להגיע למרוץ כזה מוכן באמת. אז מה פתאום לקנות עכשיו כרטיסי טיסה דווקא (מתוך ידיעה שהסיכוי שאצטרך להשתמש בהם כדי להשתתף במירוץ ממילא נמוכים מאוד). אלו כמובן שאלות ששאלתי את עצמי לפני שקיבלתי את ההחלטות האלו.


התחזית לחודשים הקרובים: טיפוס מצטבר

אני אנסה לעשות סדר מסוים בדברים. כרגע, מבלי להיכנס לדברים שאני חושב שהם אישיים מאוד, ופחות רלוונטיים לשאלת תהליך ההחלטה עצמו – בואו רק נניח שאחרי הסדר המחשבתי כן הגעתי למסקנה שהמוטיבציה להשתתף במירוץ רלוונטית וקיימת (גם אם כל הסימנים בפועל מראים שהיא מוחלשת וכנראה שלא מספקת כרגע).

ברמה הכי פשוטה, בואו נחשוב על מירוץ אולטרה כלשהו. שימו את עצמכם בכיסא הצוות המסייע לרגע, כאשר אני מגיע אליכם לתחנת ביניים באמצע המירוץ מותש. לא נשאר לי כוח, אני אומר לכם. הקצב שלי בקילומטרים האחרונים ירד משמעותית. אלו היו קילומטרים שהייתי אמור לרוץ בקצב טוב לפי התוכנית, אבל בקושי סיימתי אותם בהליכה. אני אמנם שעתיים לפני הקאטאוף, אבל בקצב הזה ברור שלא אצליח לסיים את המירוץ. אני חושב לפרוש בשלב הזה. מה הייתם מייעצים לי לעשות?

חלק מכם אולי היו מציעים לי להצטרף לזלילת גלידה מצוינת לא רחוק מאותה תחנת ביניים, ולסיים עם הסבל המטופש הזה. אבל אולי חלק מכם היו מנסים לייעץ לי להישאר אופטימי, לנוח קצת ולנסות להתקדם. Death before DNF זוכרים?

את ההקבלה כאן קל לשכוח – אבל גם קל לזהות. השנה האחרונה היא בסך הכל סוג של מסע אולטרה ארוך. יש עליות וירידות – נקודות חוזק וחולשה. אבל עד שלא מוציאים אותי מהמשחק, אין חובה למהר ולהוציא את עצמי. בטח שלא בנקודות החולשה. מה שאנחנו יודעים לגבי התמודדות עם מירוץ האולטרה עצמו, נכון גם לגבי המסע שבדרך. (כמו שהוא נכון לכל כך הרבה התמודדויות אחרות בחיים).

נכון, ייתכן כמובן מצב שבמהלך השנה הזאת למדתי משהו חדש על עצמי, או על המרוץ. יכול בהחלט להיות מצב שבו הייתי מגיע להבנה עם עצמי שזהו בעצם לא האתגר שאני מעוניין בו. האמת, שהיו לאחרונה ימים שבהם מחשבות כאלו עברו לי בראש. ובדיוק לכן לקחתי קצת זמן אחרי המירוץ האחרון לשבת עם עצמי ולעשות קצת סדר. האם הייתי היום מחליט מאפס לקחת את המרוץ הזה כמרוץ מטרה שנה קדימה? לא בטוח בכלל. אבל זהו לא המצב. אפשר לומר שאני מושקע נפשית לא מעט בעניין בכמה רמות. אז למה לא לעשות עוד צעד אחד קדימה, לנסות לרוץ את הקילומטר הבא ולראות מה קורה?

וזה משאיר לנו את עניין הטיסות. זוהי כבר שאלה פשוטה של תרגילי תוחלת עלויות – תרגיל קטן של סטטיסטיקה עם פעולות כפל וחיבור. אבל מעבר לזה – דווקא עם שאלת המוטיבציה שתלויה על בלימה – הדחיפה הקלה הנוספת למחויבות עשויה אולי ליצור את ההבדל בין יציאה לאותה ריצת אימון לבין קפיצה לגלידרייה השכונתית בעוד כחודשיים.

ואם לא, אז לא.

בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.
Email this to someonePrint this pageShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Pin on PinterestShare on LinkedInShare on VK

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.