המאמן רומן ספיבק משרטט בשלושה סיפורים קצרים את האני מאמין שלו כמאמן וכאתלט, ומגלה כיצד לוקחים את התובנות מהאולטרה ומתרגמים אותם לחיי היום יום

*** המאמר של רומן נכתב בטרם זינק למרוץ ה-OROBIE בברגמו

כמעט שנה עברה מאז אותם רגעים הרי גורל בדולומיטים. הנפילה ממתלול מסולע בק"מ ה-64 גרמה לחתכים עמוקים בקרסול ובשוק. הפציעה האטה אותי ושיבשה לי את סגנון הריצה ולאחר כ-35 ק"מ נאלצתי לפרוש ובכך מנעתי מעצמי פציעה חמורה יותר ואולי אף בלתי הפיכה. לא עבר יום מאז, שלא חשבתי על המסלול הפראי הזה. לא עבר יום שלא תכננתי איך אחזור לשם ואקח את מה שמגיע לי. כל האימונים שלי בשנה האחרונה התנקזו לאתגר הזה, שממתין לי בפעם השניה ברכסים הצפוניים לברגמו. והנה, דווקא כעת, כשאני מרוכז בשקט שלפני הסערה וכל כך רוצה להעביר לכם את אשר על ליבי, דווקא כעת לא יוצאות לי המילים והתיאורים שחיכיתי לפרוס בפניכם ממאנים לצאת אל הנייר.

אני יכול להתחיל בתיאור של האימונים בשנה החולפת. זאת היתה עונה כפולה שהתחילה עוד בספטמבר בבניית יכולת אל מירוץ ה-TRANSGRANCANARIA בפברואר. ההישג שלי באירוע ההוא היה כפול הן כמאמן שהביא איתו שלושה רצים הרפתקנים שסיימו בהצלחה את המקצים השונים, והן כאתלט שקבע לעצמו יעד, ועמד בו בהצלחה מרובה. לאחר האירוע הזה ההכנה המשיכה עד שהגיעה לשיאה בשבוע המסכמת בתחילת חודש יולי. יותר מ-160ק"מ ולמעלה מ-25 שעות עבודה בשטחים טכניים ברחבי הארץ. אני יכול להמשיך ולהפליג בתיאורים על כל הדרכים בהם התקדמתי בשביל לחזור מלא תובנות ומוכן יותר מאי פעם לאותו קו זינוק משנה שעברה, אך אני מרגיש שעלי לספר את הסיפור הזה אחרת. אחרי הכל, אני כותב מילים אלה לא בשביל לפרוק אותן מעצמי, אלא לשם תרומה וקידום של קהילת השטח המופלאה שמקיפה אותי והאנשים שמקיפים אותי בכלל. כדי לתמצת את מה שיש לי להעביר לכם, ארכז את דברי בשלושה סיפורים קצרים.

שורשים וצמיחה

האיזון העדין שבין היותי מאמן במשרה מלאה והיותי אתלט פעיל, הוציא ממני שלל רעיונות יצירתיים בשנים האחרונות. מהר מאוד הבנתי שיש להבדיל בין היעדים שלי לבין היעדים של המתאמנים שלי, ולהימנע מלהתחרות באותם האירועים באותו מועד. זה משבש את המיקוד שלי ומוציא אותי מאיזון. במקום זאת, הקפדתי על מסלולי אימון משותפים ועל פיתוח "חזון השטח" של מתאמניי. רציתי שהם יחלמו על יעדים קיצוניים יותר ומרהיבים יותר, ועשיתי כמיטב יכולתי להגשים להם את החלום. מעבר לחוויה עצמה, חיפשתי להעביר משמעות עמוקה יותר, רובד נוסף שיעגן את ההרפתקה הזאת למהות אישית וקולקטיבית.

ההזדמנות הציגה את עצמה ב-ZUGSPITZ-ULTRATRAIL. האירוע הזה מקיף את הרכס הגבוה ביותר בגרמניה בסוף השבוע השלישי של יוני. שלל מקצים מ-25 ק"מ ועד 100 ק"מ על 5400 מטר טיפוס, הופכים אותו למתאים עבור רצים עם שלל יכולות ושאיפות. כשנרשמתי אליו לראשונה ב-2013, לא חשבתי כמה משמעות תהיה לאירוע הזה בהמשך חיי. נסעתי אליו עם אולג, מעסה ספורט וחבר טוב שהחליט לבדוק את השיגעון שלי מקרוב, וליווה אותי לאורך האירוע וקיבל את פני בקו הסיום לאחר כ-19:30 שעות. סיימתי באפיסת כוחות. לא היה לי את הידע הטכני להתמודד נכון עם כזה אירוע, אך היתה בי את רוח הלחימה שהיתה דרושה כדי לסיים אותו. מספר שעות לאחר הסיום לאחר צליעת בוקר למרכז הספורט המקומי בשביל להחזיר את הצ'יפ, הוזמנתי על ידי חבורת בווארים לפתוח את הבוקר עם בירה בטענה שזה טוב להתאוששות… הייתי הישראלי היחיד באירוע וזה ריגש אותם. הם גם הגניבו לי סוד שממש כאן באזור מסביב עמדו בזמנו בתי הקייט של צמרת המפלגה הנאצית, חלקם פנו אל עבר אגם EIBSEE החבוי והמופלא, ושלדעתם זה מקור לגאווה שכ-70 שנה לאחר מכן אני כאן, חוגג איתם את חציית קו הסיום. הבטחתי להם שעוד אחזור וכך עשיתי.

שנתיים לאחר מכן, יחד עם אחי ואלון סלימן שאימנתי בזמנו, חזרתי למוד ניסיון וטכניקה לאירוע גשום וקודר בחלקו. האירוע קוצר ביותר מ-6 ק"מ עקב מזג האוויר הסוער, אך אני שיפרתי את הזמן שלי בכמעט 6 שעות. זה היה זיכרון מופלא שתמיד נעים לי לחזור אליו. הרגשתי בדיוק במקום שבו אני אמור להיות. כאתלט יהודי במדינה עם עבר עקוב מדם. תחושה זו התחזקה עוד יותר כאשר אחי, שליווה אותנו, הכריח אותי להשכים בבוקר למחרת ולצאת איתו לריצת שחרור סביב אותו האגם שהגרמנים סיפרו לי אודותיו לפני שנתיים. לא חשבתי שאצליח להביא את גופי לריצה לאחר האירוע אך לאחר מספר דקות מצאתי את עצמי משייט בקלות בשביל הנוף המדהים מעל שפת האגם. התבוננתי סביבי וחשבתי שזה מדהים איך בעיני הטבע הצומח והדומם שסביבנו, כולנו כה קטנים וברי חלוף ואיך זוועות העבר הן רק פירורים של חורבן בהיסטוריה הגאולוגית שלו. המרחבים האלה הם טהורים ונצחיים. זה אנחנו בני האנוש שמשתמשים בהם ככר לחוויות שלנו ולכן אין זה מפתיע שאני לא רואה לנגד עיני את חלאות האדם שנפשו פה לפני כמה עשרות שנים, אלא את היופי האינסופי שבו ארצה לייצור זכרון שיהיה איתי עד לקץ הימים.

אמרתי לאחי שזה המקום שאליו אביא את האחת שארצה להזדקן איתה ובדיוק כאן אשלוף טבעת. כעבור כ-10 חודשים זה בדיוק מה שעשיתי. באותה השנה גם הבאתי 12 רצים מהקבוצה שלי לאירוע המופלא הזה. מארגנת האירוע קרנה מאושר כשהיא שמעה על הסיפור שלי. בשנתיים האחרונות, עם עליית המודעות לסצינת השטח, עולה גם כמות הרצים הישראלים שמתעניינת באירוע הזה ובקבוצה שלי נוספו עוד מסיימים מאושרים השנה ואני מאמין שזאת רק ההתחלה. כעת, כשאני מספר רגעים לפני האתגר שממתין לי,אני מתבונן על כל זה בסיפוק וגאווה. זה לא המקום שמשנה אותנו, זה אנחנו שמאפשרים לתמורות שחלות בנו להדהד עם המקום. זה לא העימות והאתגר שבונה אותנו אלא הלקחים שאנו לוקחים ומפתחים מעימות זה. זה לא המקום שבו היינו, כעם נרדף ומושפל בידי מכונת השמדה אנושית, אלא המקום בו אנחנו שואפים להיות כעם חזק ומלא חמלה שמייצר עבורו ועבור הסובבים אותו עתיד טוב יותר. אני מאמין שאחזור למקום הזה עוד מספר לא מבוטל של פעמים וכל פעם אמצא שם תובנות אחרות שמחברות את ההווה שלי עם חוויות העבר ונושאות אותי אל עתיד טוב יותר. אני מקווה שהתובנות שאפיק ימשיכו להיות לכם לעזר.

מטרות והסיפוק שבהשגתן
בין שלל המתאמנים שזכיתי לאמן נמנה גם מטפס ההרים נדב בן יהודה. את נדב הכרתי מספר רגעים לפני שטס לנפאל לטפס על פסגת האוורסט. אירוע זה, כידוע, הסתיים בחילוץ המורכב של המטפס הטורקי שגבה מנדב מחיר בריאותי כבד אך גם הביא אותו ללב התודעה הציבורית. נדב התקשר אלי זמן קצר לאחר שחזר לארץ והכריז שלמרות ששוקלים לכרות לו אצבעות הוא הולך לחזור לטפס. הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות על מנת לפתח כוח אצל מישהו שמתקשה לאחוז בעצם כלשהו באחת מידיו. כח הרצון והדבקות של נדב במטרה שהציב לעצמו התגלו כחריגים אפילו בקנה מידה שלי וההתמדה שלו הזכירה לי את הסיבה המקורית שבגללה התחלתי במסע שלי. הלהט אל היעד הבא, אל המסע. באותה השנה אני התחלתי להיכנס ברצינות לעולם האולטרה והוא התחיל לתכנן את היעדים הבאים שלו. לאחר חודשים ארוכים של פיתוח כח ושיקום נדב הפסיק את האימונים איתי ופנה לאתגרים הבאים שלו. כעבור חודשיים סיימתי את מירוץ י-ם אל ים. הגעתי במקום השני וראשון מבין הישראלים אך ההישג הזה התגמד מול המראה של נדב בקו הסיום, בעודו לוחץ לי את היד ביד בריאה ותקינה. זה היה רגע מכונן בקשר שלנו ומאותה התקופה, למרות לוח הזמנים הצפוף של שנינו, השתדלנו לשמור על קשר ולהיפגש מדי פעם.

לאחר שחזרתי מצוקשפיץ, קבעתי לעצמי תוכנית אירועים שלדית למספר שנים קדימה. שיא התכנית היה מירוץ ה-TOR DE GEANTS המטורף. סוג של אוורסט פרטי עבורי. חשבתי על נדב כשהחלטתי על היעד הזה. לא תיארתי לעצמי כמה מפותלת תהיה הדרך שתכננתי. חלק הלך לפי התכנית וחלק השתבש בדרך הכי לא צפויה, כמו האירוע שאני עומד לזנק אליו בעוד מספר ימים. אני זוכר את כל קווי הסיום שלי מאז ועד היום ואני חייב לציין שאני זוכר את הכשלונות שלי אפילו יותר. קווי הסיום נתנו לי רגעים של סיפוק ושל נחת. אישור שהלכתי בדרך הנכונה, בחרתי והתמדתי נכון. הכשלונות שלי צרמו לי מאוד ברגעים שבהם קרו, אך התמורות שהפקתי מהם לאורך זמן הן מעבר לכל מה ששיערתי. אני חושב שלא הייתי הופך לרץ ולאדם שאני היום ללא הכשלונות שלי. הניצחונות היו רק עיטורים של הרגע וטפיחות על השכם. גם נדב, עם השנים חווה את המנה שלו של ניצחונות וכשלונות. הרי הסיכוי שלו לא להגיע לפסגה גבוה בהרבה מהסיכוי שלי לא לסיים אירוע אולטרה. הטיפוס האחרון שלו השנה הביא אותו לפציעות בחלקים רבים בגופו אבל בעיקר בכפות רגליו. מהרגע שחזר מההימלאיה חיכיתי לבקר אותו וברגע שהתאפשר לי, נפגשתי איתו ועם אשתו לנה באסף הרופא. מולי ישב על כסא גלגלים צל כחוש של הנדב שהכרתי אבל הניצוץ לא מש מעיניו אף לא לרגע. לנה ישבה לצידי וניהלה שיחה פתוחה ורגועה עם שנינו. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותם יחד מאז החתונה שלהם. האחדות שלהם בכל הנוגע לעתידו של נדב היתה מעוררת השראה. התמיכה שלה בחזון שלו ברגעים הקשים האלה גרמה לי להחזיר את משקפי השמש אל עיני מהר מהצפוי. רק הדמעות שלי היו חסרות להם. חשבתי על המפגש הזה זמן רב לאחר מכן.

אתם מבינים, ההבדל בין מטרה לחזון הוא בקווי הסיום. למטרות יש תחילת עבודה, זמן אל היעד ואת היעד עצמו. זה ידוע בתאוריית המשחקים כ-FINITE GAME. חזון, לעומת זאת, הוא מכלול אידיאלים הנועד לקדם אותנו ולהוציא מאיתנו את הצד הטוב ביותר שלנו לטובת הכלל. לחזון יש התחלה אבל אין לו סוף. רק קווי סיום שמציינים שאנו קרבים יותר אל האידיאלים שלנו, שאנו מתקדמים בכיוון הנכון. זה ידוע כ-INFINITE GAME. זה נמשך כל עוד אנחנו חפצים להתקדם.

אחד הדברים המרכזיים שלמדתי פעם אחר פעם זה שברגע שאנו מפסיקים לנוע אנו מאבדים את האיזון בחיים. האיזון הוא תנועה. פיזית ומנטלית. עלינו לאפשר אותה עד יומינו האחרון. לנה ונדב יודעים את זה. זאת הסיבה שאין לי ספק שנדב יחזור ליעדים שמגדירים אותו, ליצירות של חייו. הסיפוק שלו ועם הזמן גם שלי הפכו להיות מושרשים בתהליך עצמו. כעת, כשאני ניצב מול קו הזינוק הבא עמוק בפנים אני כבר מסופק. רציתי את זה, עשיתי את הדרך ואני כאן. מגיע לי להיות כאן ולהביא את המיטב שבי בכדי להביא את היצירה הזאת לידי סיום.

כתבות נוספות של רומן ספיבק

Transgrancanaria – אי של תובנות
הדרך הארוכה לברגמו – חלק א'
טכניקת ריצה נכונה בירידות
מאקסי רייס – לאלף את המפלצת

על בדידות וקשרים
המסלול שצפוי לי בעוד מספר ימים הוא התגשמות החלומות של אנשי ההרים והאולטראיסטים האדוקים והסיוט הגרוע ביותר של מי שמגיע אליו לא מוכן פיזית או מנטלית. 140 ק"מ דרך קווי הרכס האימתניים של חבל האורוביה בדולומיטים כ-9,500 מטר טיפוס מצטבר וכ-10,000 מטר ירידה מצטברת. כ-320 מתחרים מכל קצוות תבל הולכים לזנק אל המסע הזה בבוקר יום שישי של ה-27 ליולי. כולנו הולכים לבלות הרבה זמן עם עצמנו בהרים וכמחצית מאיתנו לא יגיעו אל קו הסיום. שם, בעשרות השעות שצפויות לנו במרחבים המשופעים, אנחנו הולכים להיפגש עם החלקים הכי כמוסים שלנו ולטפל בשדים שיבואו לרדוף אותנו. בהרבה מקרים שואלים אותי על מה אני חושב בכל השעות האלה ובשנים האחרונות הייתי עונה באופן גורף שבהתחלה אני חושב על הכל ואז על כלום ולבסוף המחשבה משנה תדר וקצב ואני מוצא את אשר חיפשתי במין סוג של בהירות חדשה שנוצרה בתוך המערבולת של האולטרה. אלה הן מילים יפות אך הן לא מסבירות את תמצית התהליך ולא מקדמות את מי ששואל אותי לתמורה כלשהי.

ההרים משווים בין כל מי שחולק אותם. העני והעשיר, המנהל והפועל, גברים ונשים מכל צבע ועדה, כולם מזיעים באותה השפה, כולם מרכזים את היכולות המנטליות והפיזיות שלהם למען אותה המטרה ומעל כל זה, כולם מתרגלים ניהול עצמי. אני מאמין שיכולת זו נגזרת מהמסגרות שבהם התחנכנו ומההסתגלות שלנו למסגרות שבהם עברנו במרוצת חיינו. בילדותינו אנו רוכשים סקרנות וגבולות, תפיסת מציאות ודמיון, כלים לתפקוד אוטונומי וכלים ליצירת קשרים. אם יש לנו מזל, במהלך החיים אנחנו מפתחים ומשחיזים תכונות אלה. אם הסביבה שלנו פחות אוהדת ומחבקת, אז חלק מהתכונות הללו לא יקבל ביטוי הולם או יודחק וידרוש מאמץ כביר יותר לתיקון בהמשך החיים. כמו כל דבר אחר בחיים, כל תהליך הוא פונקציה של לחץ וזמן ולכן ברגע שאנחנו מבינים שזמן זאת הסחורה היקרה בעולם, אנחנו מתחילים לשקול את כיוון חיינו בזהירות ורצינות יתרה.

את כל המטען המורכב הזה אנו מביאים לכל קשר בוגר בחיינו. הרבה חשיבה, תכנון, אסטרטגיה ומגננות. בחשיבה הזאת אנחנו בודדים שמנסים לייצור קשר עם אחרים ולמעשה, גם עם עצמנו. הצד השני של המשוואה הזאת זה הרגשות שלנו והביטוי הפיזי שלהם שלו אנו קוראים תחושות. היכולת להרגיש, לפעול ולהפעיל רגשות, גם היא מתפתחת אצלנו בילדותינו ומודחקת בחלקה עם התבגרותינו. ההבדל המהותי בין הרגש לכלים המחשבתיים הוא שהרגש לא נע על ציר זמן. הוא נכון אך ורק לרגע הזה. הבדל נוסף ומעט פחות מוכר הינו העובדה שבהיותינו לגמרי ברגש אנו תמיד מרגישים קשורים למשהו, ולו אף לרגע קט. רגשות קושרים אותנו למקור חיצוני ויכולים להוות עוגן של כוח. מכאן כמובן השאלה היא לשם מה ניישם אותו… המינון והשילוב הנכון בין מחשבה לרגש בקבלת החלטות זה תמצית המושג "ניהול עצמי". באולטרה הצומת הזה נבחן שוב ושוב. אנו מחפשים את המסלולים שיאפשרו לנו את החיבור העמוק ביותר לעצמנו. את הקצה של היכולת הפיזית והמנטלית היכן שלאחר מאבק מתיש נקבל את האישור לכך שהגענו לנוסחה המנצחת.

ב-2016, ביום החם ביותר בהיסטוריה של מרוץ ה-UTMB המיתולוגי, חשבתי שבידי הנוסחה המנצחת. חשבתי שהבנתי איך צולחים את האתגר הזה, חשבתי שנוכחותה של אשתי לעתיד בתחנות תחסן אותי מפני תלאות הדרך, אז חשבתי…אבל הרגשתי הכי בודד ומפוזר. הייתי קשור לחוויה, הייתי קשור לאהבת חיי אך לא הייתי קשור לעצמי.

כשנה מאוחר יותר הגעתי למירוץ ה- OROBIE בפעם הראשונה. היו סביבי אנשים שאהבתי, התמיכה של אשתי שנשארה לחכות לי בארץ היתה מעל ומעבר ועברה עלי שנה מוצלחת עמוסת אימונים, הישגים ופסגות מקצועיות ואישיות. הייתי מוכן פיזית ומנטלית וערוך לכל תרחיש, לרבות התרחיש שבו אני פורש. הפציעה והפרישה לא גרמו לי למפח נפש כמו האירוע בשנה הקודמת, אך מצאתי את עצמי עדיין בודד ומפוזר בסופה של החוויה הזאת.

במהלך השנה האחרונה התחלתי להבין שהקשר האמיתי שלי עם עצמי עובר דרך אותו המקום הבודד. תמיד יש אני ויש את עצמי. זה אינו פיצול אישיות אלא חלק מאותה המשוואה. אז על מה אני באמת חושב בזמן אולטרה? על המהלך הבא, על הדרך לסוף הקיטוע הקרוב. אני מרוכז כל כולי בכאן ובעכשיו כי זה בדיוק המקום בו אני יכול לשלב את הרגש שלי ולאחד אותו יחד עם הניתוח המחשבתי למקשה אחת. אם רק אוכל ליישם את זה ברגע הקרוב וברגע שאחריו וברגע שאחריו…ללא ספק אגיע מסופק ומלא תובנות לשער הסיום.

אך אסור לרגעים האלה להסתיים בהילה ההרואית של קו הסיום. יישום ותרגול עקרונות האולטרה מתרחש בפעולות הקטנות ביום יום, במטלות הבית שאין כוח לעשות, בסידורים וקניות, בהשכמות הבוקר הבלתי פוסקות כי זה מה שהמקצוע שלי דורש, בזמינות והכלה שחייבים להיות נוכחים כל הזמן. אם איני יכול לתרגל ניהול עצמי בכל אלה, לא תהיה לי היכולת ליישם את כל האיכויות שאני מטיף להם במסעות בהם אני בוחר להשתתף. האישור לנוסחה המנצחת קורה כשההתמדה ואורח הרוח ושאר איכויות האולטרה מתמזגות ביום יום באהבה ובמסירות. במצב זה אני קשור לעצמי ומחובר לאנשים שקרובים אלי. במצב הזה אני יכול להיות לבד עם עצמי גם בתוך קהל ולא להרגיש בודד גם אם אהיה לבדי בהרים. בדרך זו אני מבין את ארעיות הזמן מול נצחיות הרגע. אני מאמין שהשאיפה למקום הזה הפכה אותי לאתלט יעיל יותר, למאמן מוצלח יותר ולאדם טוב יותר.

בשלב זה אני גם מאמין שהספקתי לכתוב לא מעט יחסית לאחד שחווה משבר יצירה. רגע לפני שאעלה על מטוס חזרה לאתגר לא גמור, אסיים את התהליך הנוכחי שלי ואתקדם לתובנות הבאות שעולם השטח מציע לי, ארצה להשאיר אתכם עם התמצית של מה שנכתב כאן. מה החזון שלכם? למה אתם עושים את מה שאתם עושים והאם זה מקרב אתכם לחיים מלאי סיפוק? האם העיסוק שלכם בריצה משליך לטובה על חייכם ביום יום? האם אתם מודעים לתהליך המנטלי שזה מביא איתו? לאן תרצו לכוון את התהליך הזה? התשובות לשאלות אלה אינן אחידות ואינן חד משמעיות אך אני סמוך ובטוח שהחיפוש אחריהן יביא אתכם למקום טוב יותר. בינתיים אפרוש זמנית למפגש ממושך עם עצמי בהרים. תכף אשוב.

רומן ספיבק, בעלים ומאמן בקבוצת summit. רץ שטח ואולטרה מרתון מ-2010 ופועל לקידום התחום בישראל.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.