החלוצים: סיפורו של ברונו ברונוד

עוד לפני עידן הפייסבוק והאינסטגרם, היו רצים שעשו את הלא יאומן וסללו את הדרך לתחום שאנחנו מכירים היום בצנעה ובשקט. נמרוד בשן כותב על ברונו ברונוד – אגדת ריצות הרים

You have to know the past, to understand the present” – Carl Sagan"
אז יצא שלפני כמה זמן רצו בקבוצות השונות כמה סרטוני פורנו טרייל משובחים. אחד המעולים שבהם מתעד את נסיונו של סטיאן אנגרמונד לשבור שיא עולם בקילומטר ורטיקלי במסלול בקברלס ספרד, מה שאומר לסגור 1,000 מטר טיפוס על 1.98 קילומטר מרחק. אימוג'י בשוק. הסרטון בן 37+ דקות אז כשהתחלתי לצפות בו חשבתי שארפרף קצת ואמשיך הלאה. תעבירו קדימה 36 ומשהו דקות ואני מתהלך כמו ארי בסורג, ממלמל "וונגה וונגה" לסרטון ומיוזע כאילו טיפסתי אני בעצמי לפחות איזה שניים שלושה ארבעה עשר מטרים מהטיפוס המטורף הזה. סרט אחר, לא פחות מטורף, סוקר את הנסיונות השונים לזמנים מהירים ביותר (FKT = Fastest Known Times) בהרים שונים משנות ה-90 בערך ששם, לפי הסרט לפחות, התחיל הטירוף.

הצעד הבא אחרי הטריגר של הצפייה בסרטים הללו, בתור מישהו שסובל מ"אובססיה קומפולסיבית סירוגית" (סינדרום שהמצאתי לעצמי לחלוטין ושמתבטא אצלי בכך שאני מגלה נושא או עניין, מתלהב ממנו בטירוף, עוסק בו בצורה אובססיבית ואז זונח אותו לאנחות אחרי זמן מה לטובת צעצוע מנצנץ חדש) הוא לחפור בהיסטוריה, לראות איך הכל התחיל ואיך משם הוא המשיך להיווצר. משום מה אני סבור שזה יתן לי פרספקטיבה מתאימה על ההווה ואינסייטים על העתיד, ובכל מקרה זה מספק איזה צורך לא ברור שיש לי לדעת את המקור של הדברים. אני חייב להודות, שכשהתחלתי לחפור בהיסטוריה של ריצות הטרייל, בעקבות הסרטונים הללו, עשיתי את זה כחלק מהסינדרום ומתוך איזו תחושה של "לתת כבוד לעבר, לזקנים". לא חשבתי לרגע שזה יהיה תוכן ראוי לכתבה כי מנסיוני, עבור הרוב המכריע של האנשים, שיעורי היסטוריה לא היו אף פעם הדובדבן הרקוב שבקצפת החמוצה שהיא בית ספר. לא שיערתי ולא הייתי קרוב להבין איזה טיפוסים מגניבים, מיוחדים, צבעוניים ומטורפים אני אפגוש שם. אבל עכשיו, בראיה לאחור, זה היה צריך להיות מובן מאליו. אז יש לי בקשה אליכם. Bear with me.

הסיבה שאני חושב ששווה לכם בכל זאת לקרוא ולהיכנס קצת לשיעור ההיסטוריה הזה, היא כי מדובר בדבר האמיתי! אלו אנשים (דוגמאות בלבד) שחשבו (סביר שלא) והגיעו למסקנה שלרוץ 100 מייל במירוץ שעד עכשיו היה שמור לסוסים בלבד זה אפשרי או שלעלות ולרדת את המטרהורן ( 2,500 מטר טיפוס על בערך 17.5 ק"מ מרחק לפסגה בגובה של בערך 4,500 מטר) בשלוש ומשהו שעות יהיה "אתגר מהנה". מה שהזוי על גבול הפסיכי הוא שהם לא חשבו ועשו את זה עכשיו, כשכל הישג כזה מפורסם, כשאלפי אנשים עוקבים אחרי הדיווחים היומיים של רודפי ההישג בכל דרך אפשרית, כשזה לחלוטין אפשרי להתפרנס מזה ושאת טפיחות השכם וקריאות כל הכבוד אפשר לצרוך במנות גדולות במדיה החברתית. הם עשו את זה בשנות ה-70, ה-80 וה-90, עם מכנסי דפוק אותי מצחיקות, גרבי טניס ג'ון מקנרו עד הברך וציוד מגוחך (נכון להיום), כשבאמתחתם רק אהבת הטבע, ההרים וכן גם אהבת הכאב והסבל. מה הפלא שהם כל כך מעניינים?

אז חשבתי לעצמי שיש לי אכסניה מתאימה כאן לתת כבוד ראוי לחלוצים הללו מפעם לפעם וזה מה שבכוונתי לעשות. היה לי די ברור שאני הולך לפתוח את הסדרונת הזו עם Gordy Ainsleigh הלא הוא אבי מירוץ Western States (ההוא עם הסוסים). אלא שממש במקרה, יצא לי לאחרונה לצפות (שוב) בסרט המתאר בין היתר את ה-FKT של קיליאן בכיבוש המטרהורן, ומיד גמלה בי ההחלטה שדווקא Bruno Brunod הוא זה שסיפורו יסופר (בקצרה) ראשון. היו שתי סיבות עיקריות. את הראשונה אשמור לפוסט על גורדי כי אני חושב שיש לזה קשר אליו יותר מאשר לברונו. השנייה קשורה לדקה 44:21 בסרט. ברונו היה אלילו של קיליאן בנערותו על כל המשתמע מכך לרבות פוסטר של ברונו בחדרו של קיליאן הטינאייג'ר והנה הם נפגשים לראשונה. וכשהם נפגשים, אחרי החיבוק, אני פתאום קולט את קיליאן, בתנועה קלה וכמעט מבלי משים, נותן באלילו מין מבט once over כזה מלמטה למעלה שכולו מבוכה קיליאנית טיפוסית מהולה בהערצה צרופה בבחינת "אני לא מאמין שזה אתה". חצי שניה וזהו, אבל אי אפשר לפספס. באותו רגע היה לי ברור שאין מתאים מלפתוח עם אלילו של האליל שלי (נראה לי של כולנו).

עם פנים חרושות קמטים שמזכירות קצת את ההרים אל פסגותיהם הוא אוהב לרוץ, גוף יחסית קטן וקומפקטי (כשקיליאן והוא מתחבקים הם כמעט באותו גודל וקיליאן הוא, איך נאמר, לא מהג'מוסים שבחבורה) וחיוך ביישני, ברונו הוא איש פשוט. האיש שעליו קיליאן אמר – "עבורי ועבור כל רצי ההרים, הוא אלוהים" בכלל רצה להיות רוכב אופניים מקצועני ולדווש בעקבות אליליו שלו, הרוכבים האיטלקיים פאוסטו קופי וג'ינו בארטלי (אותו אחד שהוכרז חסיד אומות עולם). הוא התקרב כבר לרמות המקצועניות אלא שלפי דבריו, הכיוון המסומם משהו אליו פנה התחום, גרם לו לתלות את הקליטים ולחזור אל כפר נעוריו בעמק האאוסטה שעל גבול צרפת, איטליה ושוויץ.

אולי זה בגלל הגובה בו הוא חי את רוב חייו, אולי זה בגלל ההרים, הטבע והעוצמה המקיפה אותו ואולי זה בגלל הדם העשיר בחמצן הנלווה לכל אלה, ברונו ניחן בשלוות הנפש האופיינית לאנשי ההרים. ניתן לראות אותה לא רק באופן בו הוא מתבטא, בקולו הרך, ובתנועות העדינות, לא כוחניות ומאוד מדודות שלו, אלא גם באופן נטול היומרה והעניו עד כדי כמעט חוסר אותנטיות בו הוא מתייחס לעצמו. בכל זאת מדובר באדם שכמעט המציא או לכל הפחות דחף קדימה בקפיצות נחשוניות את ספורט ריצות הטרייל וההרים בשנים שבהן זו ממש לא היתה האופנה ובלי מיליונית אפילו מההייפ שהספורט נהנה ממנו עכשיו.

אלוף עולמי של ה- Skyrunner World Series ב-1996 וב-1998, מחזיק השיא העולמי בקילומטר הוורטיקלי בוואל דיזר 96, FKT בהר האקונקגואה בארגנטינה ב-2,000 וכמובן השיא שבזכותו רוב פרסומו – ה-FKT של המטרהורן ב- 3:14 שעות משנת 1995, שיא שהחזיק עד שקיליאן שבר (שבר? ניפץ, ריסק ניתץ) אותו כמעט שני עשורים שלמים אחר כך ב-2013. זו רשימה חלקית בלבד של ההישגים של האיש שאומר על עצמו "אולי עשיתי כמה ריצות הרים אבל לא הייתי אלוף כמו קיליאן". כל זה כשהריצה היא לא פול טיים ג'וב עבורו אלא "תחביב צד" לנוח ולנפוש בו מעבודתו היומיומית כבנאי עם התמחות בבניה באבן וגגות.

אני לא יודע איך להדגיש מספיק את הנקודה האחרונה הזו, שהופכת בעיני את ברונו בפרט ואת החלוצים האחרים שאספר עליהם בהמשך בכלל לאנשים מיוחדים כל כך, מעניינים כל כך, מטורפים כל כך, אלים מבין (ושל) אלים כל כך. יש לי כמויות אין סופיות של ריספקט לאלים בני זמננו והייתי בשמחה מכבס את גרביהם המסריחות של קיליאן, ריאן, דילן, פרוסטי, אמילי, נוריה ושות' בנהר, במו ידי וללא סבון כביסה תמורת הזכות לשהות במחיצתם ולו לכמה דקות (לא שהייתי מתחלף איתם – הסבר כאן). אבל זה כאין וכאפס לעומת יראת הכבוד שיש לי לברונו ודומיו, שהשיגו את מה שהשיגו במקביל לחיים של אנשים "רגילים". אני תוהה ביני לבין עצמי, מה דוחף מישהו כמו ברונו להחליט שהוא הולך עכשיו להתאמן שלוש שנים וקצת כדי לטפס ולרדת את הר המטרהורן, הכי מהר שרק אפשר, כשרק הוא ועוד ארבעה אנשים בערך (אני מקצין אבל אתם מבינים את הפואנטה) מתעניינים בזה? מה גורם לו לחשוב שזה אפשרי? שזה משהו שהוא הולך להקדיש לו עכשיו המון המון זמן, כאשר אף אחד לא מאוד התייחס לדברים הללו עד עכשיו? מה גורם לפורצי הדרך לפרוץ? מה גורם לחלוצים לחלוץ?

ברונו מספר שכשהתחיל להתאמן על המטרהורן בריצה, היו המדריכים האלפיניים המקומיים מסתכלים עליו ושואלים עצמם – "מה עושה בנאי בריצה על המטרהורן? הוא יהרוג את עצמו". "הם חשבו שאני קצת משוגע" הוא אומר עם הסימון הידני, האיטלקי כל כך, האוניברסלי כל כך, ליד הרקה. עם חלוף הזמן, הם התרגלו אליו והפכו לחברים.

אני בטוח שלכל אחד מהחלוצים יש את התשובה משלו ואני אנסה למצוא אותה בשבילכם כשאספר עליהם. אני חושב שאת התשובה של ברונו אפשר למצוא בניצוץ בעיניו כשהוא מדבר על ההרים למרגלותיהם גדל, על הטבע שאפף ועטף אותו בשנות ילדותו. ברונו מספר שלא היו לו נעלי ריצה מי יודע כמה, אבל הוא לא מספר את זה כדי שנרחם או כדי שנבין כמה הוא היה גדול, הוא מספר את זה כדי שנבין איך כתוצאה מזה הוא הרגיש את האדמה בכפות רגליו, התחבר אליה, התמזג בה, הפך לחלק ממנה.

אולי התשובה שלו היא גם באיך הוא מתייחס אל ההר ביראת כבוד כמעט בלתי נתפסת או אולי בלתי מובנת, למי שלא גדל כשהוא מוקף בהרים מכל צדדיו. אני חייב להביא את הציטוט המדויק – "עבור אנשים מעמק אאוסטה, המטרהורן (צ'רווינו בשפתם – הערה שלי) הוא ממש מיתוס. זה כמו אוורסט עבור האנשים בטיבט. הוא ממש חלק מאיתנו, ממי שאנחנו, זה שלנו ואנו מכבדים אותו כל כך הרבה….בהרים אתה מנסה למזער את הסיכונים ומכבד אותם ככל האפשר".

האיש הכל כך מיוחד הזה, סייע, יעץ ותמך במעריצו במהלך שבירת השיא עד לתמונה המרגשת עד דמעות למרות קלישאתיותה הכמעט הוליוודית, בה הוא ובן טיפוחיו מתחבקים לאחר שבירת השיא על ידי קיליאן, בחיבוק שהוא מעין העברת לפיד מדור לדור.

מה שיפה במעגל הזה הוא שהוא לא נסגר אלא מתחיל מחדש. לבת של ברונו יש פוסטר של קיליאן בחדר.

אם כבר חפרתי על קיליאן וברונו והסרטים אז אולי זה המקום להפנות את מי שלא מכיר לסדרת הסרטים שהוציא קיליאן ו/או מי מטעמו בשם “Summits of my Life”. הסרטים מלווים אותו בנסיונות ה- FKT השונים שלו ומלבד היותם מענינים מעצם כך, כוללים בעיקר צילומי נוף והרים באיכות מטורפת כך שאתה כמעט מרגיש שאתה שם ויכולים לשמש כאחלה סרטי מוטיבציה או לחילופין דרך לא רעה בכלל לבחון את איכות המסך שלכם בבית. הסרטים ניתנים לרכישה בכל מיני מקומות (צריך רק לעשות חיפוש) הנה טריילר לאחד מהם כדי לתת תיאבון.