שירת המידפאקר: Fight Club כמשל

יש סרטים אייקוניים שמהם אפשר לשאוב השראה ותשובות לכל תחום בחיים. נמרוד בשן, המידפאקר שלנו, מסביר איך Fight Club מרפרר בהרבה מובנים לריצה

."This is your life and it's ending one minute at a time"

מכירים את המוזרים האלה שחושבים שהסרט הראשון של "הסנדק" הוא משל מקיף לחיים עצמם, ושכל שאלה בכל תחום בחיים תמצא את תשובתה איפשהו במסגרת 175 הדקות של יצירת המופת הזו? אז חוץ מזה שהם צודקים במאה אחוז (ויש אין ספור כותבים שהוכיחו את זה), מסתבר שאת ההשלכה הזו של עולם הסרטים הבדיוני על המציאות אפשר לעשות לא רק עם "הסנדק", וזה לא משהו שאני המצאתי כמובן.

אז יצא שערב אחד, בעוד אני צופה בחצי עין, בפעם המי יודע כמה, בסאני נכתש עד דק על ידי חבורת הרוצחים של ברונו טטאליה, נדלקה לי נורה מהבהבת מעל הראש. נזכרתי בתגובה לפוסט שכתב מיכאל ספיבק ונחתה עלי ההכרה הפתאומית, שיש הקבלה משמעותית, כמעט התאמה מוחלטת אפילו, בין עולם הריצה שלנו, המידפאקרים, לסרט אחר. לא סתם סרט. אני מתכוון לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים – Fight Club (אמא שלכם קזבלנקה).

הערה מקדימה ראשונה – זה תמיד יהיה Fight Club או FC ואף פעם לא "מועדון קרב".

הערה מקדימה שנייה – אם עדיין לא ראיתם את הסרט, אז קודם כל אני מקנא בכם. עזבו הכל ולכו עכשיו, ממש עכשיו, לא אכפת לי איפה אתם או מה אתם עושים ותראו את הסרט (תודות אפשר בקומנטס). אם ראיתם ואתם לא מסכימים איתי – תראו שוב. עדיין לא מסכימים איתי? אין לי מה לדבר איתכם. מסכימים איתי? בואו נמשיך.

שלישית ואחרונה – ים ספוילרים מכאן והלאה אז אם לא ראיתם עצרו קריאה! מפנה אתכם להערה השנייה.

All the ways you wish you could be, that's me. I look like you wanna look, I f*** like you wanna f***, I am smart, capable, and most importantly, I am free in all the ways that you are not

ההקבלה הראשונה מכה בנו מיד בבסיס, הלא הוא סיפור הרקע. ג'ק (המספר, אותו מגלם אדוארד נורטון המעולה) הוא בחור צעיר שתת המודע שלו, ללא ידיעתו (או לפחות לכאורה) ממציא לעצמו אלטר-אגו המאפשר לו להתמודד עם חייו ולעשות את מה שהוא באמת היה רוצה לעשות, אך חוקי החברה הצרכנית המודרנית אינם מאפשרים לו. טיילר דרדן (האלטר-אגו שלו אותו מגלם בראד פיט) הוא למעשה מניפסטציה מלאה של איך שג'ק היה באמת רוצה להיות.
האם מה שג'ק או תת המודע שלו עשה זה לא מה שאנחנו המידפאקרים עושים, במודע, בכל פעם שאנחנו עוטים עלינו את בגדי הריצה, שורכים את שרוכי נעלינו ושמים את פעמינו אל השבילים? האם אותו "אני" שמדלג על השבילים, חופר בעליות, רואה את הזריחות ועושה את כל שאר הדברים שאנחנו הרצים כל כך אוהבים, האם זה לא האני הכי טוב של עצמי, שהמצאתי לעצמי (כי זה לא מי שאנחנו בכל שעות היום – לפחות לא המידפאקרים שבינינו שהריצה אינה מקצועם)? האם זה לא מי שהוא חופשי בכל דרך שהאני האחר אינו חופשי בה?

מרגע שג'ק מגלה שהוא בעצם גם טיילר, מתחילה מלחמה פנימית אימתנית בין שניהם. על אף שהמלחמה הזו מתרחשת לחלוטין בתוך ראשו של ג'ק, השפעתה הישירה על גופו היא מלאה ומאוד משמעותית. המלחמה הולכת ומתעצמת, וכך גם השפעתה על אישיותו של ג'ק ובמקביל גם ההשפעה הגופנית (וגם המלחמה למעשה), המגיעה לשיא שהוא פשוט גאוני בסצינת הקרב האחרונה, שבסופה, ג'ק יורה בעצמו (ונשאר חי), ובכך מביס באופן סופי את טיילר (אחת הסצנות הגאוניות שראיתי אי פעם).

אמנם ג'ק הוא ה- last man standing אבל זה ברור שהוא לא אותו ג'ק. הוא ערבוב בין אישיותו של ג'ק שהיתה זקוקה לשינוי טרם המצאת טיילר, לבין אישיותו הכובשת של טיילר. מדובר בעצם בג'ק 2.0 חדש ומשופר.
וזה כל כך מה שעובר על כל אחד מאיתנו במהלך תקופת האימונים ובמירוץ המטרה, לא? במשך כל אותה תקופה מתנהלת סוג של מלחמה בינינו לבין אותו אלטר-אגו של רץ. הרץ רוצה לצאת, לרוץ, לעשות חיזוקים, לאכול 100% נכון ולעמוד בכל אימון ואימון בתוכנית to the letter. ואנחנו? אנחנו רוצים לוותר קצת לעצמנו, לישון, לראות "The walking dead" (או כל רעל אחר שמדבר אליכם) ולהרביץ איזו גלידה טובה.

המלחמה מתנהלת לחלוטין בתוך הראש, אולם ההשפעה הגופנית שלה היא ברורה, ישירה ובעצם חלק גדול מהמטרה (לא היחיד – גם אימון השריר בין האוזניים הוא חלק חשוב מאוד). המלחמה הזו מגיעה לשיאה בקרב האחרון המתרחש בשדה מרוץ המטרה. בסופו, נישאר אנחנו האדם האחרון העומד, אבל נהיה דגם משופר ומשודרג של עצמנו. כן גם אם בסופו של דבר זה היה DNF (אפילו DNS) וגם אם במהלך המרוץ גרמנו לעצמנו נזק גופני משמעותי.

"Bob, look at my face…I’m a member"

הקטע בלהיות חבר ב- FC הוא (בין היתר), שהחברים במועדון מזהים זה את זה ללא צורך בדיבור או היכרות רשמית, ומרגע שזיהו זה את זה, יש בינהם תחושת שייכות ואחווה מיידית, ללא שום התייחסות או השפעה למי הם או מה הם. הזיהוי יתרחש על פי רוב דרך סממנים חיצוניים, החל מהברורים ביותר כמו אף שבור, תפרים חבושים וכיו"ב, ועד לפחות ברורים כמו הביטחון העצמי שמשדר כל חבר במועדון או הדרך בה הוא בוחן את סביבתו באופן תדיר. כאשר מתרחש הזיהוי יוחלפו הנהונים או יורמו הגבות בבחינת – "אני רואה אותך, אני מזהה אותך, אנחנו אחד, חלק מאותה קהילה".
והרי כך אנחנו מזהים איש את רעהו. דרך הסימנים הברורים (שעון ריצה, דא!) שרירי רגליים תפוחים, שיזוף משקפי שמש קיצוני בקיץ ועד לסימנים היותר קשים לזיהוי כמו הליכה של רץ (או צליעה אם הוא במקרה סוחב פציעה), או אולי הדרך בה הוא עומד בכל מיני זוויות מוזרות כדי לבצע מתיחות סמויות תוך כדי פעילות אחרת לא קשורה.

מה שגם לדעתי מאוד נכון הוא, שאם זיהית חבר בקהילה, כמעט תמיד, אם לא תמיד, תחוש את אותה תחושת שייכות ואחדות שהיא באמת לא תלויה (ואני לא מתייפף) בדת, מין, גזע, שייכות פוליטית, מצב סוציו-אקונומי או כל סממן מבדיל אחר. כך תמצא עצמך מדבר בהתלהבות עם אנשים שבהחלט ייתכן שלולא השייכות לקהילה שלנו, לא היה לך דבר וחצי דבר איתם.

"You’ve met me in a very strange time in my life"

זה מה שג'ק אומר למרלה, בת זוגו בסוף הסרט, אחרי המלחמה ואחרי הקרב האחרון כשהוא אוחז את ידה, מדמם מהחור שפער לעצמו בגרון עם ה-9 מילימטר, ומולם קורסים הבניינים (מטאפורה לחיים?) בפיצוץ מרהיב (ברקע "Where is my Mind" של הפיקסיז – גאונות צרופה). "סמכי עלי" הוא אומר לה, "הכל יהיה בסדר".  ג'ק מבקש את סליחתה של מרלה, מסביר לה מה עבר עליו ומנסה לכפר בצורה כלשהי על כל הסבל שגרם לה (בעצמו ו/או דרך טיילר) לאורך כל המלחמה הפנימית שעבר.
מי מאיתנו לא הסתכל לבן/בת זוגו בעיניים אחרי המרוץ האחרון (לפחות מי שיש לו באותו זמן בן או בת זוג) הסביר לו/ה (במידה ויש צורך) על התקופה המוזרה שעבר בהכנות, חלק את רשמיו, חוויותיו וניסה לשתף אותו/ה במה שעבר עליו? מי מאיתנו לא ביקש סוג של מחילה והתחיל לבנות את היחסים לקראת הפעם הבאה?

"Without pain, without sacrifice, we would have nothing"

זה אפילו לא דורש הסבר נכון?

נ.ב. – אני לא כותב כלום על הפריים הממש אחרון בסרט, מאית השנייה לפני שהקרדיטים עולים. את ההקבלות בין זה לבין עולמנו אני משאיר לכם, כל אחד על פי אישיותו המיוחדת והיחודית כפתיתי השלג השונים זה מזה ואין אחד דומה לרעהו (רמז לסרט למי שלא קלט).

אם כבר בסרטים עסקינן אז יש עוד איזו ענתיקה שכל מי שהיה בגיל הטיפשעשרה בשנות ה-80 מכיר או אם אתם אני, מכיר בעל פה – "Top Gun" (ד"א גם כאן תמיד טופ גאן, אף פעם לא "אהבה בשחקים" לעזאזל). את הסרט החביב הזה שהפך לסרט קאלט (לפחות אצלנו בחבר'ה), אפשר לסכם בקצרה בכל מיני דרכים אבל יש אחת מאוד פשוטה – "מאבריק גוד, אייסמן באד". אבל…האם יתכן שאייסמן, לא רק שהוא לא רע, אלא הוא למעשה צדק לאורך כל הדרך? ובכן יש לפחות מישהו אחד שסובר שכן והוא עושה את זה בדרך מאוד משעשעת שלא רק מצאה חן בעיני, אלא גם גרמה לי לחשוב על עוד כל מיני באד גייז מהעבר (מישהו אמר…) בצורה אחרת. הקיצר, אם הוצאת מפיכם את המילים “Talk to me Goose” אי פעם, זה יכול למצוא חן בעיניכם.