שירת המיפדפאקר: ה-JMUT ואני – תמונות

לנמרוד בשן, המידפאקר שלנו, היה חשבון לא סגור עם ה-JMUT. בשישי הוא התייצב על קו הזינוק של מקצה ה-Adventure, אכל ברחשים והתמודד עם החום, ויש לו סיבה לחזור גם בשנה הבאה

אין לי כוונה לכתוב פוסט אישי על כל מרוץ שאשתתף בו, אני לא חושב שהחוויות האישיות שלי מעניינות יותר משל כל אחד אחר – אבל לאור האירועים היחסית סוערים של הסופ"ש האחרון, אחרוג ממנהגי הלא קיים עוד ואייחד פוסט ל-JMUT, ואפתח במרמור שאני חייב לפרוק. את הפוסט הזה אני כותב כשאני שוכב במיטה, מעלי הוילון מתנפנף ברוח המתגברת והולכת ונהיה לי כל כך קר, עד שבלית ברירה אני נאלץ לקום ולסגור את החלון. מה? מה? לא היה יכול להיות ככה אתמול?

בשישי התקיים ה-JMUT והשתתפתי בו במקצה ה-Adventure, ולמי שחייב נתונים מדובר ב-34 ק"מ עם כ- 1500 מטר טיפוס. כפי שידוע (או לא) לכולם, המירוץ הופסק באמצע עקב החלטת הרשויות, מה שאומר שגם אותי עצרו לפני הסיום (במקרה שלי בתחנת יער קדושים משהו כמו 8 ק"מ לפני הסוף). מה שעוד אומר שלא עלה בידי לסיים בצורה רשמית או במילה אחרת TSTFR  – They stopped the F(*(*&ng Race.

מאז אפשר לומר שהמדיה החברתית "ערה" (מנסה להיות עדין פה) ויש הרבה ויכוחים בקהילה בנוגע למרוץ, אופן התנהלותו, כן היו מים לא היו מים, אופן הפסקתו, הארגון, ההסעות, הסימון ופריכות הבייגלה בתחנות. אני רץ מידפאקר עם נסיון מרוצים לא מבוטל אבל מוגבל משהו, אבל אני מארגן מרוצים עם אפס ניסיון (בפעם הראשונה והאחרונה שהובלתי ריצה איבדנו את אחת הרצות אחרי 5 דק' ואז הבנתי ש….יש לי חוזקות אחרות וכדאי שאתמקד בהן) אז ממש לא נראה לי הגיוני או הוגן לחוות כאן דעה. מה שאני כן יכול לעשות זה לומר שבאחת התגובות לפוסטים באתר המרוץ כתבתי, לפני המרוץ, שבשנה שעברה היה ניחוח חלוציות שאני מקווה שישמר גם השנה. אני חושב שאפשר לומר בזהירות שזה כן קרה, וכל אחד שיחליט אם זה טוב או פחות טוב. מה שאני עוד יכול לעשות זה לשתף אתכם בחווית ה-JMUT, שלי דרך כמה תמונות שאולי דרכן אצליח להמחיש תחושות מידפאקריות טיפוסיות (לפחות שלי) למרוץ המיוחד הזה.

תמונה I – רישום: You and I have unfinished business” – Kill Bill vl. 2"

לי ול-JMUT יש חשבון לא סגור. בשנה שעברה זינקתי למרוץ, כשיום לפני עוד היה לי חום. אני יודע שזה חוסר אחריות ומסוכן, וידעתי שיש סיכוי גבוה שיהיה לי חרא מרוץ. זה מה שהשבתי לכל החברים איתם התייעצתי (במה שבעצם באמת עשיתי זה ביקשתי מהם אישור להחלטה שכבר קיבלתי לצאת – התווכחתי עם מי שלא הסכים לתת לי אישור כזה). ולמרות כל מה שאמרו לי, הפלא ופלא, אכן היה לי חרא מרוץ. זה די הפך לצעדת מוות בערך מהאמצע, כך שבוססתי לי צעד צעד באומללות עצמית ועם כל צעד התחזקה ההחלטה שאני חייב לחזור למרוץ תיקון.

באמצע עוד התאמנתי למקצה ה-80 של ההיירוס. עצרתי באמצע ריצת לילה במהלכה היינו אמורים לעשות את מסלול ה-34 (של JMUT), והגעתי למסקנה שלא רק שאני לא ממשיך את האימון אלא (לאחר עוד כמה ימים של חשבון נפש נוקב) עושה DNS לכל ההיירוס. החשבון עם ה-JMUT רק הלך וגדל.

אז השנה זה צריך היה להיות תיקון. השנה הייתי אמור לסיים בצורה מכובדת, עם חיוך וידיעה שהבסתי את המסלול הזה. התאמנתי ברצינות, פקדתי את אמאמאשלה בקביעות וגם את האיזור של המירוץ כל סופ"ש שני בערך, עשיתי חיזוקים לרוב ונרשמתי בערך דקה וחצי (נדמה לי) אחרי שפתחו את הרישום. אני די זוכר את התמונה הזו שלי יושב במשרד, מבצע את הרישום ואומר, ספק לעצמי ספק למרוץ (אם יש בכלל דבר כזה)  שזהו, השנה סוגרים את החשבון. איפה.

תמונה II – זינוק: Just a walk in the park Kazansky” – Top Gun"

מה זה הקור הזה, מה לא אמרו שיהיה חם? מצופץ ומצונף מאחורי המחסום שלפני קו הזינוק אני עומד בסביבות השעה 5:30 ורועד מקור (אני עוד אתגעגע לזה בהמשך). בשעה שנותרה עד הזינוק מקשקשים פה ושם, מסתכלים על האחרים ואומדים אותם. כולם, אבל כולם נראים יותר רציניים ממני, יותר מוכנים ממני, יותר רצים ממני. אולי הפרזתי לחשוב שאני כל כך מוכן למרוץ הפעם? אולי גם עולם המידפאקרים התקדם קדימה ואני בעצם כבר באקפאקר?

שעת השין מתקרבת. אחרי שראינו את ראשוני מקצה ה- 68 מסיימים את ההקפה הראשונה ומחאנו להם כפיים ועודדנו אותם, רומן לוקח את המיקרופון ואחרי כמה תקלות טכניות מרים לנו את המורל וההתלהבות עם "הגשמת חלום" ועוד קצת ציונות. יאללה בואו נתחיל, אני חם אש. אז המיקרופון עובר אל הדוקטור, ובעוד הוא מדבר ומכניס בנו אימת מוות עם תרחישי קיצון, אובדן אוריינטציה, מכות חום והתייבשות, הוא זורק משפט שלפחות את ה-attention שלי תפס מיד. אני לא זוכר מה הוא אמר בדיוק אבל אחרי שהוא אמר את המשפט הזה, היה ברור לי שאלא אם יקרה נס, הוא מתכוון להפסיק את המרוץ. תייקתי את זה באחורי הראש (יהיה מספיק זמן לחשוב על זה תוך כדי), המחסום הוזז, השער נפתח, ספירה לאחור ויאללה.

תמונה III – קצה מעלה שמשון  I feel good, I knew that I would” – James Brown"

עומד בקצה העלייה, לוקח אוויר ובעיקר את הנוף פנימה ומחייך חיוך גדול גדול, חזק חזק. רוח נעימה מקררת אותי ובעודי נושם עמוקות אני מרגיש שטוב לי, כל כך טוב לי. כל תא בגוף שלי שמח עכשיו. אני מרגיש טוב, אני מרגיש חזק. אחלה של מירוץ יש לי עד עכשיו, ואני מרגיש את החשבון מתחיל להיסגר. במיוחד שמעכשיו ועד כרמילה זה (פחות או יותר) הכל ירידה. מבחינתי עד סוף המרוץ זה ירידה. מילים נכונות יותר לא נאמרו. חשבתי במהלך הדרך לא מעט על מה שאמר הדוקטור והחלטתי שכדאי מכאן להגביר קצת ולסיים לפני שאולי יתממש האיום. אז החלטתי אז מה?

תמונה IV – קצה מעלה כרמילה Kill me now, do it” – Predator 1987"

תהרגו אותי כאן ועכשיו. מה זה החום הזה? איך המעלות קפצו כל כך הרבה בזמן כל כך קצר? אני מרגיש שאני מתאדה, פשוטו כמשמעו. כל תא בגוף שלי בוכה עכשיו, בעוד שהלב דופק כל כך חזק שמזל שיש לי את הווסט ריצה שמחזיק אותו בפנים. אין לי אוויר אבל אני לא נושם עמוק מדי כדי לא לנשום עוד ברחש.

חייב מילה על הברחשים. הם היו בהחלט אלמנט כל כך משמעותי במרוץ הפעם עד כדי שאני חושב שיש לשקול ברצינות פנייה ל- ITRA להוסיף נקודות קושי למירוץ בגינם, או אפילו לשקול הוספת אלמנט ניקוד שלישי של כמות ברחשים לסמ"ק אוויר. זה היה פסיכי. חלקים ניכרים מהמרוץ הסתובבת עם ענן ברחשים סמיך ופרטי משלך סביב הראש, באוזניים, באף, בכל חור אפשרי. זה נהיה כל כך גרוע עד כדי כך שלבלוע ברחש כבר לא היה אירוע אלא דבר שבשגרה. הבעיה היא שנשימה בעליות בתוך ענן כזה גורם לשאיפת ברחש לתוך הריאות, מה שמלווה מיד בהתקף שיעול/הקאה פשוט סוחט ממך כוחות שאין לך. פשוט אכזרי.

תמונה V – לפני מעלה ספיבאק  The reports of my death are greatly exaggerated”- M. Twain"

אני, ואני חושב שגם כל הרצים מסביבי כבר מזמן במוד הישרדות. בעודנו מדשדשים לנו בשביל המקביל לכסלון ובעוד אני חופר פנימה עמוק עמוק כדי למצוא קצת נפט מוטיבציוני שיעלה אותי במעלה ספיבק, מתחילים לעוף הווטצאפים והשמועות על הפסקת המרוץ. למרות שאני יודע שאין תחנה מתוכננת למטה, אני בכל זאת אומר לעצמי שאם כבר עוצרים אולי יעצרו אותנו לפני? אין מצב. מתחיל לעלות במעלה אחרי שהצלחתי להתארגן על סוג של קצב קבוע – עשרה צעדים, נשימת ברחש עמוק לריאות, שיעול/הקאה (תלוי בגודל הברחש ועומק הנשימה) יניקת מים חמים מהפלאסק וחוזר חלילה. בקצה העלייה אני מציץ וממש מרגיש את שני השדים נלחמים בתוכי האחד רוצה שיקבלו בשבילו את ההחלטה והשני אומר שזה כבר קרוב לסוף וחבל לעצור עכשיו. מגיע לתחנה ולפי כמות הרצים שיש שם, עוד לפני שאמרו לי אני מבין שהחליטו בשבילי. לשבריר שנייה באמת שחשבתי לומר לעזאזל עם כולם, למלא מים קרים בפלאסק ולהמשיך לסיום. אבל זה היה רק לשנייה, החינוך ללתת ריספקט לסמכות שקיבלתי בבית ובעיקר האופן הבאמת מעורר כבוד בו כל שאר הרצים (כולל מספר לא מבוטל של רצי ה- challenge שהיו ממש קרובים לסיום 68 קילומטר) מקבלים את ההחלטה עושים את שלהם. נשאר רק לשתות הרבה קולה, להתמרמר לאשה ולחבר'ה בווטצאפ ולומר תודה מכל הלב לרומן שמסתובב שם עם פרצוף עצוב עצוב.

תמונה VI – בשאטל חזרה We are family” – Sister Sledge"

מקבל חיזוק נוסף ללמה אני כל כך אוהב את הקהילה הזו. כולם מסריחים, כולם עייפים, כולם צמאים וכולם רוצים הביתה. כולם מחזקים ומחוזקים, כולם מתבדחים ומספרים חוויות, כולם מנסים לנחש לאן הנהג לוקח אותנו. כולם מרגישים חלק מאחד שלם. בנסיעה הזו צחקתי לא מעט, סיפרתי ושמעתי חוויות ואפילו קיבלתי טיפים ליישום עתידי (קרח בכיס תפור בבנדנה- חזק) והזמנה להמבורגר בבית של מישהו בכפר סבא. אין על הקהילה הזו. גם אם רבים ומתכסחים קצת בפורומים ובפייס – הכל בסוף נשאר במשפחה.

תמונה VII ואחרונה You and I have unfinished business” – Kill Bill vl. 2"

מתי יש רישום למירוץ של שנה הבאה? יש לי f((*&(*ng  חשבון לסגור.

מריו פריולי Mario Fraioli הוא מאמן ריצה וגם כותב. הוא מאמן כמה אתלטים מאוד מוכשרים שעשו ועושים שם לעצמם ולו – לדוגמה דילן באומן (Dylan Bowman), שקוצר הצלחות לאחרונה ואחרים. מה שמגניב במריו לדעתי זה שהוא גם בעל ראייה רחבה על תחום הריצה בפרט והייתי אומר אפילו על החיים בכלל. ואיך מתחברים לראייה הזו? אז זהו שאפשר לקבל ממנו אחת ל…מייל שנקרא The morning shakeout. זה מייל שמגיע לאינבוקס שלך מדי פעם עם כל מיני הגיגים ודברים שמריו קרא וראה בתחומי הריצה בעיקר אבל לא רק. כמובן עם לינקים להכל. אפשר לרפרף על זה כמה דקות, לראות מה מעניין ומושך את העין ולעשות follow up ואז פשוט למחוק. מציע לכם לנסות. הנה לינק למי שזה מעניין אותו – יש שם לינק לעוד דברים שלו כמו פודקסט וזה אבל אם רוצים לקבל את המייל בדחיפה פשוט עושים subscribe.