הסופה "זורבה" שהכתה ביוון בזמן מרוץ הספרטתלון, שיבשה לרצים רבים את התוכניות. שליו ברוש מסכם את המסע שלו שהסתיים עם טעם של החמצה

הדרך לספרטתלון רצופה בקשיים ולעיתים גם בכישלונות בהשגת הקריטריון או אפילו בחוסר מזל לעלות בהגרלה. לשמחתי השגתי השנה קריטריון אוטומטי, דבר שניקה את דאגותיי בסביבות מרץ וגרם לי להתרכז רק בהכנות למסע הזה.

בניתי תוכנית אימונים ששילבה אימוני פארטלק, עליות וריצה בעצימות נמוכה. התוכנית נמשכה 8 חודשים (בהיבט שנתי), כאשר הרעיון היה לעשות 3-1-3, העמסה מדורגת של שלושה חודשים (לא ברצף כמובן), חודש הפחתה ומיד אחר כך להעלות נפחים בשלושה חודשים האחרונים, כאשר הטייפר היה אמור להתרכז בתרגול של עליות חדות ומשופעות כפי שיש לא מעט במסלול.

התוכנית השתבשה לי לגמרי כאשר במאי קרעתי את שריר התאומים, דבר שביטל לחלוטין את התוכנית המקורית וגרם לי להתעסק אך ורק בשיקום. אחרי אולטרסאונד התברר שיש לי קרע של 2.5 ס"מ. הלכתי לפיזיותרפיסט שלי ובקשתי ממנו לדעת אם זה יהיה אפשרי בזמן שנותר להשתקם ולהספיק לחזור לאימונים. הוא קצת גימגם אבל זה שהוא לא אמר לי "לא" חד משמעי נתן לי תקווה להמשך.

התחלתי טיפולים שלוש פעמים בשבוע. הקרע החל להתאחות ואחרי זמן קצר התחלתי לרוץ על מכשיר האנטי-גרביטי, (מכשיר שמוריד באחוזים את משקל הגוף וגורם לרוץ ללא עומס על השרירים והמפרקים). כשהגעתי לעומס גוף של 90 אחוז, קיבלתי אישור לצאת ולרוץ בחוץ בהדרגה. שילבתי המון חיזוקים בחדר הכושר ואימון על האליפטי לכושר האירובי.

ההתאוששות היתה מהירה ואחרי חודש וחצי חישבתי מסלול מחדש, ובניתי תוכנית מקוצרת עם הרבה תפילה בלב שכל מה שצברתי במשך השנים יהיה לצידי ברגעים אלו. עבדתי קשה במשך שלושה חודשים, היו רגעים שחשבתי שאני באימון יתר, אז לקחתי עוד קצת מנוחה ומבחינת הטייפר זה דווקא הסתדר כמו בתוכנית. עשיתי המון עליות כחלק מאימון חיזוק והתמודדות עם התוואי של התחרות.

ההכנות למרוץ

טסים לאתונה, סמי (המלווה שלי) ואני. כבר בשדה התעופה סמי הראה את כישורי הניווט שלו כאשר נסענו מהשדה ועד למלון ללא וויז. התפקיד של המלווה במרוץ הוא חשוב והיכולת שלו להגיע מתחנה לתחנה בזמן ומבלי לטעות בדרך הם הכרחיים להצלחה במרוץ.
הגענו למלון קצת מרוחק מכל שאר המשלחות, לשמחתי פגשתי את אריאל, שירי ודניאל ששהו באותו מלון. בארוחת הבוקר כבר נפגשנו עם המשלחת הבלגית שהביאה איתה 6 רצים, כולל בחור בן 61 שסיים 9 פעמים את המרוץ. לאחר מכן הלכנו לקבל את הערכות שלי ושל סמי ולהפקיד את הציוד בתחנות (שם פגשנו את משפחת קראוז בהרכב מלא).

במרוץ 75 תחנות ובכל תחנה מותר להפקיד הכל, אך ההפקדה צריכה להיות מחושבת ומדוייקת. לדוגמה: כמה ג'לים להשאיר בתחנה שיספיקו ל-x מרחק, באיזה תחנה להשאיר פנס לפני רדת החשכה וכו' – הכל בהנחה שאתה רוצה לרוץ עם מעט מאוד ציוד עליך.

לאחר מכן בוצע תדריך, שם פוגשים את כל המשלחות והאנשים ששמעת עליהם סיפורים במהלך השנים. בתדריך הסבירו שבקורינתוס כ-80 ק"מ מהזינוק ייתכן ויתחילו גשמים ויתכן וזה יתגבר ככל שנתקרב לספרטה.

המרוץ

המרוץ מתחיל באקרופוליס שבאתונה בשעה 07:00 בבוקר. המראה מדהים כשהכל חשוך ורק האקרופוליס מואר בצהוב. הגענו כחצי שעה לפני הזינוק לספוג קצת אווירה, תמונות אחרונות, חיבוקים, נשיקות ויצאנו לדרך.

ידעתי שאני לא חזק בעליות וטיפוסים ולכן היה חשוב לי לצבור בנק דקות במקומות בהם אני כן חזק. רצתי את ה-80 ק"מ הראשונים ב-8 שעות ואת ה-100 ק"מ ב-10:30 שעות. הקפדתי לשמור על דופק נמוך, על תזונה ושתייה מרובה (למרות שלא היה חם). בשלב הזה עוד הספקנו לחלק חתימות לילדים שרדפו אחרינו כשנכנסנו לכפרים, ואפילו ליהנות מהנוף המשתנה.

לאחר מכן מזג האויר כבר התחיל להתקרר וגשמים החלו לרדת. ידעתי שאני רחוק מהקטאוף אז החלטתי לא להסתכן בשלפוחיות ברגליים והחלפתי גרביים בכל תחנה גדולה שבה פגשתי את סמי.

ואז הגיע ההר המפורסם: 11 ק"מ של טיפוס על כביש ועוד 1.5 ק"מ של טרייל בשיפוע מפחיד עם בוץ, דרדרות וגשם שוטף. השעה היתה כבר מאוחרת והייתי אחרי 160 ק"מ. לא היה אכפת לי מהזמן, רק לא לעשות טעות קריטית שתוציא אותי מהמרוץ. גם לאחר הטיפוס כאשר הגיעה הירידה היה בלתי אפשרי לרוץ, אז הקפדתי ללכת בזהירות. ידעתי שהקטאוף מתחיל לסגור עליי.

בירידה מההר פגשתי את סמי, שדאג לאבזר אותי מחדש ולהלביש אותי בבגדים יבשים, שירטבו כמה דקות אחר כך כשאצא שוב לדרך. סמי עידכן אותי שאני 45 דקות מהקטאוף, וזה ישב כמו חרב על הצוואר שלי. מעכשיו אסור לעשות טעויות אם אני רוצה לפגוש את לאונידאס.

הבוקר עלה והיתה קצת הפוגה מהגשם. הייתי כבר אחרי 24 שעות של ריצה ו-180 ק"מ. למרות שהקטאוף סגר עליי עוד קצת לכיוון ה-30 דקות, הרגשתי שאני חזק והולך מהר בעליות. כל השעות האחרונות היו רגעים  של מאניה-דיפרסיה, לרגע אתה משוכנע שאתה עומד בקטאוף ולעיתים אתה מיואש כי נראה לך שלא תספיק.

ואז הגעתי לק"מ ה-212 שמבשר על עלייה גדולה ורצופה. דווקא שמחתי שהעלייה הגיעה כי היה לי צורך בהתאוששות מריצה והארבע ראשי שלי כבר התחנן להפוגה קלה. התחלתי ללכת בפוואר-הייקיג את העלייה והייתי מבסוט מהקצב שלי, מרגיש חזק ועוקף אנשים בדרך ויודע שאם אני מסיים את העלייה כבר שום דבר לא יימנע ממני לסיים את המרוץ.

ואז בלי הודעה מוקדמת חזרה הזורבה בכל עוצמתה ונתנה את כל מה שיש לה: תחנות הזנה התפרקו, תחנות דלק נשברו, ענפים עפו באוויר, רוחות נשבו במהירות של 60 קמ"ש וגשם חזק ורצוף ששרט לי את הפנים היכה בי ולא איפשר לי ממש להתקדם.

כשהגעתי לק"מ ה-230 אחרי 32.5 שעות, ביקשו מאיתנו לא לצאת לדרך ולהמתין שהסערה תחלוף. כשהתחנה שלנו התפרקה ברוח ביקשה מנהלת התחנה שיגיע אוטובוס ויעלה את כולנו לספרטה בשל סכנת חיים.

מי שמכיר את המרוץ יודע שכל מה שנותר כדי להגיע לספרטה זה 16 ק"מ בירידה, ונותרו לי עוד 3.5 שעות כדי לסיים את המרוץ. אין לי ספק שהמשימה הזאת היתה נגמרת אך לצערי זאת המציאות – לא זכיתי לגעת בכף רגלו של לאונידאס, אצטרך לחכות לפעם הבאה ולקוות שזה ייגמר אחרת.

הגעתי למלון ולא ממש הבנתי איך זה ברח לי מהידיים. חמש דקות לפני תחילת הסערה הייתי משוכנע ששום דבר לא ימנע ממני את סיום המרוץ ובכל זאת אני DNF.

התחושה היתה לא טובה. הגדרתי אותה "ללכת עם להרגיש בלי", במיוחד שזה היה יעד שסימנתי לפני ארבע שנים ועבדתי קשה מאוד עבורו.

ביום למחרת קמנו בבוקר כל חברי המשלחת, רצים ומלווים, והלכנו שוב לפסל הפעם במזג אוויר פחות סגרירי. כולם הצטלמו ואני עם דמעות בעיניים, שמח בשביל גלעד ואריאל וכל כך עצוב בשבילי.

ואז הסתכלתי על סמי שהיה איתי לאורך כל הדרך ועבר מתחנה לתחנה במשך 36 שעות ברציפות ללא שינה, ודאג להכל כולל מסג', בגדים ותזונה, וסחב לי את הציוד אחרי המרוץ כשלא יכולתי לעמוד על הרגליים, מבלי לצפות לדבר. הוא הקדיש את הימים האחרונים רק עבורי ועבור ההצלחה שלי במרוץ. נתתי לו נשיקה גדולה עם דמעות בעיניים לרגליו של הפסל.

בהמשך קראתי המון פוסטים תומכים ומעודדים (ובמיוחד של אישתי שנמצאת בחודש תשיעי) ואז הבנתי שאין משמעות למה שקרה בסיום. אני עשיתי את המיטב שיכולתי וזה לא הספיק לי כדי לסיים. המסע שעברתי פה והדרך שעשיתי, גרמו לי להבין המון דברים, אני משוכנע שאני יוצא חזק יותר ומאוד מקווה שגם אדם טוב יותר.

תאהבו את הריצה אבל תדאגו לדברים החשובים באמת שנמצאים בבית ומחכים לכם.

מצרף לכם שיר שאני מחובר אליו מאוד.

תהיו טובים.

…When you try your best but you don't succeed

שליו ברוש הוא מרתוניסט, אולטרה-מרתוניסט ומאמן ריצה.

לקבלת תוכנית אימונים מותאמת אישית לחצו כאן

כתבות נוספות של שליו ברוש:

תפקיד הפייסר ואחריות הרץ

הטייפר – אזור הדימדומים בדרך המרתון

מרתון ראשון – בארץ או בחו"ל?

כיצד ללוות רץ אולטרה במירוץ

  1. נמרוד טל

    אהבתי מאוד! צריך להיות רציני כדי לעמוד במשימה כזו ועוד יותר רציני להבין שלא תמיד מצליח לך למרות ההשקעה

    הגב
  2. מיכאל סג"ל

    כתבת כל כך יפה וכנה. כל הכבוד לך על הדרך המדהימה שעשית, לפני ותוך כדי האתגר המטורף הזה! בהצלחה רבה בכל אשר תלך ותרוץ בעתיד!

    הגב

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.