על "גב הדרקון", עם מעט מדי מים ובדרך לנקודת המים הבאה, ארי ולטמן נזכר למה הוא כל כך אוהב ריצות שטח

אני מדבר לאחרונה על ההחלטה "לחזור לבסיס". כשחושבים על זה, זה מרמז שמשהו השתנה באיזשהו שלב (ומכאן הצורך "לחזור").
כשהתאהבתי בספורט של ריצות שטח, וקיבלתי החלטה לתת לעצמי זמן לרדוף אחרי התשוקה שמצאתי, היה לי בסך הכל די ברור מה אני אוהב בספורט הזה ולמה. התאהבתי במקומות האקזוטיים אליהם הספורט הזה הביא אותי לראשונה. באופי הייחודי שבו אני חווה את המקומות האלו. באנשים שאני פוגש באירועים האלו וחולקים איתי את החוויה ובסיפורי החיים המרתקים שלהם. גיליתי שאני לומד בכל יום המון – על עצמי, על הצבת והשגת מטרות, על התמודדות עם קשיים\ אתגרים (וקצת על ריצה). ההתנהלות שלי במרוצים היתה בסך הכל קונסיסטנטית לאורך הזמן.

בשנה שעברה – כשהסתכלתי על עצמי ובמקביל התבוננתי באחרים, היתה לי הבנה שיש סיכוי כזה או אחר שבהמשך משהו ישתנה בהתייחסות שלי לספורט ולמרוצים. קפיצת מדרגה יחסית ביכולות שלי עשויה באופן טבעי להביא אותי להתייחסות שונה, להצבת מטרות מסוג שונה. לפרספקטיבה אחרת כשאני מסתכל על תוצאות של אירוע כזה או אחר.

כשהתחלתי לאתגר את עצמי במירוצים שהיו על הנייר חסרי סיכוי עבורי לסיים בשנה שעברה – מירוצי "אולטרה", נתקלתי לא פעם בסיפורים על רצים בעלי יכולות גבוהות משלי בכמה דרגות, שפרשו מהמרוצים בשלבים מוקדמים או מאוחרים, בזמן שאני מצאתי את הדרך להמשיך גם עם קשיים פיזיים ולהגיע לקו הסיום המיוחל. היה לי קשה לעשות השוואה אמיתית – כשניסיתי לעשות השוואה כזאת, הגעתי תמיד למסקנה זריזה שהם "נמצאים במקום אחר". כלומר המטרות שלהם, וסדרי העדיפויות שונים בתכלית. המלחמה הפרטית שלי היתה תמיד להגיע לקו הסיום במסגרת הזמן שהוקצב. למי שכבר יודע שזאת לא בעיה ומנהל את המרוץ לטובת השגת תוצאה בזמן מטרה אחר – כל קבלת ההחלטות ואופי השיפוט של תוצאות המרוץ משתנה כנראה באופן מהותי. לכן גם ניסיתי להדגיש בכל פעם ששיתפתי ב"המלצות" כאלה או אחרות – שאלו מיועדות לרצים שמטרתם לסיים מרוץ שמהווה קפיצת מדרגה בקושי, ולא לרצים מנוסים שמטרתם לסיים בזמן "טוב".

אחרי שהגעתי לתחנת הסיוע הרביעית בגובה 2,750 מטר – רשמית הנקודה הגבוהה במסלול, נשמתי לרווחה. ידעתי שהדרך קדימה תהיה בעיקר בירידה – זה יוריד את המאמץ הנדרש גם מבחינת ההקלה בהתמודדות עם הגבהים שהגוף אינו רגיל אליהם, וכמובן מעצם זה שלא אזדקק למאמצי הטיפוס. אחרי כקילומטר כבר הרגשתי הקלה ברורה, ואז הגענו לירידה שנקראת "גב הדרקון". ריצה על גבי קו רכס צר יחסית, עם כמה "דבשות", ואבנים שניתן לחשוב שהן הקשקשים שמכסים את גב הדרקון עליו אנחנו רצים במגמת ירידה. על הגב הזה היו גם כמה מאותן גדרות תיל.

נפתחה לפנינו פנורמה מדהימה. גן עדן של הרים מקצה לקצה – מרחב עצום של גן משחקים אינסופי, ואותו חותך קו הרכס שלפני – שנראה לי באותו הרגע כמו מגלשה מתפתלת בפארק מים. צווחתי במשך כשתי דקות צהלות של שמחה שפשוט התפרצה. צווחות פרא לתוך המרחבים, וביניהן אני מוסיף ספק לי ספק לבחור שרץ לצידי "בשביל זה אנחנו פה". אחרי כמה שניות, הבחור שלידי נדבק והצטרף לצהלות שלי. ההרים קיבלו אותן בהבנה שקטה. לזמן מה שכחתי לחלוטין מעניין המים, והתמלאתי באנרגיה מדהימה. רצתי, דילגתי וקיפצצתי לי תוך שאני מודה לעצמי שהבאתי את עצמי עד לפה, ועל שהזכרתי לעצמי כמה כיף זה יכול להיות.

כך זה נמשך עד שהמסלול שלנו סטה מהריצה על קו הרכס, והביא אותנו לתחנת הביקורת הבאה. גם שם לא היתה אספקת מים, נזכרתי שזה אמור להדאיג אותי, ושאלתי אותם – הם אמרו בביטחון גדול שיש מקור מים בעוד כ- 2-3 קילומטר. שאלתי אותם שוב אם הם בטוחים, ובכל מקרה החלטתי לשמור על משמעת מים חלקית לפחות עד שאני אראה מקור מים זמין מול העיניים. המשכתי הלאה.

בשנה האחרונה הרגשתי את השינוי באופן ברור. למרות שהכושר שלי לא הגיע בשום שלב ליכולות אליהן הגעתי בשיא בשנה שעברה, המרוצים שהשתתפתי בהם – לא היוו ברובם אתגר מסוג שלא צלחתי בעבר, ולמעט מירוץ אחד טכני במיוחד בספרד – לא היתה לי בעיה מול מגבלות הזמן. זה הפיל לי את המוטיבציה של "רק" לסיים את המרוץ עצמו. במקביל, המטרה שהצבתי לעצמי השנה הכניסה תחושה כללית של צורך בהגעה לשיאים חדשים במגוון יכולות – ניווט, התמודדות עם חוסר שינה ארוך במיוחד, טיפוס אינסופי, ועל כל זה שיפור מהירות. שיפור מהירות זה משהו שאף פעם לא באמת עורר אצלי מוטיבציה מיוחדת, אבל זה ליווה אותי כמו רעש רקע שקינן לי בראש לאורך השנה כולה.

כך, כשהגעתי לריוניון, בסוף תקופה של נפילת מתח באימונים והעלאת משקל – ידעתי בבירור שאני לא מוכן ומאומן למירוץ, והסיכוי היחיד שלי לצלוח אותו יהיה להיות קשוב לגוף, לעשות אותו לאט, ולהסתמך על הניסיון שצברתי בהתמודדות עם המשברים שיגיעו ללא ספק.

למרות מה שידעתי, כשהסתכלתי על מסלול המירוץ ידעתי שבאופן תיאורטי אין סיבה שלא אסיים אותו ביותר מ-48 שעות (ומעבר לזה, הייתי רגע לפני כתיבת מאמר "למה מגיע לי להשתתף בבארקלי". בלי לחץ …). הייחוס למספר הזה היה באופן "טבעי" בהתייחסות למירוץ שעשיתי באנדורה ביולי, ממש לפני שהתחילה נפילת המתח. ידעתי שזאת טעות והבטחתי לעצמי להתעלם מהרעיון הזה, אבל בפועל הראש שלי היה כנראה די נעול על קצבים שלא הייתי מוכן להם. זה עבד בחלק הראשון של המירוץ, אבל כשירדה רמת האנרגיה, לא הייתי בשל מנטלית למירוץ שעשוי לקחת לי 60 שעות, איבדתי את המוטיבציה, שכחתי ליהנות – והחלטתי לפרוש.

לא עבר הרבה זמן אחרי שחלפתי על תחנת הביקורת האחרונה, ויכולתי לראות שבעיקול ההר הבא יושבים כמה אנשים. ואכן כשהגעתי למקום, ראיתי שהם כולם עסוקים במילוי מים מזרם קטן. ממש מתחת לרגלים שלי מישהו סימן לי את נקודת הנביעה, כך שיכולתי להרגיש בטוח שאלו מים נקיים. שימחתי כשהבנתי שהגעתי למקור מים היתה שנייה לזו שצפה בי במורד גב הדרקון. ברגע הזה ניצל המרוץ שלי, ולא נשארו בי חששות לגבי ההמשך. התיישבתי ולקחתי את הזמן. בחישוב זריז שעשיתי תוך שאני שולף את בקבוק הפלסטיק שלי מהתיק – ביליתי משהו כמו 11 וחצי שעות על המסלול תוך שתייה של 2.5 ליטר מים – בטח שיא אישי בתחום (למרות שאף פעם לא ניסיתי למתוח את הקו הזה). עד פה עברנו משהו כמו 50 ק"מ (היה נדמה לי שקצת יותר), ועוד מספר קילומטרים אנחנו מגיעים לתחנת סיוע המשמעותית.

טעמתי קצת ממי-השלג שהפשירו בינתיים בבקבוק, וניסיתי לשפוך את היתר, אלא שרוב השלג הפך לגוש קרח. הוספתי מים מהמעיין ושתיתי את המים הקרים בהנאה. מילאתי כמובן גם את תיק המים. אחרי הדאגה למים קודם, מילאתי אותו הרבה מעבר למה שאצטרך עד לתחנת הסיוע, אבל בשלב הזה פחות הדאיג אותי עוד קצת משקל.

בקילומטרים עד לתחנת הסיוע הבאה הצלחתי ללכת לאיבוד אינספור פעמים. לא היה מדובר במשהו משמעותי במיוחד, אבל זה חידד את אופי המירוץ הזה. המירוץ מוגדר כ"מירוץ ניווט", אבל לא רצים בו עם מפה ומצפן (למרות שסחבתי איתי כל הדרך מצפן בשביל העיקרון), ואפילו לא עם "סיפור דרך". יש קובץ GPS שמקבלים, ואמורים לרוץ עם מכשיר GPS כזה או אחר. מי שניסה פעם למצוא את הדרך בשטח לא מוכר לפי הקו שמופיע על השעון, יודע כמה מדויק העניין. זאת משימה כמעט בלתי אפשרית לביצוע מדוייק – המעקב אחר הקו על השעון עוזר בעיקר כדי להבין מתי פספסתם את המסלול, אבל בכל פעם שיש אפשרות לבחור בין נתיבים אפשריים – מדובר בעיקר בניחוש ואינטואיציה.

האסטרטגיה המנצחת בניווט כזה, היא להכיר את המסלול מראש (אלו שחוזרים למירוץ מספר פעמים, או אלו שהצטרפו לא מזמן לאירוע הכנה שבו עברו על המסלול בצורה מודרכת במהלך יומיים). האסטרטגיה הטובה ביותר לבתולי המסלול כמוני היא לנסות ולזהות רצים שנראים בעלי ביטחון ולהשתמש בהם כסימני דרך. זה עובד די טוב בתחילת המירוץ, ובאופן טבעי זה הולך ונהיה קשה יותר ככל שמתקדמים והמרחק בין הרצים מתרווח. אחרי נקודת המים מצאתי את עצמי בשלב מסוים עם חבורת רצים מקומיים שנראו לי בהתחלה בטוחים בעצמם. היה שם בחור אחד איטי יחסית לשאר שרץ\הלך לבד, והבנתי שהוא השתתף במחנה ההכנה. הוא רץ את מקצה ה-65 ק"מ, שמקביל לחלוטין למסלול ה-100 עד הקילומטר ה-63 בערך. חמישה או שישה מאיתנו התקדמנו קצת, הבנו שפספסנו את המסלול, חתכנו במורד תלול דרך שיחים כדי לחבור חזרה למסלול המירוץ, ומצאנו אותו מטייל לו לפנינו. וחוזר חלילה. הוא אף פעם לא ממש טרח לעדכן אותנו שאנחנו בדרך לעוד הרפתקאה מוצצת אנרגיה. אבל היו לי מים, אז למי אכפת.

אחרי כ-12 וחצי שעות הגעתי לתחנת ה"אמצע" בקילומטר ה-58 "באלוך". כשמתקרבים לתחנה, לדרופ-באג, למנוחה, ולבדיקה הרפואית, אי אפשר לפספס מעברה השני של התחנה את ה"קיר" שמחכה לנו אחריה – קו רכס שנצטרך לדלג אותו לצידו השני שממש לא במקרה נתנו לו במירוץ את השם "הקיר". אבל על זה – בחלק הבא.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

 

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.