טייפר ותורת המשחקים – חלק שלישי

הפרק השלישי והמסכם את מחשבותיו של ארי ולטמן על טייפר. והפעם, כיצד מסייעת לנו תורת המשחקים לקבל החלטות לגבי טייפר במצבים לא צפויים. הכתבה שתעשה לכם סדר בטייפר

אז הסכמנו שטייפר זה בסך הכל דבר טוב, וכדאי לכלול טייפר בתוכנית האימונים שאתם בונים – אז מה אם נתנו לזה כותרת יפה של "קבלת החלטות", או "ניהול סיכונים". דיברנו על ההיגיון שמצדיק את הטייפר, ואז בחלק השני סיבכנו קצת את העניינים, והוספנו למשוואה עוד כל מיני אלמנטים שאמורים להשפיע על ההחלטות בנושא – כמו מטרות, העדפת סיכונים, עמידה בתוכניות האימונים המקוריות והכרה עם עצמנו.

הרבה מילים, הרבה פילוסופיות משעשעות, אבל אם מלכתחילה אמרתי שראוי לכלול טייפר בתוכנית האימונים – אז למה לכתוב 3 כתבות במקום פשוט להגיד "תעשו טייפר", ולסגור עניין?  איפה פה בדיוק "קבלת ההחלטות"? ולמה אני עדיין חושב שזה נכון במקרים מסוימים לוותר על הטייפר?

במילים אחרות, הגיע הזמן לנסות ולעשות סדר מכל הסלט הזה שיצרתי בשתי הכתבות הקודמות בנושא. אם שרדתם איתי עד כאן, אני אנסה לעשות זאת בכתבה המסכמת הזאת.

נתחיל בהפרדה בין האמירה שיש היגיון בטייפר, וראוי לתכנן טייפר כלשהו בתוכנית האימונים, ובין אמירות/ "אמיתות"/ מיתוסים/ אקסיומות שאנחנו שומעים לפעמים, כמו: "אתה צריך להיות עכשיו בטייפר", "חובה לעשות טייפר באורך X שבועות לפני כל מירוץ", או "עוד אימון כרגע כבר לא ישנה שום דבר / לא יעזור לך". אלו הן אמירות מופרכות. (סליחה).

ועכשיו שהורדתי את זה מהלב, בואו ננסה לעשות קצת סדר. הדרך הטובה ביותר לחשוב על הדברים בצורה שקולה ולוגית, היא להשתמש בכלים שנותנת לנו תורת המשחקים. טוב, אם להיות קטנוניים, לא ממש צריך את תורת המשחקים, אלא את הבסיס שלה – "תורת ההחלטות". זה ידרוש מאיתנו שימוש בקצת חישובים/ מתמטיקה.

אני אנסה להסביר את הדברים קודם כל בצורה אינטואיטיבית – ואחר כך נעשה גם כמה חישובים. החיסרון של שימוש בכלים המתמטיים הוא – שהם דורשים קצת מתמטיקה … היתרון הוא – שזה עוזר לנו להבין טוב יותר מה עומד מאחורי תהליך ההחלטה.

אין נוסחה כוללת לתת לכם, אבל הדרך הטובה ביותר להמחיש איך פועלות החלטות כאלה, ואיפה אנחנו עשויים "ליפול" בהן – הוא לקחת שתי דוגמאות בעלות מבנה דומה ביסודו, ולנסות לנתח אותן יחד. אז בואו נתחיל.

בועז מתכונן למרתון. זה לא המרתון הראשון שלו, וכנראה שגם לא האחרון. הוא עשה כבר מספר מרתונים בהצלחה כזו או אחרת. במרתון הקרוב יש לו מטרה ברורה – הוא רוצה סוף סוף לשבור את מחסום ה-4 שעות. אם תשאלו אותו – הוא כמובן רוצה לסיים את המרתון, אבל עם הניסיון שלו – הוא כנראה יסיים אם רק יגיע לקו הזינוק. מבחינתו – סתם להוסיף "עוד מרתון לאוסף" אינו בעל משמעות גדולה – לסיים שוב בתוצאה של יותר מ-4 שעות תהיה אכזבה.

גם אם בועז לא יהיה באמת מוכן, הוא ינסה לרוץ בקצב שיביא אותו לסיום בפחות מ-4 שעות. הוא יהיה מוכן לקחת את הסיכון של "מאמץ" יתר שיעלה לו באי-סיום המרתון או סיום איטי במיוחד – אבל הוא מתכוון ללכת על כל הקופה.

הדברים עבדו יפה עם התוכנית שבנה יחד עם המאמן שלו. הוא עבד בעיקר על חידוד הטכניקה, בניית כח, ושיפור המהירות, ורק את השבועות האחרונים ממש הוא ייעד להעלות שוב נפחים לקראת המרתון. את 3 השבועות האחרונים לפני המירוץ הוא שמר לטייפר – כדי להגיע באנרגיות שיא למירוץ החשוב. 3 השבועות שלפני הטייפר תוכננו להעלאת נפחים והכנת הגוף למרחק ולזמן שיהיה צריך להיות על הרגליים במרתון עצמו. בשבוע הראשון של העלאת הנפחים – הוא ביצע ריצת נפח של 26 ק"מ, אבל זה היה יום סגרירי, ולמחרת הוא הרגיש קצת חלש. יומיים אחרי זה הוא הבין שיש לו כנראה שפעת, וחום הגוף טיפס.

בועז נאלץ לנוח לחלוטין במשך שבוע, ולאחר מכן התחיל להחזיר את הגוף בהדרגה למאמצים בעצת הרופא. כך הלכו להם שבועיים קריטיים של העלאת נפחים, וכשבועז חזר לעצמו לחלוטין, נותרו 3 שבועות עד למירוץ, ולפי התוכנית – הוא צריך להתחיל בטייפר ולהוריד עומסים ונפחים.

מה הייתם מייעצים לבועז לעשות?

קטיה מתכוננת למירוץ אולטרה קשוח בחו"ל. היא חלמה על המירוץ הזה זמן רב, והשנה אזרה אומץ, ונרשמה אליו. זהו מירוץ של 80 ק"מ, מרובה טיפוס בשטח טכני למדי. המירוץ הארוך ביותר שעשתה עד כה עם אופי דומה פחות או יותר – היה באורך 50 ק"מ, כך שהאתגר של להגיע לקו הסיום במירוץ הזה הוא לא קטן. קטיה עבדה הרבה כדי להתכונן למירוץ הזה במשך מספר חודשים. היא עבדה בהדרגה ובעקביות כדי לבנות רכיבים שונים של כושר ויכולות טכניות, תוך הימנעות מפציעות.

אצל קטיה – כמו אצל בועז – תקופת הטייפר תוכננה ל-3 השבועות לפני המירוץ. ריצות נפח היו חלק משגרת האימונים שלה משלב מוקדם יחסית. 5 שבועות לפני המירוץ, היא עשתה אימון של 45 ק"מ בשטח – אימון שכבר לקח את מרבית היום. השבועיים הבאים יועדו לריצות "בק טו בק" קריטיות – ריצות נפח ארוכות יותר, מחולקות לשני ימים סמוכים – כדי להתכונן לזמן על הרגליים, לעומסים, ולעייפות שאותם היא תחווה לראשונה במירוץ.

באימון האחרון הכל עבד בסדר, עד שבקילומטר האחרון דווקא, הוא עיקמה את הקרסול. היא הצליחה לסיים את הריצה על הרגל, אבל היה לה ברור שיש נזק בצד הקרסול. למחרת היא כבר התייעצה עם פיזיולוג בדאגה גדולה. מדובר כנראה בקרעים מיקרוסקופיים ברצועת הקרסול (נקע קל). היא תאלץ לתת לרגל כמה ימים להתאוששות, ואז להחזיר עומסים בהדרגה ובזהירות.

בהתייעצות עם הפיזיולוג – כדי לשמור על הכושר, היא תנוח שלושה ימים, ואז תתחיל פעילות בבריכה, ותעבור לריצות קלות בפארק אחרי כמה ימים נוספים. אם הכל יעבוד נכון – הא תוכל לחזור לפעילות ארוכה אחרי 10 ימים עד שבועיים לדברי הפיזיולוג – וגם זאת – תוך הקפדה לשים לב לרמת אי-הנוחות שהרגל תשדר, והמשך עבודה על חיזוק הקרסול.

מה אתה עושה פה? אתה לא אמור להיות בטייפר?!  צילום: ארי ולטמן

דילמה קשה – לא היה לקטיה ספק שאין טעם לסטות מהמלצות הפיזיולוג בשבועיים האלה – למרות שהם קריטיים – כי ממילא זה רק יחמיר את הנזק, ורוב הסיכויים הם שהיא בכלל לא תוכל להשתתף במירוץ. היא עבדה לפי התוכנית במשך שבועיים, ובסוף השבוע האחרון היא הצליחה להשלים ריצה של 20 ק"מ בקצב קל בלי בעיות מיוחדות.

היא יכולה עכשיו "לחזור" לאימונים המתוכננים, אבל היא בעצם אמורה להתחיל עכשיו – 3 שבועות לפני המירוץ – את תקופת הטייפר לפי התוכנית המקורית. האם היא צריכה להישאר בנפחים נמוכים יחסית, "לחדד" ולקוות לטוב במירוץ? או אולי זה הזמן לאימוני הבק-טו-בק הקריטיים כל כך עבורה תוך לקיחת סיכון?

מה הייתם ממליצים לקטיה?

האמת היא – שלמרות הסיפורים הארוכים והמפורטים – אין לנו מספיק מידע כדי לנתח ולקבל החלטות כאן. יש הרבה ניואנסים נוספים שיודעים (אולי) רק בועז וקטיה – ולכן קשה להחליט בשמם. יש גם רצף אינסופי של אפשרויות לבחור בהן בין "טייפר לפי התוכנית", ובין אימוני שיא תוך התעלמות מוחלטת מתוכניות הטייפר.

כדי לאפשר לנו דיון וניתוח של תהליך ההחלטה כאן – בואו נפשט קצת את האפשרויות שעומדות בפניהם של בועז וקטיה. מבחינת האפשרויות לבחור ביניהן: נחשוב על (1) ויתור על אימוני הנפח החסרים, וכניסה לטייפר לפי התוכנית ; (2) שבוע אימוני שיא כפשרה – ניסיון להגיע לנפח שבין השבועיים החסרים שתוכננו – וקיצור הטייפר לשבועיים ; (3) הוספת שבועיים של נפח מקסימלי – פיצוי על שבועות האימונים הקריטיים שאבדו, ובמקום הטייפר יישארו מספר ימים להתאוששות, מנוחה וצבירת אנרגיות.

לפני שאנחנו ממהרים לבחור בהסתמך על תחושות בטן בלבד, בואו נגדיר גם 3 תוצאות אפשריות ליום המירוץ. זה יעזור לנו לחשוב על סדרי העדיפויות באופן ברור: (א) התוצאה הגרועה ביותר – אי יכולת להשתתף במירוץ (DNS – Did not Start) – עקב פציעה או פשוט החלטה לוותר ולא לנסות, או השתתפות במירוץ בלי לסיימו (DNF – Did not Finish) – אי עמידה במגבלות הזמן, החלטה לפרוש עקב משבר כזה או אחר ; (ב) סיום המירוץ – הגעה לקו הסיום ללא פציעות, ובמסגרת מגבלות הזמנים/ תנאי המירוץ – פינישר ; (ג) סיום בזמן מעולה. מדובר כאן במשהו יחסי – גם במקרה של בועז, וגם במקרה של קטיה – לא מדובר בפודיום. במקרה של בועז קל לנו להגדיר זאת – מדובר בזמן מהיר יותר מ-4 שעות. במקרה של קטיה – מגבלת הזמן של המירוץ היא 20 שעות. נגדיר לצורך העניין 15 שעות כזמן מעולה עבורה – אם הכל יעבוד מצוין – אם היא תגיע בכושר ואנרגיות שיא – זהו הזמן שהיא יכולה לשאוף אליו (זה יביא אותה כנראה לאיזור של מקום 200 מתוך 500 משתתפים).

עכשיו אנחנו מוכנים. בואו נחשוב לרגע על בועז. קל להבין שבמקרה שלו האפשרות של "לסיים" היא אולי קצת טובה יותר מאשר לפרוש או לא להשתתף כלל, אבל יש פער משמעותי בסיפוק שיקבל בין סיום, ובין סיום בפחות מ-4 שעות. הדבר העיקרי שמעניין אותו הוא הגדלת הסיכוי להגשים את המטרה הברורה. יש לו צורך להעריך את הסיכונים והיתרונות בכל אחת מהאפשרויות.

גם אם הוא לא יתאמן כלל ב-3 השבועות שנותרו, וודאי אם יעבוד נכון במסגרת הטייפר – כמעט ודאי שיצליח לסיים את המרתון – יש לו מספיק ניסיון, ובסך הכל הוא כמעט מוכן. יש לו גם את המהירות הנדרשת – על זה הוא הרי התאמן עד כה.

עם זאת, חסרים לו אימוני הנפח – אם הוא יתחיל את המרתון במהירויות שעליהן עבד – יש סבירות גבוהה שהוא ייתקל בקיר בשלב מוקדם יחסית, וייאלץ לפרוש או פשוט להאט את הקצב – ולפספס את זמן המטרה. הוא צריך להגדיל נפחים ולהרגיל את הגוף לכך.

מאחר והוא כבר עשה מרתונים ונפחים דומים בעבר – העלאת הנפחים כרגע, בהמשך לתוכנית המקורית תעבור בסבירות גבוהה בהצלחה – הסיכוי לפציעה קטן יחסית. מצד שני – מאחר והוא מתכוון לרוץ במהירות גבוהה, במאמץ – הוא יידרש לאנרגיה מקסימלית והתאוששות מלאה לקראת המירוץ.

אם יתאמן קשה עד לרגע האחרון (האפשרות השלישית) – הוא אמנם יגיע לכושר שיא – ויגדיל את היכולת שלו לעמוד בעומס המרתון ולהצליח, אבל יגדיל גם את הסיכוי להתעייפות וחוסר אנרגיה ששוב יביא אותו לאיבוד המהירות או היכולת בשלב מסוים.

מה אם ינסה להוסיף ריצת נפח אחת? במקור תכנן להגיע לריצת נפח של 35 ק"מ, אבל אם יוסיף שבוע עם ריצה של 32 ק"מ, ואז יעבוד שוב על חידוד בשבועיים שנותרו – הוא אמנם לא יהיה באותו כושר שיא תיאורטי שאליו רצה להגיע – אבל יוכל להתאושש לחלוטין, ולהגיע מלא אנרגיות למירוץ, ובאותו זמן יגדיל את הביטחון שלו לעמוד בנפח בצורה משמעותית לעומת המצב הנוכחי. נראה שראוי עבור בועז לשקול שבוע אימוני נפח אחד כזה תוך קיצור הטייפר המתוכנן.

בואו נחשוב על זה באמצעות מספרים. לאפשרות של כישלון או אי-השתתפות, ניתן אפס נקודות. המטרה האולטימטיבית של בועז היא לשבור את מחסום ה-4 שעות. ניתן לתוצאה כזאת 100 נקודות. אחרי כל האימונים, יש בכל זאת משמעות להשתתפות וסיום – ניתן לזה 20 נקודות (יש כאמור הפרש משמעותי לעומת עמידה במטרה).

עכשיו בועז צריך לעשות הערכת סיכויים עבור האופציות השונות:

• אם יבחר להיכנס מייד לטייפר הצפוי – הסיכוי להיכשל הוא כאמור נמוך מאוד – 5%. מצד שני, הוא לא מרגיש מוכן עם ריצת נפח של 26 ק"מ 5 שבועות לפני המירוץ – הסיכוי שיעמוד במהירות לאורך 4 שעות נמוך מאוד גם הוא – 5%. נותרו לנו 90% לסיום המירוץ ביותר מ-4 שעות.
  החישוב (נכפיל כל ניקוד בסיכוי המתאים ונחבר): 5%*0 + 90%*20 + 5%*100 – ערך של 23 נקודות.
• אופציית הפשרה – שבוע נפח אחד – בהתאם להסברים למעלה: 10% להיכשל/ לפרוש, 30% לסיום בפחות מ-4 שעות, ו-60% לסיום ביותר מ-4 שעות. בחישוב דומה – 42 נקודות.
• אופציית הוויתור על הטייפר ותוספת של שבועיים מלאים של אימוני נפח: 30% להיכשל, 20% לסיים בפחות מ-4 שעות ו-50% לסיים ביותר מ-4 שעות. שימו לב שהיחס כאן בין סיום מהיר ל"רק סיום" שופר יחסית לאפשרות של שבוע אימונים נוסף אחד – אבל באותו זמן הגדלנו גם את הסיכוי לפרישה במהלך המירוץ או מראש עקב חוסר האפשרות להתאושש.
  החישוב: 30 נקודות.

בואו נעבור לקטיה.

עכשיו שהבנו את העיקרון, בואו נדבר על ניקוד לאפשרויות השונות כבר עכשיו. גם בלי להיכנס לחישוב המתמטי, לדבר על המספרים יכול לחדד את הפער ביחס של קטיה לתוצאות האפשריות השונות.

גם במקרה של קטיה – ניתן לשתי האופציות הקיצוניות ניקוד של 0 (כישלון), ו-100 (במקרה של סיום בפחות מ-15 שעות). מה שחשוב כאן זה רק היחס לאופציה האמצעית. במקרה של קטיה – ההבדל בסיפוק שתקבל מעמידה בתנאי המירוץ והגעה לקו הסיום, לבין סיום בקצב מהיר הוא קטן מאוד. פחות מ-15 שעות זה נפלא – מין תוצאה חלומית – אבל אין לה משמעות גדולה ואמיתית עבורה – סוג של בונוס. הציון שהיא נותנת לסיום עצמו – גם אם זה ב-19 שעות ו-59 דקות – הוא 90.

עכשיו בואו נחשוב מה עשוי לקרות – להערכתה של קטיה – תחת כל אחת מהאפשרויות העומדות לבחירתה. ויתור על אימוני הנפח וכניסה לטייפר – הסיכוי שקטיה נותנת לסיום הוא נמוך. יש לה ניסיון במירוצי שטח ארוכים – אבל הקפיצה כאן היא משמעותית. המירוץ הארוך ביותר שהיא השתתפה בו לקח לה בערך 10 שעות, וכעת מדובר ב-20. גם אם היא תגיע בכושר, ומלאת אנרגיה, בלי הכנה גופנית ומנטלית לשלבים המאוחרים במירוץ, הסיכוי לפרוש באמצע – בעקבות חוסר אנרגיה, חוסר רצון, כאבים, או אי עמידה בזמנים הוא גבוה מאוד להערכתה. היא תתחיל אומנם מלאת אנרגיה, אבל סביר להניח שב-20 או 30 הק"מ האחרונים תהיה נפילה משמעותית.

אימון של שבועיים נוספים של העלאת נפחים – יכין אותה ויגדיל מאוד את הסיכויים "לשרוד" את השעות המרובות על הרגליים. בעיקר הוא יכין אותה מנטלית לקשיים הצפויים. יש כאן שני סיכונים עיקריים – סיכון ראשון הוא לפציעה. פציעה עקב מאמץ (קטן יחסית), או פציעה לה היא חשופה תמיד (כמו שכבר קרה לה לאחרונה) מאחר והיא רצה בשבילים טכניים. עם הפציעה בקרסול שחוותה לא מזמן – הסיכון הוא כפול. את הסיכון הזה היא יכולה להקטין משמעותית – אם תבחר מסלולי אימון פחות טכניים – תעבוד על הנפח הנדרש, אבל בשבילים קלים לריצה ולא טכניים. סוג של התפשרות שיעזור לה להתמקד באימון שחסר לה במיוחד תוך מזעור הסיכון לפציעה. הסיכון השני הוא כמובן חוסר הזמן להתאוששות וצבירת אנרגיה. אם תעשה כעת שבועיים של עומסים משמעותיים ונפחים גוברים – היא בוודאות תגיע למירוץ לא מאוששת לחלוטין, בלשון המעטה. הסיכוי להצליח לרוץ בעצימות גבוהה יחסית במירוץ נופל לחלוטין (או בסיכוי אפסי למדי של נס). אבל, אם היא תשכיל לשלוט בקצבים שלה – להתקדם במירוץ בקצב איטי תוך שמירה על האנרגיה שלה, יש לה עדיין סיכוי סביר מאוד להגיע לקו הסיום – הרי בדיוק למצב כזה של המשך במצב של חוסר אנרגיה היא תכין את עצמה באימונים הצפויים לה בשבועיים הקרובים.

נותר לנו אימון הפשרה של שבוע אחד – גם כאן נקטין את הסיכון להיפצע על ידי שליטה במסלול. תהיה לקטיה הזדמנות להתאושש ולהגיע באנרגיות גבוהות יחסית, גם אם לא אופטימליות. הקפיצה עדיין גבוהה – היא לא תסגור את הפער הדרוש לה באימון בק-טו-בק אחד, אבל בהחלט תעשה צעד משמעותי בכיוון, ותגדיל משמעותית את הביטחון העצמי שלה.

הסיכוי לסיים את המירוץ יהיה משמעותית יותר טוב מאשר ללא אימונים נוספים בכלל. היא גם תוכל לרוץ מהר יותר כנראה אחרי ההתאוששות מאשר עם האפשרות של שבועיים נוספים של אימונים. מצד שני, למרות האנרגיה הנוספת, הסיכון של אי-הכנה מספקת לקפיצת המדרגה במירוץ הזה – ואי סיום המירוץ – יהיה עדיין גדול יותר מאשר במקרה של ניצול הזמן עד הסוף לאימונים הקריטיים שתכננה לעשות במקור.

הבחירה פה היא די בבירור בין שבוע או שניים של אימוני נפח – תלוי מאוד בהערכתה של קטיה את ההסתברות לתוצאות במצבים השונים. קטיה בוחרת לקחת את הסיכון בנושא ההתאוששות – לעשות את שני שבועות הנפח הנוספים על חשבון הטייפר – בשבוע האחרון שיישאר לה היא תיתן עדיפות גבוהה לתזונה, ולריצות התאוששות לקראת המירוץ – היא כנראה מקטינה מאוד את הסיכוי לסיים את המירוץ מהר, אבל היא מאמינה שזה ימקסם בסך הכל את הסיכוי שתגיע לקו הגמר.

נסתכל על זה במספרים:

• טייפר מלא: 60% לכישלון. 35% לסיום בין 15-20 שעות. 5% לסיום מהיר מ-15 שעות.
  חישוב: 60%*0 + 35%*90 + 5%*100. 36.5 נקודות.
• פשרה / שבוע אימוני נפח: 30% לכישלון. 60% לסיום בין 15-20 שעות. 10% לסיום מהיר.
  חישוב: 64 נקודות.
• ביצוע שבועיים של אימוני שיא: 20% לכישלון. 80% לסיום. 0% סיכוי לסיום מהיר.
  חישוב: 72 נקודות!

כמה הערות חשובות לסיום: זה נראה מסובך. ומתמטי. ברור שאין צורך לעבור תהליך וחישובים כאלה כדי לקבל כל החלטה. האמת – עד כה מעולם לא עשיתי "תרגיל" כזה כדי לקבל את ההחלטות שלי בנושא הטייפר. אבל החישובים פה, והניתוח המעייף-משהו באים כדי להמחיש ולחדד איך אמורות להתנהל ההחלטות – איך ניתן לשקול בצורה לוגית את הסיכונים והיתרונות של כל אחת מהאפשרויות העומדות לפניכם, ולקבל החלטה מושכלת – ולא ליפול אוטומטית להליכה עיוורת בעקבות משפט כמו "חייבים לעשות טייפר כך וכך שבועות" בלא הקשר. וגם – אני מקווה – חידדנו את החשיבות של הבנה מדויקת וכנה של מה אתם רוצים להשיג, ומה ריאלי, כחלק מתהליכי ההחלטה.

כשמתקרבים למירוץ גדול – כולנו מתחילים לפנטז בתת-מודע, אם לא בהכרה מלאה על תוצאה מדהימה. אולי קטיה התחילה לפנטז פתאום על פודיום לאור זה שהאימון האחרון שלה – באורך 45 ק"מ עבר (עד שנפצעה) במהירות מדהימה – אם קצת תשפר את הקצב שרצה 45 ק"מ, היא יכולה בקלות לדמיין לפחות מיקום בעשירייה הראשונה. היא יכולה בקלות לספר לעצמה סיפור קצת שונה – 60% לכישלון יהפכו ל-40%, הסיכוי לסיום מהיר מאוד (ב-12 שעות!) יופיע אצלה בראש כאפשרות משמעותית (היא לא תרשה לעצמה כמובן לרשום 30% על דף, אבל בראש, זה יירשם כ"סיכוי אמיתי"), והציון שתיתן לתוצאה (לא רלוונטית בכלל) שכזאת יקפוץ ל-150.

אם היא תרשום לעצמה את זה על הנייר – היא תבין מיד שמדובר בפנטזיה רגעית ותתעלם מכך. אבל בתת מודע – הפנטזיה הזאת עשויה להשתלט על תהליך ההחלטות. בראש – ה"ניקוד" של הסיפור הזה, שמתבסס על טייפר מלא למרות שהיא בכלל לא מוכנה – יהיה 72 – שקול למה שחישבנו קודם עבור האפשרות האחרונה, למרות שניסיון לסיים בין הראשונים מעולם לא עמד על הפרק, ואינו באמת ריאלי.

יש פה גם הפשטה משמעותית של הרבה רכיבים נוספים שדיברנו עליהם בפרק הקודם. זאת משום שלא נוכל לעולם לנתח מתמטית באופן מלא את כל הרכיבים. אבל אלו ישפיעו כמובן על ההחלטה – וזאת דרך דברים כמו הסיכויים שנחליט לתת לכל אפשרות, והציונים. סביר להניח שלא הסכמתם עם האחוזים/ הסתברויות שנתתי לאפשרויות השונות בדוגמאות. זאת מאחר וכל אחד מכם מושך את הסיפור לעולם המוכר לו, ולניסיון עד כה – מה הסיכוי שתיפצעו באימון נוסף, כמה זמן אתם באמת צריכים כדי להתאושש מאימון נפח קשה – באופן חלקי או באופן מלא. והכי חשוב – מה מהשאלות האלו אתם באמת יודעים (כי ניסיתם בעבר), ומה מתבסס על סיפורים ששמעתם או שאתם מספרים לעצמכם?

סיימנו. יהיה כנראה אפילוג קטן בכל זאת – אז זה הזמן לשאלות והערות, כך שתהיה לי הזדמנות להוסיף הבהרות כלשהן באפילוג.

טייפר מוצלח.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]