כל מרוץ הוא הזדמנות ללמוד משהו חדש. ארי ולטמן סיים את Lakeland 100 באנגליה וגילה שהנתונים שרואים "על הנייר" לא תמיד מספרים את כל הסיפור

אגמים, בוץ, ירוק, נחלים, מפלים, ביצות, דשא, שלוליות, שערי צבאים, שערי נשיקה, גבעות, מעברי קירות, חורשות, תעלות, מטעים, חוות, כבשים והרבה הרבה אווירה. וכל הרטוב הזה, מתקיים בשיא הקיץ – בסוף יולי.

קשה להחליט מאיפה להתחיל ולתאר מרוץ כזה. אולי בזה שזהו מרוץ בחסות מונטיין מתחילת דרכו לפני 10 שנים. מונטיין שמכוונים את מוצריהם לנישה של פעילויות שטח בסביבה תובענית בוחרים את המרוצים שלהם בקפידה – בין המרוצים של מונטיין יש את מרוץ הענקים, מרוץ הספיין (בתנאים קשים בשיא החורף של צפון אנגליה), ומרוץ יוקון (מירוץ עם מקצים של עד 430 מייל באלסקה, עם טמפרטורות שמגיעות ל 35 מתחת לאפס, בו המשתתפים מושכים את הציוד שלהם במזחלות לאורך המסלול).

זה היה צריך להיות רמז עבה שהמרוץ עשוי להיות קשה יותר ממה שנראה "על הנייר". מהנתונים המקדימים שראיתי, המרוץ שאורכו 105 מייל (~170 ק"מ) והטיפוס בו בסך הכל 6,900 מטרים. לא שלטפס 7,000 מטר זה כל כך פשוט, אבל בהשוואה למרוצי הרים אירופאים קשוחים אחרים (באנדורה טיפסנו 13,500 מטר), זה לא נתון מאיים במיוחד. גם התמונות או קטעי הוידאו שמצאתי שידרו תחושה ידידותית. המסלול מגיע בשיאו לגובה 670 מטר, ויש בו מעט מאוד טיפוסים רצופים של יותר מ-500 מטר.

המרוץ התגלה כהזדמנות נדירה ללמוד הרבה ומהר על אנגליה. זהו אירוע גדול-קטן. בהחלט אירוע מכובד מאוד בגודל וברמת האירגון – מעל 1,000 איש משתתפים בו, הוא מחולק ל-15 מקטעים בין תחנות ריענון מתוקתקות, והוא מאורגן היטב. ובכל זאת, המארגנים מצליחים לשמר בו כבר 10 שנים אוירה של אירוע מקומי וידידותי. המקומות שנפתחים לרישום נמכרים לחלוטין בתוך 9 דקות! אין במירוץ הזה תהליך של הגרלה – מי שמספיק להירשם בין פתיחת הרישום למכירת המלאי – בפנים. רוב הרצים הם מקומיים – מאנגליה. ואלו שלא – ברובם מיתר חלקי הממלכה המאוחדת. דיברתי עם לא מעט רצים לאורך הדרך, והתקשיתי למצוא זרים אחרים – יש, אבל מעט.

רבים מהרצים חוזרים למירוץ הזה שוב ושוב – או בגלל שלא הצליחו לסיים בעבר, ונשאר להם "חשבון פתוח", או בגלל שהם פשוט נהנים ומרגישים חלק מה"קהילה" שנוצרה סביב המירוץ. השנה נוספו 4 רצים למועדון ה-500: רצים שסיימו בהצלחה את מקצה ה-100 מייל 5 פעמים. כל זה תורם מאוד לאווירה חברותית של קהילה, והמארגנים עושים מאמץ בכיוון הזה עד לאירוע הסיום – בו יושבים או עומדים כולם מסביב למנהל המרוץ שמשתף בסיפורים של רצים מהמירוץ שאסף לשם כך (הרצים מקבלים תמריץ לשתף אותו בסיפורים) – כך שמענו על סיפורה של אחת הרצות, לה נולד בן לא מזמן – שחיכה לה בכל תחנת סיוע כדי שתניק אותו.


סיפורים מהמירוץ – טקס הסיום

המרוץ הינו ללא סימון. אחרי שסיימתי אותו אני נוטה להגדיר אותו כך, ולא כ"מרוץ ניווט" של ממש. הרצים צריכים למצוא את הדרך בין תחנות הסיוע בעצמם, בהתאם למסלול קבוע שמתואר במפורט בסיפור דרך המודפס על נייר עמיד למים. הרצים מצוידים גם במפת הרווי 1:40,000 עליה סומן המסלול, וגם היא מודפסת ועמידה במים, ומחוייבים לרוץ עם מצפן. בנוסף, ניתן להוריד קובץ של המסלול ולרוץ עם מכשיר GPS כזה או אחר – יש קובץ מלא של המסלול, או קבצים קטנים יותר לכל מקטע.

ומבין כל האפשרויות האלה – נראה שרוב הרצים לאורך מרבית המסלול – מסתמכים על היכרות מוקדמת של המסלול. רבים כאמור, חוזרים לרוץ שוב את המרוץ, ורצים מקומיים רבים השתתפו בחודשים האחרונים בריצות הכנה מאורגנות, או סקרו את המסלול בעצמם. האמצעי הבא – והיעיל ביותר למעט זיכרון – הוא סיפור הדרך. לא זכור לי שראיתי אפילו רץ אחד עוצר כדי להצפין את המפה. והאמת, לקח לי קצת זמן לעבור מהאינטואיציה מיד כשקיבלתי את המפה להבנה חד משמעית – המפה אינה אופציה אמיתית לניווט במירוץ הזה. היא תשמש כנראה בעיקר למקרה שמישהו הלך לאיבוד, וצריך לנסות למקם את עצמו ולחזור למסלול – אבל במקרה כזה, אפשר פשוט לפתוח את קובץ ה GPS. הסיבה היא שיש לאורך המסלול כל כך הרבה שבילי ותתי שבילים, שערים, גשרים, שדות – שניסיון לאתר את השביל הנכון על מפה של 1:40,000 הוא פחות או יותר משימה בלתי אפשרית.

ירוק בסוף יולי – אמרנו?

מבחינתי, הגעתי למרוץ עם מספר מטרות – זאת לא התחלה טובה, מאחר וסדרי העדיפויות בקבלת ההחלטות מתבלבלים ומתנגשים. אחת הסיבות העיקריות שרציתי להשתתף במרוץ הזה היא ההזדמנות להתנסות בניווט במהלך מרוץ. יש מעט מאוד מרוצים עם הזדמנות כזאת. ומצד שני – היה לי רצון ברור לשפר את מאזן התוצאות – לסיים בבירור, ואם אפשר – אז גם בתוצאה טובה. יש פה גם אתגר נקודתי משמעותי – אחרי בדיקת המצב בסוף מאי ~ תחילת יוני, עם שני מירוצים באורך 100~110 ק"מ בפער של שבוע (ללא הצלחה), החודש הזה היווה את האתגר אולי הגדול ביותר בתיכנון השנה הזאת – 2 מירוצים קשוחים של 170 ק"מ (105 מייל) במהלך חודש אחד.

בסופו של דבר, הרצון לסיים את המרוץ גבר על הרצון לעשות אימון בניווט – היה לי ברור שלא אספיק להתקדם הרבה אם אעצור באמת לבדוק בכל צומת את סיפור הדרך, וודאי להיות הרץ היחיד שעוצר לכמה דקות למצוא את עצמו ואת המסלול על המפה. הייתי קצת מאוכזב מעצמי מהבחינה הזאת, אבל בהסתכלות לאחור, קיבלתי מספר תובנות בעניין למרות זאת – ובכללן הנקודה הזאת. קשה להבין כמה זמן עודף צורכת ריצה אם מתכוונים לבצע בה ניווט ממשי מאפס של מסלול קבוע, ובטח בלילה. למעשה, במירוץ המטרה העיקרי – המרתונים של בארקלי – ידוע שהאסטרטגיה היחידה המספקת לרץ חדש סיכוי (ולו אפסי) לסיים – היא להיצמד כמו דבק לרץ ותיק שמכיר את המסלול ברובו. יש לזה סיבות טובות כנראה.


לא תמיד יודעים למה לצפות. דוגמה למסלול שמתואר בסיפור הדרך כ"good track"

וכך מצאתי את עצמי מדלג בין רצים – לפחות במקטע הראשון היו מספיק רצים מסביב בקצבים שונים, ויכולתי פחות או יותר להתקדם בקצב שלי, ורק לוודא שיש מלפני או מאחורי רצים אחרים. רוב הזמן, ובעיקר לאורך הלילה הראשון (אליו נכנסנו מתחנת הריענון השנייה), הייתי צמוד לקבוצות רצים שונות – וכך גם היתה לי הזדמנות לדבר עם אנשים שונים (כולם מאנגליה כמובן).

מבחינת מזג האוויר – זכינו כנראה למזג אוויר טוב – כלומר, ההזנקה היתה ללא גשם. כמעט מיד לאחר ההזנקה, התחיל טפטוף שהפך לגשם קבוע עד לחשיכה. הגשם הפסיק במהלך הלילה, ואז הופיע לשעתיים שוב בבוקר, ושוב במהלך הלילה השני. בסך הכל מעט מאוד גשם, לעומת החששות. זה עזר באופן חלקי – האיזור ספג כמויות גשם אדירות בשבועות שקדמו למירוץ, וכפי שידעו להזהיר לפני שיצאנו לדרך – חווינו פארק מים לאורך רוב הדרך, ובעיקר ברבע הראשון של המירוץ (שנחשב לחלק המאתגר ביותר במירוץ לדעת כולם, אבל שלא תצפו לחיים קלים ויבשים לקראת הסוף). החלק שאותו עוברים במהלך הלילה הראשון, לא מגיע בדרך כלל לצילומים ולקטעי הוידאו ברשת – והוא ברובו בוצי לעייפה. יש גם לא מעט שבילים סלעיים באיזור, והרטיבות ודאי אינה מעודדת ריצה מהירה בהם.

היה לי חשש ברור בכניסה למירוץ. הימים מאז המירוץ באנדורה לא היטיבו איתי מבחינת הכנה למירוץ, ולא הייתי בטוח בכלל שאשרוד אותו. אחרי אנדורה התחילו כאבים בכף הרגל שגרמו לי להחליט להתבטל ברוב תקופת המעבר במקום לשמר את היכולות, והחום והלחות בארץ ודאי שלא עזרו בניסיונות שלי לבצע כמה אימוני התאוששות בשבוע האחרון שלפני הטיסה. לא היה לי מושג למה לצפות מהגוף, מהשרירים, ומכאבים שצפיתי שיצופו חזרה. הכוונה היתה להתחיל לאט, ולתת לגוף להכתיב קצב – בתקווה שאוכל להגביר בהמשך. בפועל זה עבד הפוך – בזכות מזג האוויר הקריר הרגשתי שהגוף מכתיב דווקא תזוזה מהירה מזו שתכננתי, וזרמתי עם זה. הייתי בהחלט בקצב שאיפשר סיום בזמן מטרה של 30 שעות, והחלטתי להמשיך עם זה כל עוד הגוף מאפשר. אחרי מרחק של מרתון פחות או יותר, הפרק הזה במרוץ הסתיים. משם והלאה כבר רצתי עם שרירים עייפים, כפות רגליים רטובות לחלוטין ועייפות – עברתי למסלול הישרדות – הורדתי קצב ופשוט המשכתי. מכאן, ניהול המירוץ היה דומה יותר להמשך ישיר של המירוץ באנדורה.

את פיט, פגשתי בתחילה לאורך כ-2 ק"מ בין התחנות החמישית והשישית, ומיד אחרי היציאה מהתחנה השישית מצאתי את עצמי שוב רץ איתו כמה מאות מטרים ואז מתקדם. הוא מצא אותי שוב די מהר, ומשם דרכנו חברו עד לסוף המירוץ. זה היה לי מוזר בהתחלה, ושאלתי את עצמי מספר פעמים אם נכון להמשיך כך – אבל עם יתרונות וחסרונות, בסופו של דבר המשכנו את הדרך כולה כצוות עד לשער הסיום.

פיט, בחור מאיזור קנט באנגליה – הבטיח לאישתו שזאת הפעם האחרונה שהוא משתתף במירוץ הזה. בשלב מסוים הרצון שלו לסיים הפך למטרה שלי לא פחות מהרצון שלי לסיים בעצמי. זוהי הפעם החמישית של פיט במירוץ. פעמיים הוא סיים בהצלחה את מקצה ה-50 מייל, ובשנתיים האחרונות ניסה פעמיים את מסלול ה-100 ולא סיים. היה לי ברור שלמרות ההבטחה הוא עשוי לחזור שוב אם לא יסיים, ובמידה כזאת או אחרת לקחתי על עצמי את המשימה לוודא שזה לא קורה. וכך נצפיתי בתחנות סיוע מסוימות נותן לו הוראות של מאמן קשוח: "קח פסטה, ושב!" (בתחנות קודמות קלטתי שהוא בקושי אוכל, ועושה את זה בעמידה) אני צועק לו מקצה לקצה של האוהל, וחיוכים עולים בקרב הנוכחים.


פיט מושך קדימה

ולא שהעזרה היתה חד צדדית – פיט מכיר את המסלול בצורה מוחלטת (פחות או יותר), וכך למעשה לא היה לי שום צורך (לצערי, במידה מסוימת) להתעסק באופן פעיל בניווט. לקראת הסוף, בחלקים אותם לא עבר בשנתיים האחרונות היו לי כמה הזדמנויות קלות להסתכל שוב על סיפור הדרך, ולבצע כמה דקות של "ניווט". כך גם הכתבת הקצב: אני נותן לו הרצאה קלה על כך שאנחנו לא יכולים להניח שיש לנו מספיק זמן וחייבים להישאר מרוכזים בשמירה על קצב מהיר ככל שהגוף מאפשר, "דוחף" אותו קדימה – ואז לפתע הוא מתקדם באיזו ירידה, ו"מושך" אותי אחריו בקצב שלא הייתי מתקדם בו לבד באותה נקודה.

גם החוויה הזו היא בהחלט מלמדת וחשובה מבחינתי לקראת הבארקלי. ציינתי בהתחלה שהמירוץ הזה הוא הזדמנות ללמוד הרבה מאוד מהר מאוד על אנגליה. ספציפית על האיזורים הכפריים, וספציפית – אוצר המילים. התבדחתי לגבי ההסברים בסיפור הדרך רבות עם רצים שונים לאורך המירוץ, והפידבק הגיע גם למארגנים. גם לדוברי אנגלית כשפת אם מארצות הברית למשל, אני צופה שיהיו חלקים מסויימים קשים להבנה, מאחר והתיאורים מתבססים לא פעם על היסטוריה או תרבות מקומית. כך נתקלתי במילים שפירושן בשטח דורש עבורינו מחקר קצר, כגון: bridleway ,crag ,sheepfold , kissing gate ,old railway track, peat hags, sleeper bridge, stile, premissive path …

גם כאשר חשבתי שאני מבין את המילים עצמן, התקשיתי לא פעם להבין מה אני אמור לזהות בשטח. זה מקשה אולי על ה"ניווט", אבל בהחלט מוסיף הרבה לחוויה של להגיע למקום לא מוכר ולנסות להבין אותו – לפחות חלקית.

למדתי גם לזהות סוגי שערים וגשרים שונים, ולפתוח שערים עם מכניזם נעילה מסוגים מרובים – מדהים כמה יש. אחרי המירוץ ישבתי על הסיפור כדי לבדוק את זה (המארגנים לא ידעו את התשובה) – המסלול עובר דרך לא פחות מ-59 גשרים, 20 מעברי קירות/ גדרות (במקום שער – Stile), ו-125 שערים מסוגים שונים! וזה לא כולל את כמות מעברי המים/ נחלים ללא גשר, או פשוט מעבר בבוץ.


תחנת הסיוע השלישית – דיסקו!

תחנות הסיוע הן חוויה בפני עצמה. כל צוות שמארגן תחנת סיוע בוחר לו תמה, ומייצר אווירה בהתאם – מקישוטים, דרך תלבושות, וכמובן התנהגות הצוות. כולם נהדרים. וכך אתם יכולים למצוא את עצמכם במקסיקו, ברחבת דיסקו עם עמדת קוקטיילים (כולם מכילים קולה), במערב הפרוע, או טועמים את העוגה המצוינת של Little Dave's mom.

הנקודה היחידה ה"כואבת" במירוץ – חוץ מנקודות שונות לאורכו ולרוחבו של הגוף – היא שהמירוץ מתמשך לאורך שני לילות ויום, ובנופים המדהימים שקיימים באיזור הזה, לא יכולתי שלא לחוש תחושת פספוס בחלקים שרצנו במהלך הלילות. מצד שני – כשהשמש עולה במקביל לטיפוס שלכם, ולאט לאט מתגלה הנוף לרגליכם – זהו כדור אנרגיה מדהים להמשך הדרך.

למי ששוקלים להירשם בעתיד – מומלץ מאוד כמובן! למי שבשל להתנסות במרוץ 100 מייל, זהו בהחלט מרוץ חוויתי ויפהפה. מסלול ה-50 מייל מאפשר מגוון גדול הרבה יותר של יכולות. פגשנו בדרך לא מעט רצים שמגיעים למקצה הזה בכוונה ברורה לעשות טרקינג – וגם מגיעים לבושים בהתאם להליכה. למירוץ ה-100 (105 מייל, 170 ק"מ) יש מגבלת זמן של 40 שעות, ולמירוץ ה-50 מייל (80 ק"מ, עם 3,000 מטר טיפוס) יש מגבלת זמן של 24.5 שעות – מה שבהחלט מאפשר לקחת את הזמן ולהינות מהמסלול.

מה שבטוח, כדי להירשם, כדאי לחכות עם המחשב פתוח, החשבון הרלוונטי (צריך לעשות רישום לחשבון SI) מוכן מראש, ואז לנסות ולתפוס מקום באותן 9 דקות. בהצלחה.


בוקר טוב! השמש עולה בבוקר הראשון של המירוץ. ואיתה האנרגיה

** גילוי נאות – חברת מונטיין מעניקה חסות לארי ולטמן

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.