ריצה של שעה או כמה שעות ברציפות יכולה לייצר לנו גשר אל התת מודע, באמצעותו ניתן לפתור בעיות בדרכים חדשות שאולי לא חשבנו עליהן. ארי ולטמן מסביר על מה עוד הוא חושב בריצה

לפני מספר חודשים כתבתי פוסט קצר על המחשבות ששולטות בנתח ניכר מ"זמן האוויר" בראש במהלך ריצות ארוכות, בניסיון לתת מענה ראשוני לשאלה ששואלים אותי רבות: "מה מעסיק אותך במשך שעות ארוכות כל כך?". קראתי לסוג הזה של המחשבות "להיות ברגע", אבל רמזתי כבר אז שיש סוג נוסף – משמעותי – של מחשבות במהלך ריצות כאלה, והגיע הזמן לחזור לנושא.

הסוג השני של המחשבות הוא אחד מהדברים שהופכים ריצות ארוכות לבעלות ערך משמעותי. אני כמובן לא היחיד או הראשון שהבחין בזה. אם אתם רצים במשך שעתיים, שלוש או יותר (וכנראה גם אם אתם רצים במשך שעה באופן קבוע) אתם בוודאי מכירים את התופעה (אולי בתת-מודע). כריסטופר מקדוגל ניסח את זה יפה בסיפרו "נולדנו לרוץ" (התירגום הקלוקל כאן הוא שלי): "אם אין לך תשובות לבעיות שלך אחרי 4 שעות ריצה, לא תמצא את התשובות".

אחד מסודות הפלא של הריצה הוא היכולת להגיע לתובנות ופתרונות במהלך ריצות ארוכות שאולי לא הצלחנו להגיע אליהן במשרד, בניתוח מעמיק, בתהליך של סיעור מוחות, או בדרכים קונבנציונאליות אחרות. אם אתם רצים – יצא לכם כבר לשים לב לתופעה הזאת?

בדרך כלל זה מופיע לפתע. רצים, עסוקים "ברגע", ולפתע – משום מקום – צצה לה איזו מחשבה. רעיון. קו מחשבה שממשיך משהו שהעסיק אותנו יום קודם. אולי משהו שלא קשור לשום דבר שהיינו מודעים שמעסיק אותנו בכלל. רעיון לפטנט חדש שישנה את העולם. חוט מחשבה שעשוי להפוך לכתבה מעניינת.

כשהתחלתי לרוץ והבחנתי לראשונה בתופעה, ביטלתי אותה כמשהו מקרי, אבל לאורך זמן התחלתי להבין שמדובר במשהו סדרתי. בתופעה של ממש. אחר כך גם הבחנתי בעוד משהו מעניין – סיימתי יום ארוך בהרים, וזכרתי שהיתה לי תובנה חשובה באמצע הדרך – אבל לא בהכרח הצלחתי לזכור את הפרטים. נשמע מוכר מעולם אחר, לא?

נראה שסוג המחשבות האלה, דומה במידה כזו או אחרת לחלומות – אולי חלומות בהקיץ. מחשבות שצפות ונודדות לנו בראש ללא שליטה – באות והולכות באופן אינסטינקטיבי משהו. לפעמים משאירות משהו, ולפעמים לא. צפות לתודעה ושוקעות חזרה.

זהו כלי פנטסטי! חלומות מהווים גישה פנטסטית לכוחו של התת-מודע. אולי במהלך הריצה אנחנו לא מגיעים לאותם דברים/ תהליכים שמתרחשים במוח במהלך שינה וחלומות, אבל נראה שנוצר איזשהו גשר בין המודע והתת-מודע, ובהחלט יש לנו הזדמנות גדולה יותר לתפוס על זה טרמפ בצורה כזאת או אחרת. אבל איך?

הנה שני דברים שאפשר לעשות. נסו אותם בזמנכם החופשי. הראשון הוא רעיון פשוט ובסיסי – אם עולה רעיון מעניין במהלך ריצה ארוכה – שילפו את הטלפון שלכם, וכיתבו תזכורת קצרה באיזושהי אפליקציה רלוונטית – משהו שיעזור לכם לזכור את הרעיון בסוף.

הגישה השנייה – קצת חתרנית או יומרנית יותר – היא ניסיון לנווט את התת מודע. אחרי שהתחלתי לרוץ והבחנתי בתופעה, ניסיתי לא פעם לכוון את מה שקורה לכיוון פיתרון של בעיה ספציפית. משהו שלא הצלחתי לפתור בעבודה, החלטה שהייתי צריך לקבל וככל שניסיתי לפתור – המחשבות שלי נכנסו לסחרור אינסופי ללא מוצא. זה הזמן לנסות ולנצל את הבזקי הגאונות שמסתתרים במעמקי המח.

העיקרון הוא פשוט – אין הרבה טעם לנסות ולטחון את הבעיה שוב באופן דומה למה שכבר ניסינו ולא עבד – בעזרת תהליכי פיתרון-בעיות סדורים ו"רציונליים". זה לא עבד קודם, ולא יעבוד טוב יותר עכשיו רק בגלל שאנחנו מזיעים. בנקודה הזאת – התובנה של מקדוגל שמנוסחת יפה כל כך, עשויה אולי להטעות – קל לפרש אותה כהזדמנות לתהליך מחשבה מודע ומרוכז של 4 שעות. במקום זאת – ההזדמנות היא הרי לנסות ולנצל את תהליכי המחשבה הבלתי מודעים, כדי לנסות ולצאת מהסבך שאנחנו נמצאים בו במחשבה המודעת (כן, זה נהיה טיפה פילוסופי). הדרך לעשות זאת היא פשוטה – לפני תחילת אימון ארוך – אני פשוט מנסה לחדד לעצמי את השאלה – מה אני מנסה לפתור, איפה אני תקוע עם הפיתרון, מהן האפשרויות שחשבתי עליהן עד כה בתהליך המודע. ואז – שוכח מזה. כלומר, עובר להתעסקות "ברגע" – לריצה, לטיפוס, לכאבים, לתזונה, למרחק, לזמנים, או פשוט לנופים ולמונוטוניות של הריצה (כשיש מקטעים שמאפשרים). לא מדובר באימוני אינטרוולים – אלא באימון לאורך זמן.

כך, כמו שקורה במהלך ריצות כאלה – התת מודע עושה את שלו, ותובנות צצות מדי פעם. אלא שהפעם, הסיכוי שהתובנות יהיו בנושא ש"הכתבנו" גבוהות הרבה יותר (אפשר אולי לקרוא לזה ניסיון לחווט את המוח לנושא מסויים). זה לא עובד תמיד – אחרי הכל, זהו אינו תהליך בשליטה. אבל זה עובד מדי פעם, וכשזה קורה – זה ממש קסם! שווה לנסות.

כל זה מעורר כמה שאלות נספחות – למה זה קורה, ואיך. יש לי על זה מחשבה או שתיים, אבל כדאי אולי לתת למחשבות האלה להתגלגל אצלכם קצת – עשו ניסוי ב"ארוכה" הבאה שלכם, בעיקר אם אתם רצים אותה לבד, ותחשבו על זה קצת. אולי בשבוע הבא נחזור לזה וננסה לפתח את זה עוד צעד קטן.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.