תתחילו להעז, מקסימום תצליחו

מה יקרה אם יום אחד תחליטו להעז בלי לפחד מהאפשרות שתיכשלו? 50 ק"מ בתנ"ך תש"ח סומן אצלי כיעד שיחזיר אותי לכושר. לפני המרוץ החלטתי שזה הזמן להעז ולמתוח קצת את הגבולות שלי. בסוף זה השתלם

אחרי המרוץ הגדול שלי אי שם בסוף יוני, נכנסתי לתקופת התאוששות שכללה מנוחה, ג'אנק פוד לנשמה והרבה בירה, הכל בהמלצת הרופא כמובן. אבל כשזה נגמר, רציתי להתניע מחדש את העגלה, ואין כמו הצבת יעד סמלי כדי לגרום לי לפתוח לוח שנה ולצייר בלוקים של אימון. 50 ק"מ בתנ"ך תש"ח נראה לי כמו משהו שיחזיר אותי לכושר בצורה טובה ויכין אותי להמשך השנה.

קבעתי לעצמי מטרה כללית השנה, והיא להתחזק בכל המישורים (והעליות): להיות מהיר יותר ממה שהייתי, לטפס יעיל יותר בעליות, לחזק את הרגליים ושרירי הליבה ולנסות לנוח יותר מאשר בעבר (זאת המשימה שהכי קשה לי לבצע).

החזרה לאימונים היתה קשה. מה שהראש זוכר משיא תקופת האימונים הקודמת ומה שהגוף מוכן לתת, אלו דברים שונים. וזה קצת מתסכל כי בציר הזמן לא מדובר על תקופה רחוקה כל כך, אבל החלטתי לשים את התסכול בצד ולקבל את זה כמו שזה.

למרוץ עצמו הגעתי בלי תוכניות. זה לא מרוץ יעד, ולא משהו מסובך מדי שדורש ניתוח מקטעים וחלוקת זמנים. מבחינת המרחק, 50 ק"מ זה מרחק אמצע כזה שאפשר לבחון בו דברים. הפעם החלטתי שזה יהיה מרוץ שבו אבדוק קצת את היכולות שלי. "הגיע הזמן להעז קצת" חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לקרות?".

אם במרוצי יעד הייתי קצת יותר שמרן, בטח כשמדובר במרחקים חדשים, כאן הרגשתי שיש לי מספיק ניסיון כדי לתת במרוץ הזה את מה שאני יכול, ולבדוק איך זה מרגיש. כמובן שהכל נעשה כל הזמן בבקרה עצמית והקשבה לגוף. חשבתי לעצמי, שגם אם זה לא יעבוד אז אני אוריד קצב עד הסיום והכל יהיה בסדר, ואם זה יעבוד, זה יהיה שיעור חשוב וייתן לי ביטחון להמשך.

התחלתי את המרוץ עם הדבוקה הראשונה ושמרתי על קצב נוח, כשמדי פעם אני 50 מטר אחריהם. אחרי התחנה הראשונה (כ-10 ק"מ), מרב מינסס ואני מצאנו את עצמנו רצים זה לצד זו, כשלא ברור אם המובילים לפנינו או אחרינו (בדיעבד היו מאחורינו). מדי פעם אני מציץ בשעון, פחות כדי לראות את הקצב אלא כדי לדעת מתי לאכול. את הקצב קבעתי לפי התוואי והתחושה שלי. כשהיה מישור או ירידה הגברתי, בעליות האטתי ועברתי להליכה, אבל כל הזמן שמרתי על "מוד של עבודה".

זה היה מרוץ לילה עם רצים רבים על המסלול אבל הקפדתי להישאר בפוקוס. זכרתי את המטרה של "האימון" הזה – בדיקת יכולות. נשארתי צמוד למרב עד הק"מ ה-21 לערך, שם היא נעלמה לי. אלמנט חוסר הוודאות באשר למיקום שלי הוריד לי מהראש משהו להתעסק איתו והתרכזתי בלהיות יותר יעיל – בתחנות עצרתי רק לכמה שניות בודדות ויצאתי משם מהר.

הפודיום הוא רק בונוס צילום: אודי דביר

בק"מ ה-50 אני כבר רואה מרחוק את קו הסיום (כשני ק"מ משם) ומתחיל לסכם לעצמי בראש את המרוץ: אני שמח שהעזתי, אני מרוצה מניהול המרוץ שלי ואני יודע איפה אני רוצה עוד להשתפר. אחרי שחציתי את קו הסיום הכרוז אמר שאני במקום השלישי (שני מהגברים), ומבחינתי זה בונוס נחמד לחוויה כולה.

אז מה למדתי: שצריך מדי פעם להעז, להחליט לעשות משהו שעוד לא עשיתי קודם, למתוח קצת את הגבולות. צריך לעשות את זה בצורה מבוקרת ואחראית אמנם, אבל לא לעצור את עצמכם מחשש שאולי תיכשלו. אם תעשו את המקסימום שלכם ותפיקו את המסקנות בצורה אובייקטיבית, זה ילמד אתכם לנהל את עצמכם טוב יותר במרוץ הבא. אגב, להעז לעשות דברים לא חייב להיות דווקא במרוץ. זה יכול להיות באימון (לעשות מרחק חדש או לאתגר את עצמכם בשיפור זמן), ויכול לגלוש לתחומים אחרים בחיים.

אז תתחילו להעז – מקסימום תצליחו.