ליז מלכה – הישראלית הראשונה של הספרטתלון

הדרך של ליז מלכה לרגלו של לאונידאס היתה ארוכה וקשה. "מצאתי את עצמי בוכה מכאבים" היא מספרת בגילוי לב על אחד מרגעי המשבר שחוותה בדרך לעשות היסטוריה

אמרתי לא פעם ולא פעמיים שאני אוהבת את עולם האולטרה. יש משהו שקורה בריצה למרחקים ארוכים (וארוכים מאוד), שמלמד אותנו כל כך הרבה על עצמנו. המפגשים שלנו עם עצמנו ברגעי השיא וברגעי השפל, והדרך שבה אנחנו קמים מאותם רגעי שפל, כל אלה משנים אותנו לנצח והופכים אותנו לאדם שונה ומשודרג יותר מאותו אדם שבחר להתחיל את המסע.

אתחיל מהסוף, ב-28.9 הגיע לסיומו מסע שהחל מספר חודשים קודם לכן, במסגרתו סיימתי את מרוץ הספרטתלון בזמן של 35:28:10.

אם הייתם שואלים אותי כמה שנים קודם לכן אם הייתי מאמינה שאגיע לתרחיש כזה, כנראה שהייתי צוחקת וחושבת שהשתגעתם (או שאני השתגעתי). אבל למה ללכת רחוק? אם הייתם שואלים אותי מספר שעות לפני הסיום אם אני חושבת שאסיים, היו רגעים שהייתי אומרת לכם שלא. 

אז נחזור לנקודת ההתחלה. כמה שעות לפני המרוץ, ההתרגשות בשיאה. אני בהכנות אחרונות ותוך כדי חווה קשת של רגשות. מחד, לא מעט רגשות שנעים סביב פחד וחרדה, ומאידך המון רגשות שנעים סביב הציפייה וההתרגשות מהלא נודע. בהמלצת המאמן שלי, אריאל רוזנפלד, אני מתנתקת מהטלפון ובאופן מפתיע מצליחה להירדם סביב השעה 19:00 בערב. מתעוררת שוב בשעה 22:00. שוב המון מחשבות מתרוצצות לי בראש, לא מצליחה להירדם, רואה כמה סרטונים של הספרטתלון עד שנרדמת שוב.

יום המירוץ

מתעוררת בשעה 4:00 בבוקר. שותה קפה, שמה מוזיקה ברקע שמכניסה בי המון אנרגיה חיובית ומתחילה להתארגן לקראת המרוץ. מתחילה להפנים שהרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה, קורה ברגעים אלו ממש. יחד איתי מתארגנים המלווים שלי, שחר ממן ואחותי עדן, שמצטרפת עם ניב, בן זוגה, שישמש בתפקיד הצלם לאורך המסע הזה.

מגיעים לנקודת הזינוק באקרופוליס. מקום כל כך יפה ועוצמתי. לאט לאט מתאספים כל הרצים. מסתכלת על הרצים האחרים שמגיעים, על חלקם שמעתי וקראתי, חלקם סיימו יותר מפעם אחת את המרוץ הזה. חשש שמתערבב עם ספק קל מתגנבים אל ליבי, וגורמים לי לשאול את עצמי שוב "מה לעזאזל אני עושה כאן?". הרי מגיעים למרוץ הזה לא מעט רצים שנמצאים בטופ העולמי. אני בוחרת להדחיק את המחשבה הזאת ולחוות את הרגע. הגעתי עד לכאן, זה בטוח לא הזמן לשאול את השאלות הללו.

החמ"ל של ליז מלכה – צוות הליווי והתמיכה

כמה דקות לזינוק, תמונות וחיבוקים אחרונים עם המלווים, ומשם מתחילה להתקדם יחד עם שליו ברוש לכיוון נקודת הזינוק. 

מתחילים את הירידה מכיוון האקרופוליס. בצידי הדרך מריעים תושבים מקומיים והלב פועם בהתרגשות. המפגש הבא עם המלווים הוא בקילומטר 42. בתחילה מזג האוויר יחסית נעים, אמנם לח, אבל נעים. מרבית הריצה בהתחלה עוברת בלב העומס של העיר אתונה, אזור גדוש במכוניות ובאנשים. אנחנו רצים בצידי הכביש, ומדי פעם חולפות מכוניות המלווים שמעודדים בקולי קולות ומצלמים.

מגיעה לקילומטר 42, 32 דקות מהקאטאוף. פוגשת לראשונה את המלווים ושם גם בוחרת להחליף גרביים, שלא היו לי נוחות בהתחלה. עושה שיחה קצרה עם אריאל ויוצאת לדרך שוב. הנוף העירוני בצידי הדרך מתחלף בכחול יפיפיה של ים.

החום מתחיל לעלות. התאמנתי לקראת התחרות לא מעט בתנאי חום ואני מזכירה לעצמי שאני יודעת כיצד להתמודד עם מזג אוויר שכזה, אבל מבינה גם שהתחזית חמה בהרבה יותר ממה שחזו שתהיה ביום התחרות – ברגעי הפיק הגענו ל-36 מעלות. דבר זה גורם לי להיות קשובה לגוף ולמזג האוויר ולהאט עוד את הקצב.

בין האתגרים בתחרות הזאת, הוא הקאטאוף של 80 הקילומטרים הראשונים, שאותו צריך לסיים עד 9 וחצי שעות. מה שמצריך מהמתחרים לרוץ מהר יותר ביחס לקצב של המשך התחרות (ומנקודה זו הקאטאופים מתרווחים ביחס לתוואי שמחכה), ועדיין למצוא את הקצב הנכון שימנע ממך להגיע אל קריסה ואל הפסקת המרוץ. באיזשהו שלב רואה בדרך את שליו ברוש, זורקת לו בדיחה (אלו השלבים שעוד מצאתי את הכוחות להתבדח) וממשיכה קדימה.

מגיעה לק"מ ה-80, 51 דקות לפני הקאטאוף. מפגש שני עם שחר ואחותי. התארגנות מהירה בתחנה, עדכון מאריאל לגבי מה שמצפה לי בהמשך ויציאה שוב אל הדרך. אנחת רווחה קלה וקצרה. אני מבינה שחלק מהותי מהמרוץ מאחוריי, אבל עדיין יש עוד כל כך הרבה לפניי. מכאן המפגש עם המלווים מתקצר ורואה אותם אחת ל-15 קילומטרים בערך.

אחרי הק"מ ה-80 אפשר להוריד הילוך

מגיעה ל-100 הקילומטרים הראשונים אחרי 11:20 שעות, שעה וחמש דקות לפני הקאטאוף. למרות ההקשבה לגוף והשתייה המרובה, החום נותן את אותותיו ואני מרגישה שאני מגיעה מיובשת לתחנה עם מעט רעידות בגוף. מתארת לאריאל בשיחה את מצבי ובמקביל המלווים דואגים ללוגיסטיקה מסביב. שם אני בוחרת להחליף נעליים. אומנם לאותו הדגם של סלומון שאיתו התחלתי, SONIC RA2, אבל פשוט לנעליים שהתאמנתי איתן לאורך האימונים. מכאן הטמפרטורות יורדות ועוד שעה בערך החושך ירד. לאחר התאוששות קצרה, אוספת את עצמי וממשיכה הלאה אל עבר התחנה הבאה.

החושך מתחיל לרדת והתוואי גם משתנה: בשלב זה יש יותר עליות המשולבות לאורך המסלול. אחרי עליות כביש ארוכות אותן אני עושה בהליכה, אני מגיעה לתחנה מספר 47 שהיא תחנת בסיס ההר לאחר 21:06 שעות ו- 159.5 קילומטר. אני מבינה שאוטוטו אני מתחילה לחוות מרחק חדש ברגליים ומכאן כנראה תתחיל ההתמודדות האמיתית. 

לפני העלייה להר

נפגשת בתחנה עם שחר, העייפות נותנת את אותותיה. מתארגנת לקראת העלייה לקצה ההר. שמעתי רבות על מקטע זה. אני חייבת לומר שהעלייה עצמה היא לא נוראית בכלל, טרייל באורך של 1.6 ק"מ, אבל הירידה מההר… או הירידה… להגיע אליה עם ארבע ראשי כואב, בחושך מוחלט שרק פנס ראש מאיר מסביב, מסלול שטח עם דרדרת, שמצריך המון תשומת לב כדי לא לעוף ולהחליק – זה לא הדבר הכי כיפי שיש בלשון המעטה.

אני עוברת את החלק הזה, ובסוף הירידה שוב פוגשת את שליו ברוש. אנחנו רצים יחד לתחנה מספר 52 (קילומטר 171.5) מגיעים לשם אחרי 23:23 שעות ושעה ו-7 דקות לפני הקאטאוף. שם אנחנו פוגשים שוב את המלווים. בשלב זה אני מבינה שהרוב מאחוריי אבל כנראה ששיאו של האתגר עוד לפניי. התארגנות בתחנה, שיחה נוספת עם אריאל שמעדכן אותי לגבי המצופה לי בהמשך ויציאה אל הדרך.

אם אני צריכה להצביע על נקודת משבר במירוץ זאת בדיוק היתה הנקודה. הרגע הזה שאני מבינה שהמפגש הבא עם המלווים הוא בעוד 24 קילומטר, כשכמעט יממה של מרוץ מאחוריי ועדיין עוד חצי יממה לפניי, בשילוב מרחק חדש ברגליים, שמכניס לתוכו גם התמודדות עם כאבים פיזיים ועייפות שהולכת וגוברת. אני מנסה להיאחז בעובדה שהאור עוד מעט עולה והוא יביא עימו אנרגיות חדשות.

לא ארחיב יותר מדי, רק אספר שמכאן ועד לקילומטר 195.3 זה היה מאבק מתמשך שלי עם עצמי בעיקר. מבחינה פיזית, הגוף כאב ברמות שלא חוויתי קודם. מצאתי את עצמי הולכת ורצה לסירוגין ופשוט בוכה מכאבים. בקילומטר 195.3 (תחנה 60) הגעתי לפיק של המשבר (או לתחתית של התחתית של המרוץ, תלוי מאיזו זווית מסתכלים) – זה היה הרגע בו הפסקתי להאמין בעצמי. על פניו נשמע שלא נשאר עוד הרבה וכמעט 5 מרתונים מאחוריי ונשאר "סך הכל עוד אחד", מצד שני קצת קשה להילחם במרחק שנותר כשאין לך אמונה בעצמך. למזלי הרב הייתי מוקפת באנשים שהאמינו בי גם ברגעים הללו. מתיישבת בתחנה ובשיחה עם שחר ואריאל הם מנסים לשקף לי את המצב עם עובדות מוחשיות וקצבים מתבקשים עד לסוף המסע.

בשלב זה אני מחליטה להתקדם צעד צעד. מתמודדת עם כל קאטאוף של כל תחנה בנפרד. מגיעה לתחנה ומבקשת בכל פעם שיעדכנו אותי מה המרחק וזמני הקאטאוף עד לתחנה הבאה. לאחר ההגעה לתחנה 63 (קילומטר 206.4 ), שחר מעדכן אותי שבתחנה הבאה (מספר 65), המשפחה שלי תחכה לי. חיוך נפרש על פניי, זאת הנקודה בה ידעתי שנגמר המשבר ומשם אני מתחילה להחזיר פייט למירוץ הזה.

מנקודה זאת ממשיכה להתקדם מתחנה לתחנה, מקאטאוף לקאטאוף כאשר המשפחה, מתנדבים בתחנות והמלווים של רצים אחרים, מעודדים ברקע ונותנים לי המון כוחות. זה גם השלב שבו שוב הבנתי עד כמה הנוכחות של המשפחה שלי משמעותית עבורי. זה קרה גם ב-166 ק"מ בסובב עמק ושוב כעת. הם הכוח שמניע אותי ברגעים הכי קשים שלי.

ליז ממשיכה להתקדם לעבר הסיום

קילומטר 230, 16 קילומטרים לסוף, בשלב זה מתחילות הירידות לכיוון ספרטה. מכאן אני משלבת ריצה עד כמה שאפשר ועד כמה שהגוף נותן לי ועוברת להליכה כאשר זקוקה לכך. איפשהו בנקודה זאת רואה שוב את שליו ברוש, מחליפים תוך כדי תנועה כמה מילים וממשיכה הלאה.

מגיעה לתחנה מספר 72 (קילומטר 236 ), תחנת הכניסה לספרטה. 10 קילומטרים לסוף וכאן אני מבינה שסוף המירוץ כבר מתקרב. עכשיו אני יכולה לומר שמרבית האתגר מאחורי. נכנסת לספרטה, הירידות מתחלפות בעליות לכיוון מרכז העיר והפסל של ליאונדס (יא אללה מה שעושים בשביל לגעת ברגלו של הבחור הזה). 

כ-800 מטר לפני הסוף והכניסה לשדרה פוגשת את שחר שמחכה לי עם דגל ישראל. שם הוא מספר לי שהמשפחה שלי ממתינה לרוץ איתי את המטרים האחרונים. רצה בשארית כוחותיי האחרונים, מסביב תושבי המקום מריעים, התרגשות מטורפת אוחזת בי, כל הרגשות פורצים החוצה ואני מתחילה לבכות.

המשפחה שלי לצידי, מלווה אותי בצעדים האחרונים של המסע הזה, עולה את המדרגות לכיוון הפסל. ממתינה מספר רגעים לסיום הטקס של הרץ שלפני ואז הרגע הנכסף, נוגעת ברגלו של המלך לאונידס.

המסע הגיע לסיומו.

ליז ושחר בסיום. המשימה הושלמה

עבר שבוע מאז שהתחלתי לעכל את כל המסע הזה, ובשלב זה אני מבינה עד כמה המסע הזה שינה ועוד ישנה אותי. לקחתי איתי לא מעט תובנות מהמסע הזה. התובנה הכי חשובה היא להקיף את עצמך באנשים שאתה סומך עליהם, ושאתה מוכן שיראו אותך ברגעי השפל שלך. במקרה שלי אלו היו שחר ממן, המאמן שלי אריאל רוזנפלד והמשפחה שלי, שנתנו כל כך הרבה מעצמם כדי שהחלום הזה יתגשם ולא הפסיקו להאמין בי לרגע אחד גם באותם רגעים שאני איבדתי תקווה ואמונה.

התובנה השנייה היא, שלא משנה עד כמה נתכונן ונכין את עצמנו לקראת אתגרים שכאלו, צריך להשאיר מקום ולהיות מוכנים מנטלית גם לדברים לא צפויים שעלולים לקרות לאורך הדרך. עד שלא חווים את המרוץ הזה ברגליים, קשה באמת להבין עד כמה הוא קשוח ומנגד אם הוא לא היה כזה מאתגר וקשוח לא בטוח שהוא היה קורץ כל כך ללא מעט רצים בעולם, שגם חוזרים אליו שנה אחר שנה. 

עצם ההגעה לקו הזינוק של המרוץ הזה הוא כבוד בפני עצמו. בטקס הגאלה שהתקיים לאחר המרוץ, הגיעו גם הרצים שלא סיימו את המרוץ ולמרות זאת השתתפו בחגיגות, כי המהות של המרוץ הזה היא הרבה מעבר להגעה אל קו הסיום. המהות בעיניי היא להתמודד בכל כוחותיך עם האתגרים של המרוץ הזה, ולדעת שגם אם זה לא עבד הפעם, נתת כל מה שביכולתך כדי לנסות שזה יצליח.

והתובנה השלישית והאחרונה היא "לעולם אל תחליטו החלטות במהלך המרוץ". באחת השיחות שלי עם אריאל במהלך המירוץ הודעתי לו שאני לא חוזרת לכאן יותר, ושמעכשיו אני מתחרה רק במרוצים של 10 קילומטרים. הוא ענה בתשובה שנדבר על הנושא לאחר המרוץ. היום אני כבר מדברת אחרת…מי יודע, אולי אני ולאונידס עוד נפגש בשנית ;ׂׂ)