מנופאוזה וריצה: שוברים את השתיקה

הרצה הותיקה איריס חנגל, מספרת כיצד משפיעים עליה תופעות גיל המעבר ואיך בכל זאת היא מנצחת את המכשולים ומסיימת מירוץ מאתגר באוסטריה

שמי איריס חנגל, אני בת 53, סוכנת ביטוח במקצועי ומאמנת ריצה וכושר. יש לי אהבה גדולה להרים, לטיפוס הרים ולתחרויות שטח מאתגרות, במיוחד לאולטרה מרתון בתוואי הררי. ביולי האחרון התמודדתי עם אחד האתגרים הגדולים בחיי – מרוץ ה-Grossglockner Ultra-Trail בהר הכי גבוה באוסטריה. מדובר במרוץ יוצא דופן, שדורש שילוב בין כוח פיזי לנחישות מנטלית, עם מסלול של 57 ק"מ וטיפוס מצטבר של 3,500 מטרים.

בעשור האחרון, לקחתי על עצמי אתגרים רבים ויוצאי דופן, וצלחתי את רובם בהצלחה ובהנאה. אך החיים עצמם מביאים איתם אתגרים אישיים נוספים. אחד מהם הוא גיל המעבר – מנופאוזה, שגרם לי להתבונן פנימה בחוסר ודאות. המנופאוזה מביאה איתה שינויים ביולוגיים והורמונליים שמתבטאים בתופעות לא פשוטות, ואצלנו הרצות השינויים באים ליידי ביטוי גם בריצה.

מה שפחות ידוע הוא שגם גברים חווים תופעות דומות בגיל המעבר, תופעה שנקראת "אנדרופאוזה", ולעיתים התסמינים די דומים. עם זאת, משום מה בחברה שלנו יש "דממה" סביב הנושא והוא פחות מדובר. זאת תקופה מאתגרת שכל אחד ואחת מאיתנו, רצים ורצות, יחוו במהלך חייהם. וכאן אני נכנסת לתמונה – לשתף אתכם בחוויה האישית שלי בתוך התהליך המורכב הזה בחיי.

כשגדי הציע לי לכתוב על הנושא הזה, הרגשתי סיפוק. הידיעה שאני עדיין רלוונטית ושיש לי משהו חשוב לשתף הייתה מחזקת. למרות האתגר, הצלחתי לסיים את המרוץ בזמן סביר, וגם כשגופי כמעט נשבר, מצאתי את הכוח להמשיך. עוד נחזור למירוץ בהמשך.

המנופאוזה מביאה איתה תסמינים רבים שדורשים התמודדות חדשה, למשל, דופק מואץ גם במנוחה. המצב הזה דרש ממני להוריד הילוך בריצה ולעבור לריצות מדיטטיביות בטבע. כשהצלחתי לרוץ 10 ק"מ, סימנתי וי – מבחינתי זה היה אתגר גדול. עבודת המיינד שעשיתי הביאה אותי לנחמה, שכן עצם העובדה שקמתי בבוקר ויצאתי לרוץ בטבע, ספגתי אנרגיה מהעצים ומהאדמה – זה היה הישג משמעותי עבורי.

התסמין הקשה ביותר במנופאוזה אצלי היה הפרעות שינה. ניהול יום מלא של פעילות יחד עם שני אימונים ביום היה אתגר עצום, במיוחד כשגופי לא התאושש כמו פעם. חוסר השינה גרם לעייפות מתמשכת, והחשש מפציעות גבר.

המצב הזה יצר אצלי צורך להתבודד ולהתמודד עם הדברים בעצמי. מצאתי נחמה בריצות סולו עם הכלב שלי, קיליאן. הוא פרטנר מושלם לריצה – לא שופט ולא מכתיב לי זמני יקיצה, ותמיד מחכה לי בשמחה. כך הצלחתי ליצור לעצמי שגרת אימונים חדשה, המתמקדת בריצות קצרות ואינטנסיביות בשטח הררי של עד 10 ק"מ, וריצות נפח של עד 20 ק"מ. הריצות הללו שיפרו את הסיבולת האירובית שלי והכינו את גופי לתנאים הקשים של המרוצים. בנוסף, הקפדתי לשלב אימוני כוח כבסיס לתוכנית האימונים שלי, תוך התמקדות במשקלים גבוהים ושילוב תרגילי גמישות ושיקום כמו יוגה.

אבל לא רק האימון חשוב, אלא גם התזונה. אני מקפידה על תזונה עשירה בסידן וחלבון שתומכת באימוני הכוח שלי. מסת השריר יורדת מגיל 30 בכ-3% עד 8% לעשור, וירידה זו מואצת לאחר גיל 60. אימוני כוח הם הדרך הטובה ביותר לשמור על מסת השריר ולייצר תאי שריר חדשים.

כחלק מההתמודדות עם גיל המעבר, הוצע לי טיפול בהורמונים חלופיים. אולם, כמו כל דבר בחיי, גם זה לא עבר חלק. מצאתי את עצמי מחליפה חמישה סוגים שונים של הורמונים, והאחרון שבהם היה הורמון אסטרוגן שמופק משתן של סוסה בהריון.

באחת הריצות יצאתי לרוץ ביער בן שמן עם עידן פרץ שהיה עד לתופעות הלוואי שהגיעו יחד עם נטילת ההורמונים. הרגשתי כמו אישה בהריון – כל חצי ק"מ נתקפתי בהתקף בחילה נוראית רציתי להקיא את נשמתי. גם תקפה אותי חולשה פתאומית של הגוף – מעין תשישות שלא מרפה. ועידן שהוא רץ וותיק ומנטלי, הכיל את הסיטואציה על מלא ואף הציע לחזור. אני כמובן לא מוותרת גם כשקצת קשה ובטח במחשבה לא להרוס את הריצה לפרטנרים שאיתי, לכן אני בוחרת את חברי הריצה שלי בפינצטה.

ועם כל התופעות האלה לא הספיקו, חודש לפני המרוץ בזמן שניקיתי את הבית, החלקתי ושברתי אצבע בכף רגל ימין. מה היקום \ המיינד מכוון לי? שזה כנגד כל הסיכויים? אני בקושי בנפח שבועי שיכולה להחזיק בקושי חצי מרתון בשעתיים, עכשיו זה? יכולתי להרים ידיים ולהגיד לעצמי שזה כנגד כל הסיכויים, ושאולי מוטב שאפרוש מהמרוץ, אך הראש חזק. לא יקום ולא יהיה. אני אתייצב על קו הזינוק ( ספוילר:, בקו הזינוק לא עמדתי).

גיל המעבר הוא נושא שנשים בדרך כלל לא מדברות עליו ולא ברור למה. אולי הן חוששות או מתביישות – אלוהים יודע למה, ואילו הנה אני מסיימת תחרות לא פשוטה באוסטריה בהרים 57 ק"מ טיפוס מצטבר של 3,500, ובתוך האתגר נולד אתגר חדש של עמידה בזמני הקאט-אוף.

לדאבוני כנראה שחלק מהסימפטומים של גיל המעבר זה חוסר ריכוז, וכך ביום הזינוק פיספסתי את שריקת הזינוק בלא פחות מאשר 35 דקות, בגלל שאננות שלי. חישבתי לא נכון את המרחק שלי וזמן ההגעה למקום הזינוק ופיספסתי אותו. אך אל יאוש אני כבר כאן וקיבלתי החלטה – אני יוצאת למרוץ.

לקח לי זמן נוסף בכדי להבין את המסלול, שכן דגלי הסימון הראשונים כבר נאספו ע"י מארגני המרוץ – זה הזמן לשנס מותניים ולהתחיל עבודת רגליים וכיאה למרוץ נחשק בהרים, לפני מעל 1,000 מטר של ספתח לטפס. להגיד שהיה קל – ממש לא! היה מאתגר אך אפשרי. הגעתי לקאט-אוף הראשון בסמוך לשעה 10:00 כאשר הדד ליין לקאט-אוף הראשון עד 11:30.

יאללה אפשר לנשום. לנשום אמרתי? זהו שלא. לפתע הגוף נכנס לסטרס מעוצמת הלחץ המנטלי והפיזי, והחלה בחילה נוראית ורצון עז להקיא את נשמתי, תשישות רגליים ותשישות של הגוף – וזו נקודה שבה האמון לגבי היכולת האישית שלי התערער.

חשבתי שזהו, כאן נגמר המרוץ עבורי. קיבלתי החלטה שאני מגיעה לתחנת ההזנה ומאוששת את הגוף ע"י החזרת מלחים ומינרלים, קולה, איזוטון והתפעלות מהנוף עוצר הנשימה. 10 דקות של התאוששות ויאללה ממשיכים.

לטעמי התאוששות המנטלית הייתה יותר חזקה מהתאוששות הפיזית. בזמן ההתאוששות אני שומעת שמישהו קורא לי "אייריס", אני מסתובבת ופוגשת שני מכרים מתחרות ריצת אולטרה בהרי האטלס במרוקו – שני רצים הולנדיים שהגיעו מעט אחריי והנה חיוך וחיבוק מהשניים, ויחד איתם הגיעה ההבנה שאת המרוץ הזה אני מסיימת.

ולסיום בחרתי שתי תמונות מהתחרות.

אני מסיימת את הקטע האקסטרימי הראשון של גלישה בשלג ומסתובבת לאחור ורואה לא מעט רצים שכנראה עקפתי. הבטתי לעברם וחייכתי את החיוך שלי, שמחליף טפיחה על השכם מאיריס עצמה, וואלה שחקת אותה. נחישות, התמדה, אמונה, אהבה לטבע, אהבה עצמית וחיבור לאני הגבוה ללא שום תחושת יהירות, אלא חיבור נשמתי מהאדמה לשמיים ומשם אני גדלה וצומחת כל פעם מחדש.

וכל שנה ,כל מרוץ ,כל חלום ,כל שאיפה מביא איתו מציאות חדשה שאני יוצרת לעצמי, כך אני רוצה לחיות את חיי – בעוצמה ובגדילה ולתת תקווה או אמונה לכל מי שאי פעם חווה כישלון או קושי. הכל בראש, המיינד שלנו זה מחשבות אין סופיות של רגשות – תלמדו להשתמש בזה לטובתכם. ורגשות הם דבר עוצמתי וחזק, לעיתים הם חולפים לעיתים הן דוגרים זמן רב, אך כשהמיינד חזק הרוב הופך להיות זמני גם אם קצת כואב.

גיל המעבר הביא איתו הכרה מלאה והתוודעות מוחלטת לנשמה, שהייתה מוחבאת עמוק בפנים בין הסלעים וההרים, ולפתע אני התחברתי לנשמה הזו שמלמדת אותי כל יום מחדש הכרה, חיבור הכלה עצמית וקבלה – זו המהות שלי כרצה בין הרים וגבעות.

ותמונת הסיום: שאגת הסיום, שאגת הניצחון, הכרה שניתן להגשים גם מטרות ואתגרים. המסע הזה הוא לא רק על ריצה, אלא על העצמה אישית, התמדה ואהבה עצמית וחברות. ואם תשימו לב ברקע מופיע חבר יקר, רם גל שחיכה לי בקו הסיום ותיעד רגע מאד משמעותי בעבורי .

בהצלחה לכל האנשים המדהימים שמתמודדים עם אתגרים דומים – אם אני יכולה, גם אתם יכולים !