הצ'אלנג' של מרב שחטר

"נאבדתי בשקט האינסופי של המדבר, אני, הכוכבים, והכלום הזה שיש בו הכל". מרב שחטר השתתפה במקצה 12 שעות בצ'אלנג' 24 וחזרה עם חווית ריצה בלתי נשכחת

יש סוגים רבים של מרוצים בארץ, אך אחד מהם יוצא דופן – הצ'אלנג' 24. זה אירוע ייחודי מסוגו, המשלב מקצי אולטרה לרצים בודדים (6 שעות, 12 שעות ו-24 שעות) ומרוץ שליחים לזוגות, רביעיות ושמיניות. בשונה ממרוצים אחרים, ההתמודדות בצ'אלנג' היא כנגד השעון. המסלול הוא מעגלי ואורכו 11.5 ק"מ, והמנצחים הם אלה אשר צוברים את מספר ההקפות הרב ביותר.

כשנרשמתי לצ'אלנג', לא יכולתי לתאר מה זה אומר או איך זה מרגיש לרוץ 12 שעות. אחרי תקופה של מרוצים קשים שאמנם סיימתי, אבל בהרגשה של הישרדות, ידעתי שאני רוצה מרוץ אחד טוב, ושאני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להגיע לשם. קשיים והתמודדויות הם חלק מריצת אולטרה, אבל החלטתי שלמרוץ הזה אגיע מוכנה, בידיעה שנתתי הכל מעצמי, ושאני מספיק חזקה להתמודד עם הידוע והלא ידוע.

באימונים לצ'אלנג' נתתי את כל מה שהיה לי ומעבר. התמסרתי לחלוטין להכנה הפיזית והמנטלית למרוץ. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במסע המופלא הזה שאני עוברת דרך הריצה, הוא התנועה. לא רק התנועה הפיזית, אלא התנועה המנטלית. ברגעים בהם אני מרגישה שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי, שאני מרוקנת לחלוטין, מתחולל השינוי. עוד שכבה מתקלפת לה, עומקים ורבדים חדשים וכוחות שלא ידעתי שיש בי מתגלים.

אני בהחלט יכולה לומר שהגעתי למרוץ הזה מוכנה, הן ברמת ההכנות המקדימות והן ברמת תכנון וניהול המרוץ, בניצוחו של האחד והיחיד קובי אורן. הפקתי לקחים חשובים ממרוצים קודמים, והגעתי עם תוכנית עבודה מסודרת למרחק אותו אני מתכוונת לרוץ במהלך 12 שעות הריצה, תוך כדי דיוק הזמנים לכל הקפה. מכיוון שאני לא רצה מהירה, ושהייה ארוכה בסיום כל הקפה נראתה לי כמו מלכודת דבש שלא אוכל לעמוד בה, החלטתי לבצע הקפות יותר איטיות המלוות בהפסקות קצרות יחסית.

יום חמישי, יום המרוץ, היום המיוחל לו חיכיתי ועבורו עבדתי קשה. אני מלווה בשתי חברות, דנה וענבר. ההתרגשות בשיאה, הכל כבר מוכן ועכשיו "רק" נותר לרוץ. בשעה 21:30 יצאנו אל הדרך, הלב פועם בחוזקה, חשמל של התרגשות זורם בכל הגוף והמוח לא מאמין, אבל כל כך נחוש ומוכוון מטרה.

המרוץ ברובו התנהל בחושך, ומלבד כמה רצים בודדים שהיו פזורים לאורך המסלול, אתה רוב הזמן לבד. את ההקפה הראשונה של המסלול ביצעתי בקצב מהיר מאוד, מה שבדיעבד התברר כטעות, אבל באותם רגעים האדרנלין השתלט עלי וההרגשה היתה נפלאה. את ההקפה השנייה גם התחלתי מהר, ותוך כדי הסיבוב התחלתי להרגיש תשישות והבנתי שלא אוכל להחזיק בקצב הזה לאורך 12 שעות. בסיום ההקפה השנייה, לא הצלחתי לצרוך אנרגיה שתסייע לי בהמשך הפעילות, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על ניהול המרוץ והמחשבה שאולי אאלץ לחדול מפאת חוסר צריכת אנרגיה הדהדה בראשי.

יצאתי להקפה השלישית שבורה לחלוטין, מובסת, חלשה. הליכה באותם רגעים נראתה כמשימה בלתי אפשרית, שלא לדבר על ריצה. בתחנה הראשונה בהקפה השלישית שתיתי קצת תה עם סוכר, מה שמעט חיזק אותי וסייע לי להתקדם בריצה איטית. הידיעה שהצלחתי לסיים את ההקפה השלישית גם אם בקצב איטי מהמתוכנן, חיזקה אותי. הבנתי שהגרוע מכל כבר מאחורי ובאותה נקודה כל החרדות והלחצים שהייתי שרויה בהם התפוגגו, ומשהו מבפנים השתחרר. מאותה נקודה אני לא ממש יודעת לומר לאן הזמן נעלם או איך הוא עבר. כיביתי את המוזיקה, נאבדתי בשקט האינסופי של המדבר, אני, הכוכבים, והכלום הזה שיש בו הכל. בסביבות השעה 5:30 האור עלה, ויופיו של המסלול התגלה ונתן לי כוחות שכבר מזמן לא היו שם.

אמנם רוב הריצה התנהלה בחושך, אך התמיכה והפרגון בין הרצים, והמסירות והאהבה שהפגינו המלווים של הרצים האירו את הדרך, העלו חיוך והסבו כל כך הרבה אושר ברגעי התמודדות לא פשוטה. רצים שמצאו את הכוחות לומר "כל הכבוד", "איזה אלופה", איחלו "בוקר טוב" או אפילו סתם חייכו לעברי כשהם בעצמם במלחמה. משפחות וחברים שהגיעו עד לניצנה, ועמדו כל הלילה בקור המדברי, רק כדי לראות את אהוביהם בין ההקפות ולעודד אותם. בנוסף, לאורך כל הלילה מארגני המרוץ היו בשטח ודאגו לשלום הרצים, שאלו מה אפשר להביא לנו ועטפו אותנו בהרבה חום ואהבה.

את ההקפה האחרונה שלי זכיתי לרוץ עם דנה, החברה הכי טובה שלי, ולא היתה מאושרת ממני לחלוק איתה את ההתרגשות והתחושות בלחצות מרחק שעוד לא חציתי.

רצתי 82 ק"מ ב-12 שעות, אבל עבורי הניצחון האמיתי במרוץ הזה היה שזאת היתה הפעם הראשונה מאז שהתחלתי לרוץ שהאמנתי שאני מסוגלת, שהרגשתי שזה שלי וזה כבר לא טעות או במקרה.

וכמו שקובי דאג להזכיר לי לאורך הדרך "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב".

עד לחוויה הבאה…