לכולנו זה יכול לקרות: מה יקרה לכם ביום שתפסיקו לרוץ?

עודף משקל, דיכאון ותחושה שאתם הלוזרים הכי גדולים בעולם • אנשים שהריצה היתה חלק חשוב בחייהם והפסיקו לרוץ מתקשים להתמודד עם החיים ללא ריצה • החדשות הטובות: הריצה רודפת אחריכם ויש סיכוי טוב שהיא תתפוס אתכם שוב

אם קראתם את הכותרת ועברה בכם צמרמורת, אליכם אני מתכוון. אתם, שלא יכולים לדמיין את עצמכם לא רצים ומבחינתכם זה כמעט הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. אתם שהריצה היא חלק מהחיים שלכם, מהרוטינה היומית. אתם שמגדירים את עצמכם דרך הריצה ובהרבה מקרים הריצה שינתה לכם את החיים. מה יקרה כשתפסיקו לרוץ?

בחיים כמו בחיים אין תסריטים כתובים מראש והמציאות חזקה מהכל. פתאום פציעה משביתה אתכם לתקופה ארוכה. תינוק חדש הצטרף למשפחה וקשה למצא זמן לאימונים. נסיעות עבודה לחו"ל, לו"ז צפוף, חם מדי, קר מדי או סתם פתאום יש נפילה במוטיבציה. במקום להפעיל את שרירי הרגליים אתם מתחילים לחזק את שרירי התירוצים. וכן, מעבר לפינה כבר מחכים ההרגלים הישנים והרעים שעבדתם כל כך קשה להרחיק מהחיים שלכם. ברוכה השבה אכילה רגשית ושלום גם לכם סיגריות.

זה לא קורה בבת אחת. פיספסתם אימון ופתאום לא ממש דחוף לכם להשלים אותו. לא קמתם בבוקר עם השעון ואתם אומרים לעצמכם "לא נורא, נשלים בערב את האימון", אבל בערב אתם כבר עייפים מדי מיום העבודה. אירוע משפחתי דוחה את הארוכה של סוף השבוע ואתם שמים לב שזה לא ממש מטריד אתכם כמו פעם. לאט לאט אתם נשאבים לזה. יום ועוד יום, תירוץ ועוד תירוץ. במחשבה ובכוונה אתם רוצים לרוץ, אבל משהו חזק יותר עוצר אתכם. הויתור, חוסר המוטיבציה והנוחות כורכים עצמם כמו משקולות על הרגליים ולא נותנים לכם לצאת מהבית ולרוץ.

בשלב הבא, אחרי שפיספסתם כמה אימונים, אתם משכנעים את עצמכם שהכל אבוד, ושהכושר שהיה לכם ירד וכבר לא תצליחו לשחזר את ההישגים שלכם – אז למה לנסות בכלל. אתם מתחילים לעלות במשקל וגם בסביבה שלכם מאד "מפרגנים". "מה, הפסקת לרוץ?" יורים עליכם ומשלימים בדקירות סכין קצובות של מבטים שבוחנים כל סנטימטר בגוף שלכם. איפה הימים שהייתם אייקון בריאות וכושר? דיכאון קל שהולך וגובר נכנס לחיים שלכם. 200 קבוצות הפייסבוק שקשורות בריצה ואתם עדיין חברים בהן, מתחילות לעצבן אתכם. בכל פעם שמישהו מעלה פוסט על ריצה אתם מקבלים אגרוף בבטן. אתם מוציאים את עצמכם מכל הקבוצות.

בארוחה עם חברים מישהו מזכיר לכם איך פעם הייתם רצים ואת ההישגים שהגעתם אליהם ואז זה מכה בכם – אתם רצים לשעבר. לשעבר. היסטוריה. משהו שהיה חלק מכם והיום הוא נקודה בביוגרפיה שלכם לספר לנכדים, לצד זה שהייתם אלופי בית ספר בריצת 60 מטר, ועשיתם מסעות של קילומטרים בצבא.

וזה לא שאתם לא רוצים לחזור לריצה. במחשבה אתם יודעים שתחזרו. אפילו יצא לכם למצא זמן ועשיתם גיחה של חצי שעה לפארק בתקווה שהנה אתם חוזרים לזה. אבל זה כבר לא היה זה. הרגליים לא רצות אותו דבר, הנשימה כבדה יותר. אחר כך צצו דברים אחרים שגנבו לכם את הזמן. ושוב אתם מסתובבים סביב עצמכם במעגל התירוצים.

מה שמעכב אתכם הכי הרבה היא התפיסה המחשבתית שפעם הייתם בטופ, אכלתם קילומטרים לארוחת בוקר, עשיתם חצאי מרתון ואולי אפילו כמה מרתונים ותחושת הניצחון היתה גדולה. הגעתם להישגים מאד מרשימים והמשוכה המנטאלית שהכי קשה לעבור, היא להבין שצריך להתחיל הכל מהתחלה. נכון, צברתם ידע ונסיון שלרצים מתחילים עדיין אין, אבל בתכלס, שם בחוץ תצטרכו לעשות את הדרך מההתחלה.

אז איך יוצאים מהלופ המתסכל הזה?