טל אגמון היה אחד מהישראלים שהשתתף השנה במירוץ מקסי רייס, באנסי צרפת. על אופי המסלול וחוויותיו האישיות, בכתבה הבאה

אתר המרוץ: Maxi Race
מקצים
Ultra Race
110 ק"מ,  7,000 מטר טיפוס, 30 שעות קאטאוף, 5 נקודות ITRA. דמי הרשמה: 139 יורו.
Maxi Race
83 ק"מ, 5,200 מטר טיפוס, מגבלה של עד 1,500 רצים, 4 נקודות ITRA. דמי הרשמה: 98 יורו. קיים גם מקצה שליחים למרחק זה.
מרתון
42 ק"מ, 2,800 מטר טיפוס, עד 1,500 רצים, 3 נקודות ITRA, דמי הרשמה: 46 יורו.
מקצים נוספים: 15 ק"מ, 4 ק"מ Vertical.

 

הרשמה
ההרשמה לאולטרה נפתחת ב-1 לדצמבר, ולמקסי ב-15 לנובמבר. לשני המקצים יש מכסות מוגדרות של רצים, ולכן מומלץ להקדים ולהרשם כדי להבטיח את מקומכם.

לינה
הזינוק מ- Pladge d'Albigny באנסי ב- Le Vieux בקו האגם. תחילת המירוץ ב-05:30 בבוקר. אנחנו מצאנו מקום לינה דרך Airbnb כקילומטר מנקודת הזינוק, אבל יש לא מעט מלונות בסביבה למי שמעוניין.

אופי המסלול
המירוץ מורכב מריצה על סינגלים רחבים ונעימים, שבילים לבנים רחבים, ואזורים יותר אגרסיביים וטכניים של סלעים שורשי עץ ומדרגות, ריצה דרך מעברי נחל, בוץ עם שיפועים חדים וכמובן לא מעט עליות וירידות. במסלול 8 תחנות רענון, חלקן תחנות בהן יש שתייה בלבד.

יום המרוץ
כחוויה אישית, אולטרה בשבילי זה להכיר את עצמי ולגלות עולמות חדשים שטרם הכרתי. זהו ספורט של יחיד בעולם של רצים. זה מסע, זה תשוקה ואהבה.
שעתיים לפני הזינוק אני מתארגן למירוץ בדירה ששכרתי, וקופץ למטבח לאכול משהו זריז. שם אני נתקל באישה שהגיעה יחד עם בעלה לתחרות. בעלה זינק עם ארי ולטמן ורומן ספיבק למקצה הארוך. תוך כדי הארוחה יצא לי לשוחח איתה קצת על מירוצים עתידיים. מאוחר יותר נודע לי שהאישה ששוחחתי איתה, היא ליסה בורזני שלקחה פודיום שני כללי במירוץ מקסי רייס. עולם קטן. תמיד מדהים אותי לגלות אנשים כל כך צנועים ופשוטים.

המירוץ מקיף את אגם אנסי ועובר על ארבעה רכסים עיקריים:Semnoz, Col de la cochette, Pas de l'Aulps, Mont Baron. הגעתי למרוץ ממקום לא טוב לאחר פציעה ברגל ב"הר לעמק", אבל לא נתתי לזה לעצור לי את המרוץ. ה-30 ק"מ הראשונים הרגישו לי טוב ושאני בשליטה, אבל אז התחילו לי איתותים מהרגל. היה חם מאוד, בסביבות 30 מעלות. למרות שזה לא היה מורגש בפסגות עדיין איבוד הנוזלים והמלחים עשו את שלהם, וחוסר הניסיון והתוכנית שבניתי עליה, הלכו לאיבוד בדרך. הבנתי שאני חייב לאלתר.

בקילומטר ה-50 בפסגה של Col de la Forclaz, אחת הפסגות בדרך ל- Roc Lancrenaz, נתקלתי ברומן ספיבק, שראה אותי נאנח על הדשא מכאבים ונתן לי מוטיבציה לקום לרוץ אחריו כמה שיכולתי. לרגע לא שכחתי שבאתי לנשום נופים ולהעצים את עצמי בחוויות וברגעים שישארו איתי מהמירוץ. להרים יש עוצמות שלא יתוארו. המבט על האגם מהפסגות, הפרות, העזים, הריח של הטבע, הצלילים, האנשים, הכל מתערבב ויוצר אווירה קסומה, שמשכיחה בי את הכאב ומלבה בי את הרצון להמשיך קדימה. זה בהחלט אחד המסלולים הכי יפים שעשיתי עד היום.

זה היה מבחינתי מירוץ של חיים ומוות, של נחישות ודבקות במטרה, של עצמי נגד עצמי, של תשוקה, עוצמה והעצמה עצמית, למידה ומתיחת גבולות חדשים. העייפות היתה לי לחבר, עד כדי כך שלא היה לי כוח אפילו לעשות סלפי, כשהתיישבתי להשקיף על האגם מאחת הפסגות. מה שהדהד לי בראש כל הזמן היה המשפט של צ'רלס בוקובסקי: ״אם אתה הולך לנסות, לך עד הסוף אחרת אל תתחיל״.

למרות כל ההתכווצויות והכאבים, ידעתי שכל צעד מקרב אותי יותר לנקודת הסיום. כשהייתי במרחק 30 ק"מ מנקודת הסיום, חשבתי לעצמי שגם אם אני אפרוש, אני חייב להגיע לנקודה הבאה. וכל פעם שהגעתי לנקודה הבאה, המשכתי עוד קצת ועוד קצת. הבוסט שקיבלתי היה בירידה מ- mount baron, ממרחק של 6 ק"מ מקו הסיום יכולתי לשמוע את הכרוז – אז ידעתי שזהו, מפה אני פורש רק בסיום.

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.