האם קרב סופם של המרוצים בישראל?

שני פסקי דין שהתקבלו לאחרונה בהקשר של אחריות המרוץ על הרצים, עשויים למוטט את הענף כולו. נמרוד בשן, עו"ד במקצועו, מדבר על הניצנים של ההיסטריה שכבר נראים בשטח

אני פותח את הכתבה הפעם בבקשה. חבר'ה עשו טובה – תקראו עד הסוף. למרות שממש השתדלתי לא להפוך את הכתבה לאיזה מסמך משעמם למשפטנים, יש חשש שרפרוף ראשוני בתוכן ייתן לכם את התחושה של – "למה זה צריך לעניין אותי?". אז זהו שזה צריך מאוד לעניין אתכם. ממש אבל. התוצאות של ההחלטות המשפטיות שתיכף ניגע בהן כבר ניכרות, ולמאוחרת מביניהן תיתכנה משמעויות כבדות במיוחד. זה כבר משפיע וימשיך להשפיע על כולנו ועל ענפי הספורט שאנחנו אוהבים ביתר שאת.

בשנים האחרונות ניתנו שני פסקי דין בקשר לשני מקרים של פגיעות ספורטאים במירוצים "עממיים". הם לא היחידים אבל הם הסממן. במקרה אחד החזיר, זכרו לברכה, רץ חצי מרתון נשמתו לבורא במהלך מרתון תל אביב ובשני נפגע רוכב שנפל במהלך מירוץ אופניים שאורגן על ידי איגוד האופניים. בשני המקרים הוגשו תביעות לבית המשפט ונתקבלו בהן פסקי דין…מממ….בעייתים.

יש לי חשש גדול (ונראה לי שלא רק לי) שההחלטות הללו של בתי המשפט הולכות לחרב לנו פה את כל העסק. אתם כבר רואים את זה בהחלטות שמקבלים מארגנים בנוגע לביטול או הפסקת מירוצים (מוצדקות או לא, את ההיסטריה אפשר להריח מקילומטרים). יותר מזה, הן כבר משפיעות, בעקיפין אמנם, על השיח הפנימי שלנו כבר עכשיו, ויעידו הויכוחים הפנימיים שרצים בטירוף זה זמן מה בכל המדיה החברתית. לכל אלה יש חוט שני אחד שזור בהן – איך אנחנו מתייחסים לעצמנו כרצים והעובדה שבין היתר כפועל יוצא של ההחלטות האלה, כולם רצים להחליף את שיקול הדעת וקבלת ההחלטות של הרץ לגבי עצמו, בשיקול דעת חיצוני. זה ממש מעצבן אותי.

אז מה יש לנו כאן? מי נגד מי? במקרה הראשון יש לנו משפחה שכל עולמה חרב עליה (משפחתו של הרץ) מול עיריית תל אביב העשירה והנותנת דו"חות חניה כאילו אין מחר. במקרה השני יש לנו רוכב שנפגע באופן רציני מול איגוד. לזה התכוון כנראה שופט בית המשפט העליון הפדרלי של ארה"ב, אוליבר וונדל הולמס ג'וניור, כשהוא טבע את הביטוי "Hard Cases Make Bad Law". אמנם לא בטוח שזה ביטוי שהוא המציא אבל מה שהוא התכוון לומר בשפת בני אנוש, הוא שכאשר שופטים נתקלים בתיקים בהם החוק היבש והפעלת שיקול דעת משפטי קר יובילו לתוצאה קשה מבחינת התחושה, הם יעשו איזו קומבינה, איזה קסם משפטי שיביאו את התוצאה הרצויה. בבחינת, סמן את המטרה ואז תירה את החץ.

עכשיו תחזיקו מעמד איתי לפסקה אחת של הסבר משפטי – זה לא יכאב ויעבור צ'יק צ'ק נשבע. כשבית משפט בא לבחון אם גרמנו נזק (במעשה או בזה שלא עשינו – יענו מחדל) הוא שופט אותנו מול איזו דמות פיקטיבית. זהו האדם הסביר, או במקרים שלנו – "המארגן הסביר". כלומר, ממציאים איזה מין מארגן סביר שמאגד בתוכו את איך שמארגן נורמלי אמור לנהוג ורואים אם מה שעשתה העירייה או מה שעשה איגוד האופניים עומדים במבחן של מארגן פיקטיבי שכזה.

אבל מה עושים שעל פניו יוצא שהמארגנים בשני המקרים היו….יחסית סבבה? נשאיר את האלמנה והיתומים או את הרוכב שנפגע קשות בלי כלום? אז"ש. עושים הוקוס פוקוס משפטי ופתאום המארגן הסביר הופך לאיזה מארגן מלאכי, חף מטעויות ונקי מכל שגגה.

אז פתאום יוצא בפסק דין של החצי מרתון, שלמרות שהרץ – אדם בוגר, תבוני שיש סבירות גבוהה שתיפעל נשק בצבא, שהוא נוהג ברכב ושהוא אדם בוגר לכל הדעות שמקבל החלטות בעניינים קריטיים מדי יום ביומו – עשה קליק של "אני מסכים" בתנאי המרוץ המפרטים בצורה ברורה שייתכן ויהיה חם וייתכן שיהיה קשה ושלרוץ זאת פעילות גופנית מאומצת, אתם יודעים. זה עדיין לא מספיק. המינימום שנדרוש הוא שהמארגן ידאג להשיג מכל רץ ורץ אישור רפואי ספיציפי למרוץ, מרופא, לא פחות.

ופתאום גם יוצא בפסק הדין של מירוץ הרכיבה, שאפילו שהרוכב היה רוכב יחסית מנוסה (לא עילית אבל גם לא איזה מתחיל) ואפילו שהיה תדריך והיו מרשלים (כן או לא לפני המקטע הספציפי של הנפילה זה לא ברור) והיה סיבוב היכרות ועוד – זה לא מספיק וככה לא מתארגן מארגן סביר.

אז נתנו לאלמנה וליתומים (הבאמת מסכנים – בלי ציניות)  ולרוכב שנפגע (רפואה שלמה – באמת) כמה מיליונים אז מה קרה? אז לעירייה הזו או לאיגוד יהיה קצת פחות לאלמנה ולרוכב הפצוע יהיה קצת כסף לדאוג למשפחות שלהם. אחלה תוצאה לא? זו בדיוק הבעיה. זה- Hard Case.

איך זה משפיע מעכשיו והלאה? הרי מעכשיו המארגנים יודעים שיש איזה "מארגן סביר" (שהוא ממש לא סביר אלא די בלתי סביר) שהוא הוא זה שלפיו ישפטו את מה שיעשו או לא יעשו כשיארגנו אירועי ספורט. אז יושבים וחושבים טוב והופכים השתתפות במרוץ להליך מסורבל שדורש אישורים רפואיים, שבועה באמאמאשלי שאני בריא וכיו"ב ומבטלים או מפסיקים מירוצים על ימין ועל שמאל (מוצדק לחלוטין) מחשש מתביעות. זה עוד המקרה הטוב, במקרה הרע אומרים "למה אני צריך את זה?" ואת התקציב שהתפנה מפנים לדברים חשובים יותר כמו למשל עומר אדם ביום העצמאות. אה, ויש מצב שאיגוד האופניים יפשוט רגל. זה ה- Bad Law.

את פסק הדין של המרתון הפכו במחוזי (כלומר העירייה ערערה עליו והערעור התקבל). אז אמנם עדיין הרגשנו את ההיסטריה (הלגמרי מוצדקת) של המארגנים של מרוצים שונים בשטח, והליך הרישום נעשה משהו קצת פחות כיפי וקצת יותר משהו שדורש אסיסטנטית במשרה מלאה. ומי שלא ראה את הפרצוף העצוב של רומן כשהדוקטור החליט לעצור לו את ה-JMUT האחרון לא ראה עצב בית השואבה מימיו, אבל בכל זאת היתה הרגשה שנשארה קצת שפיות בתחום. אז זהו שלא. אחרי ההחלטה בנוגע לאופניים, שהיא ממש מהזמן האחרון – נראה לי שהולך להיות כאן עצוב מאוד בתחום המרוצים.

ומה שהכי מעצבן זו התחושה שעולה שקוראים את פסקי הדין (אל תעשו את זה אלא אם כן אתם רגילים או קשה לכם להירדם בלילה). הרטוריקה, היחס שעולה מהקריאה (ואולי זה רק אני ואולי אני סתם מגזים) הוא שהרץ או הרוכב או המשתתף באירוע הספורט הוא איזה ינוקא, אחד שלא מבין ולא יודע ובעיקר לא מסוגל לקבל החלטות ושצריך להחזיק אותו ביד (למרות שדי קשה לרכוב או לרוץ ככה) צעד צעד (או פידול פידול) ולדאוג שלא יקרה לו כלום למסכן ולהציל אותו מעצמו. פטרנליזם פר אקסלנס.

חברים – הגישה הפטרנליסטית-מקטינה אל הרץ/רוכב הולכת ופושה וקונה לה מאמינים והיא כבר לא רק נחלת בתי המשפט בלבד אלא היא מדביקה גם אותנו בתוך הקהילה שלנו. על כך – בחלק השני.

קשור ולא קשור. רוצה להמליץ לכם לעקוב (קצת או הרבה) אחרי Candice Burt. קנדיס היא גם רצה מוכשרת אבל גם (או בעיקר) מארגנת מרוצים, מאלה שנראים סופר קשים לארגן כמו Moab200  (כן מייל) ועוד. לקנדיס יש גישה מאוד "לוקחת אחריות" לגבי הריצה שלה, ארגוני המרוצים שלה ובכלל  שזה די מה שאני מנסה להטיף לו כאן. שווה. אפשר למצוא אותה ב- Instagram, Twitter  כן וגם – Facebook.