המלכה החדשה של האולטרה בישראל

ליז מלכה היא השם החם בתחום האולטרה בישראל. הניצחון ב-166 ק"מ בסובב עמק שם את החותמת הסופית על היותה כישרון גם במרחקים הגדולים. ראיון ראשון ובלעדי אחרי הזכייה

מי שהיה באוהל המרכזי בלילה שבו התקיים סובב עמק, יכול היה לראות את ליז מלכה מגיעה אליו פעם אחר פעם, עם חיוך ענקי וצחוק של אושר. אין ספק שהיא אוהבת את מה שהיא עושה והיא גם טובה בזה. ליז היא כוכבת עולה בשמי האולטרה בישראל, לא פחות. בשנה אחת הצליחה להפוך לשם החם במרחקים הארוכים, ולאחרונה הצדיקה את הבאז שיש סביבה כאשר ניצחה את מקצה ה-166 ק"מ במרוץ סובב עמק 2018. היא קלת רגליים, בעלת מבנה גוף אתלטי ויש בה נחישות ודבקות במטרה ששמורה לווינרים.

היא רק בת 30, גרה בחדרה ולפני שנתיים החליטה לעזוב את תחום העבודה הסוציאלית ולהתפתח כעצמאית בתחום אימוני הכושר והריצות. כיום היא מאמנת באזור חדרה ועמק חפר קבוצות ויחידים, מבוגרים ועד ילדים.

"אני רצה קרוב ל-8 שנים למרות מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי לרוץ. ההורים שלי מספרים שנולדתי היפראקטיבית. התחלתי מ-3 ריצות בשבוע ואז העליתי בהדרגה נפחים עד שב-2015 החלטתי שאני רוצה לעשות את המרתון הראשון ומאז זה רק 'התדרדר'", אומרת ליז.

"אני רואה בריצה גם כלי טיפולי. היא עזרה לי לצאת ממשברים אישיים ואתגרים שנתקלתי בהם לאורך החיים. אני בת בכורה להורים חרשים ומהרגע שלמדתי לדבר, שימשתי בעבורם פה ואוזניים, שזה לא תמיד דבר קל ופשוט בשביל ילד. אבל מצד שני, למדתי מהם לא מעט על נחישות והתמדה. ההורים שלי מעולם לא נתנו למגבלה שלהם לעצור אותם מבחינה אישית ומקצועית. והאופן בו הם התנהלו השפיע ומשפיע עליי עד היום ומזכיר לי שאין דבר שהוא בלתי אפשרי".

עכשיו כשעברו כמה ימים מאז הסובב, אילו מחשבות עולות לך על הדרך שעשית?

"אני עדיין מעכלת את כל המסע הזה. אני נמצאת באיזשהו 'היי' של אחרי מרוץ משמעותי שחיכיתי לו והתרגשתי לקראתו אבל אני לא חושבת שעדיין הצלחתי להפנים את כל מה שהיה".

איך עברו הסיבובים השני והשלישי שהיו בשעות החמות?

"את הסיבוב השני והשלישי רצתי עם רחלי לוגסי. התחלתי את הסיבוב השני בשעה 9:00 בערך ובשלב הזה המזג האוויר עוד היה סביר בעיקר בחלקים החשופים לשמש (בריכות הדגים והלופ שמתחיל מתחנת בית זית). את הסיבוב השלישי התחלנו בסביבות השעה 13:15 ובשלב הזה החום כבר הורגש מאוד. דאגתי להוריד קצב בבריכות הדגים ולעבור להליכה בעת הצורך. שתיתי מים קרים והקפדתי להרטיב את הראש, לשטוף את הפנים ולהרטיב את הכובע בכל תחנה שעברנו בה. מעבר לכך, הליווי והדאגה של רחלי, שהיתה קשובה ועירנית למצבי, תרמו לי המון".

עד כמה באת עם תוכנית זמנים מסודרת לסובב? והאם בפועל הצלחת ליישם אותה?

"במרחקים האלו מבחינתי השאיפה היא קודם כל לסיים. אבל מעבר לכך, התכנון היה לסיים סביב ה-22 שעות. בפועל סיימתי טיפה מהר יותר ממה שתכננתי. מעבר לכך היו לי זמני הערכה לכל סיבוב".

אומרים שאין ריצות אולטרה בלי משברים,  מתי הגיע אצלך המשבר ואיך יצאת ממנו?

"בסיבוב הרביעי התמודדתי עם משבר של עייפות ומרחק חדש ברגליים. אני חושבת שגם תרם לזה המעבר מריצה במזג אוויר חם למזג אוויר קר מאוד. המשבר התחיל סביב הקילומטר ה-110: בסוף העלייה הראשונה של המסלול שבו האטתי משמעותית את הקצב והמשיך עד הדרך הרומית בקילומטר ה-115 ששם מצאתי את עצמי פשוט מתיישבת על הקרקע באפיסת כוחות. שני דברים משמעותיים עזרו לי במצב הזה, הראשון זה שחר ממן, שליווה אותי בסיבוב הזה וזיהה שאני במצב של עייפות ונתן לי כדור קפאין והשני הוא הידיעה שההורים שלי מחכים לי באוהל בסוף הסיבוב הרביעי. ברגע שהבנתי זאת, קמתי על הרגליים והמשכתי לרוץ ללא עצירות, למעט עצירות טכניות (מעבר להליכה בעליות) עד סוף הסיבוב.

ראיתי אותך אחרי ה-100, וגם אחרי ה-133 ונראית כאילו המרחק והשעות על הרגליים לא השפיעו עלייך. איך את מסבירה את זה?

"זה רק נראה ככה מהצד. המנטרה שמובילה אותי תמיד היא לחייך ולמצוא את החלק החיובי גם ברגעי הקושי. מעבר לכך, אני מודה שאני אוהבת תחרויות ואתגרים ובתוך כל האדרנלין הזה, אני מתעוררת לחיים ומשתדלת להדחיק כמה שיותר את הקושי. זה לא אומר שאין לי משברים או רגעים שאני שואלת את עצמי 'למה?' אבל אני מנסה כמה שיותר להרחיק ממני את המחשבות הללו".

איך תיכננת את התזונה לסובב. מה עבד? מה פחות?

"אני מודה שהנושא הזה הוא נקודת החולשה שלי בהכנות לקראת התחרות. באימונים מצאתי את עצמי מותשת בעיקר בגלל תזונה לא מספקת. מצד שני למדתי על עצמי שלא כל דבר אני יכולה לאכול בזמן ריצה. אני נמנעת מג'לים ומעדיפה אוכל מוצק ולא טכני. בסופו של דבר מה שהחזיק אותי במירוץ הזה הוא תמרים, פקאנים מצופים בחלבה, משקה איזוטוני, קולה ופיוז-טי. כל דבר אחר שניסיתי לאכול באימונים פשוט לא עבר בגרון".

 האם כשהתייצבת על קו הזינוק ידעת שזה שלך? שאת הולכת לנצח?

"ממש לא. ידעתי שאני מתמודדת מול ליאת נתנאל שהיא בעיניי רצה מאוד חזקה, מוכשרת ומנוסה. ידעתי שלעומתה אני עדיין לא חוויתי את המרחק הזה ברגליים ויש לזה משקל משמעותי. מודה שקיוויתי אבל לא שיערתי שאסיים במקום הראשון".

 תוכנית האימונים לסובב: האם היא עבדה, ובדיעבר, מה היית משנה בה (אם בכלל)?

"את התוכנית לקראת התחרות בניתי יחד עם שחר ממן, מתוך מטרה שנתאמן יחד לקראת המירוץ הזה. במהלך האימונים, שחר עבר ניתוח בקע מה שהשאיר אותו בספק גדול לקראת התחרות הזאת. שילבתי בתוכנית אימוני עליות, אימוני פארטלק וארוכות שחלקן התבצעו על המסלול של הסובב ורובן באזור ירושלים. בתחילה עבדתי ביחס של 2:1 (שבועיים של עלייה בעומס, שבוע הפחתה) וככל שהמרחקים עלו, עברתי ליחס של 1:1 (שבוע עומס, שבוע הפחתה) כדי לאפשר לגוף להתאושש כראוי. את רוב הארוכות שלי רצתי עם מיכאל ספיבק, ממנו למדתי לא מעט על ההכנה לקראת מרחק שכזה".

 ראיתי את התמיכה שקיבלת מהמשפחה ומהמלווים שלך. עד כמה זה הופך את המרוץ ל"קל" יותר?

"היום לאחר שחוויתי מרוץ אחד ללא מלווים (100 בתנ"ך תש"ח) ואחד עם מלווים, אני יכולה לומר בוודאות שזה משפיע על חוויית המרוץ. עד המרוץ הזה התנהלתי כסוליסטית, כל נושא המלווים היה חדש לי ובאיזשהו מקום גם פחדתי שאולי זה יקשה עליי במהלך המירוץ, אבל בדיעבד גיליתי שהליווי תרם לי המון. בחרתי גם שני מלווים שחוו אותי במהלך האימונים לקראת התחרות, וידעו לזהות מתי אני זקוקה לשקט שלי, מה יעזור לי לצאת ממשבר כזה או אחר במידה ויגיע  וכו'. כמו שאמרתי קודם, התמיכה של המשפחה שלי נתנה לי המון כוחות, הידיעה שהם מחכים באוהל בסוף הסיבוב הרביעי היא בין הסיבות שעזרו לי לצאת מהמשבר בסיבוב הזה".

 עשית קפיצה אדירה השנה במרחקים, משהו שהוא די יוצא דופן. איך את מסבירה את הקפיצה הזאת?

"מסכימה ומודעת לעובדה שזאת קפיצה לא סטנדרטית. יודעת גם שלא פעם הרימו גבה במיוחד בגלל הגיל שלי. מרבית הרצים המוכרים והמנוסים בעולם הזה הם מעל גיל 40. בשיחות שניהלתי עם רצים שהכרתי לאורך הדרך, הספקתי ללמוד כי לכל אדם שעומד על קו הזינוק, ישנו סיפור אישי שמניע אותו וגורם לו להגיע ליעד כזה או אחר. כשסיימתי את המרוץ ניגש אליי בחור שסיפר לי שהוא עוקב אחרי וסיפר שהתחיל לרוץ לפני שנה והשתתף השנה במקצה 12 קילומטר, ושהוא מתכונן לקראת החצי הראשון שלו. כאשר שאלתי אותו מה הניע אותו לרוץ הוא השיב; 'בגלל שחבר טוב שלי אמר לי שאני לא אצליח לרוץ'. אני מאמינה שלכל אחד יש אירוע, חוויה או משהו פנימי שמניע אותו לעשות את מה שהוא עושה".

איך זה מרגיש להיות אחת הנשים החזקות בתחום הזה?

"שאלה קשה. את האמת קשה לי לראות את עצמי במקום הזה. אני רצה בסביבות ה-8 שנים ואל תוך עולם ריצות השטח נכנסתי בשנת 2015 , כאשר התכוננתי למרתון הראשון שלי שהיה המרתון המדברי. שם סיימתי במקום הראשון בקטגוריית גיל והבנתי שכנראה יש לי יכולות בריצה למרחקים ארוכים אבל מודה שעדיין קשה לי לחשוב במושגים הללו".

 מה היעד הבא? האם יש מטרות חדשות באופק?

"כשסיימתי את המרוץ נשבעתי שאני לא עושה את זה יותר למרות שאף אחד סביבי לא האמין לי. כרגע אין מטרות חדשות. אני בעיקר יודעת שאני אוהבת לרוץ, ויותר מזה אוהבת אתגרים אבל בטוחה שאחרי שהכל ישקע אמצא את עצמי מחפשת את היעד הבא".