אחרי אימונים של חודשים מפרכים, איתן הירשפלד התיצב על קו הזינוק של CCC, אחד המרוצים המבוקשים בעולם, וקיבל מזג אוויר מאתגר וסיום מהחלומות

UTMB 2025. זהו, הרגע הגיע.

עבודה של שנתיים מתנקזות לרגע אחד (רגע ארוך אבל אחד), שבו צריכים להסתכל על הדרך שעברתי, על המסע הזה. להגיד תודה ופשוט לחיות את ההרים והנופים. אלה שאני חולם עליהם כבר הרבה זמן.

להגיע לשאמוני? אני, איתן הירשפלד? חלום!

איך מעכלים את האירוע בכלל? את החוויה הזאת?

השבועיים שלפני המרוץ, היו מסע מטלטל של רגשות ומתח (מתח שהורגש טוב טוב בכול חלקי הגוף). בחודשים האחרונים פשוט עבדתי כל יום: ריצה, כוח, גמישות – פשוט עבודה לקחת את עצמי כמה שיותר רחוק שאני יכול.

עבודה על טיפוסים, עבודה על ירידות, עבודה על קצבים בשטח, השכמות מוקדמות, ריצות בערב, ריצות בשעות חמות, ריצות עם כל הציוד על הגב – אין זמן למשחקים.

ובעיקר למדתי כמה התחזקתי מנטלית. לא לוותר גם שקשה, גם לאחרים קשה, גם הם מזיעים ומתנשפים אני לא מיוחד. למדתי להסתכל על המסביב, אבל גם לשים את עצמי במרכז יותר, ולהיות לפעמים יותר אנוכי כי יש מטרה ועכשיו עובדים בשבילה.

במהלך כל תקופת האימונים, ניהלתי שיחות עם חברים שמלווים אותי כבר תקופה ארוכה, והם תמיד שם בשבילי – משמשים עבורי עוגן רציני ותמיד אפשרו לי להיות מרוכז במטרה. הם תמיד היו שם בשבילי, בשיחות, בריצות, בהודעות הכי פשוטות שיש – ואני מודה להם מכל הלב, יש להם חלק גדול בדרך שעברתי – הרווחתי אותם בענק.

שאמוני. קשה להסביר את המקום הזה. כמו עלייה לתורה, כמו כלה ביום חופתה – טובי רצי השטח בעולם מתכנסים בעיירה ציורית אחת לחגוג את האירוע הכי מטורף שיש.

נוחתים בג׳ינבה משם לוקחים אוטובוס לשאמוני, בתחנה שנמצאת ממש ביציאה משדה התעופה. הגעתי לעיר בערב ורק למחרת בבוקר כשהתעוררתי, פתחתי את החלון, ובום הוא מולי…המון בלאן בכבודו ובעצמו.  איזו עוצמה יש להר הזה. שאמוני שוכנת בעמק, ומשני צדדיו ניצבים הרים מטורפים. על הפסגות עדין יש שלג.

התארגנתי בזריזות ויצאתי לסיבוב קצר של שעה, למתוח קצת את הגוף ובעיקר להרגיש את האדמה. הנוף מהפנט אותי ואני לוקח את הזמן ופשוט נושם עמוק, ונהנה מהחוויה. חוזר למלון לארוחת בוקר ויוצא לסיבוב בעיר.

בכול מקום אנשים רצים, מטפסים או רוכבים על אופניים. חנויות טיולים וריצה בכול מקום, וזה עוד לפני שבכלל הגענו לאקספו של המרוץ. שם, אני מודה, קצת הלכתי לאיבוד. כמה דוכנים, כמה מותגים, כמה אנשים שאוהבים בדיוק את מה שאני אוהב, זה פשוט מדהים בעיניי. מחליט רגע לעצור הכול ולשבת לשתות בירה ופשוט להתבונן על כול האירוע הזה.

בערב חוזר לחנות של Salomon, לאירוע של ריצה עם רצי העילית שלהם. זה אירוע שכל חברה עושה לדעתי בשבוע הזה – זה משהו מדהים ומקרב בין הרצים לקהילה עצמה. יוזמה בהחלט מבורכת שצריכים ללמוד ממנה בכל מרוץ שקיים, זה כל כך חשוב בעיניי. לסיים יום כזה עם אנשים שאתה פוגש רק ברשתות ואתה עוקב אחריהם, זה מדהים. פתאום לרוץ איתם, לקשקש קצת ולהצטלם איתם  – קצת מביך אבל שאלה יהיו הצרות שלי העיקר שיש תמונה.

יום לפני המרוץ. מתארגן לקראת איסוף הערכה ומתחיל להרגיש את ההתרגשות. מכין את כל הציוד (יש בדיקת ציוד) ולא משאיר מקום לטעויות. ציוד חורף, מקלות, אוכל, ערכת עזרה ראשונה, כפפות ועוד. עובר על הרשימה אולי 10 פעמים שלא נפספס כלום, ואכן הכול עובר חלק.

יש לי צמיד ומספר חזה 4090. עכשיו ריכוז, אוכל, שתייה ולישון. יש השכמה מוקדמת ויום ארוך מחר.

יום המרוץ

מתעורר ב- 05:00 מתארגן ולוקח את התיק שלי לאוטובוס. משם נוסעים כחצי שעה לקורמיור, משם מוזנק המרוץ. יש שעתיים של המתנה לזינוק, אני מנצל את הזמן לעבור שוב על המסלול, למתוח את עצמי קצת ובעיקר להתרכז ולהיות בפוקוס.

9:00  מתחילים הזינוקים, אני בזינוק השני ב-09:15 עומד על קו הזינוק, סופג את האווירה, ויאללה, יוצאים לדרך. עכשיו רק צריך להסדיר דופק, לחייך ולעבוד כמו באימונים. להתרכז בעצמי ולא בסביבה.

המרוץ מתחלק מבחינתי לשני קטעים: החלק הראשון עד הק״מ ה-60-65 קצת אחרי האמצע, לשם הגעתי באור יום לפי התוכנית שלי והכול זרם לי באמת מדהים. המשבר הראשון הגיע לאחר מכן, ונמשך הרבה מאוד זמן.

עם רדת החושך התחיל לרדת גשם. לא טפטוף זניח אלא גשם מלווה ברוחות חזקות, שבשלב מסוים הרגשתי שאני קפוא ומאבד תחושה בידיים.

בק״מ ה-75 נכנסתי לאוהל רפואה כדי לסדר את הראש רגע. התיישבתי שם שתי דקות, ויצאתי שוב לסערה שרק החריפה. תוך כדי תנועה אני מרים טלפון לאורן צדקיהו המאמן שלי, וביחד מקבלים החלטה שבתחנה הבאה בק״מ 83, אני עוצר רגע להתאפס על עצמי.

בינתיים ממשיך להילחם בשדים ובקור. אני כבר מעל 5 שעות רץ בגשם בעליות מטורפות, והקור מנסה לגרום לי לוותר על החלום שלי. אין שום סיכוי בעולם שזה קורה לי, אני אומר לעצמי. לכולם קשה לא רק לך, תתאפס.

נכנס לתחנה בק״מ ה-83, מתיישב, מוריד נעלים ומחליף גרביים, מחליף לחולצה ארוכה, עולה על שרוולים לרגליים ומכנס סערה – את המעיל לא הורדתי מ- 18:00. שם באפ על הצוואר, סרט ראש, כובע מצחייה, מעליו כובע של המעיל ופנס – ככה עד הסיום.

18 ק״מ שאני רץ/הולך ונלחם בגשם ובקור. אבל יש לי מטרה והיא לעמוד על קו הסיום בשאמוני. לא אכפת לי כלום. מגיע לתחנה האחרונה אחרי עלייה קשה וסזיפית. מתיישב, שותה מרק ויאללה חוזר לסערה. מכאן זה 7 ק״מ של ירידה ביער עד לשאמוני. יורד לאט ובזהירות. אין טעם לנסות למהר. הכי חשוב לסיים כמו שצריך על הרגליים.

נכנס לשאמוני ומתחיל להרגיש את הפרפרים בבטן . אני מכיר את הרחוב הזה, מכיר את השילוט לאורך הנהר. רואה שלט שעליו כתוב "עוד ק״מ לסיום". ההתרגשות כבר בשיאה. 200  מטר לסיום שולף את דגל ישראל עם הלוגו של החטופים, אותו דגל שמלווה אותי כבר תקופה ארוכה – ונכנס לשרוול שמוביל לשער הסיום.

אני איתן הירשפלד.

סיימתי את ה- CCC ואין מאושר ממני. מרוץ קשוח בתנאים קשים מאוד – אבל סיימתי אותו.

ואין גאה ממני.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.