התמודדות מנטלית עם קשיים פיזיים

מה עושים עם הקולות האלה בראש שלנו שאומרים לנו שאנחנו לא מסוגלים לבצע משימה מסויימת? איך לנהל את ההתמודדות המנטלית במקביל להתמודדות עם קשיים פיזיים? רן סיבוני מעלה הילוך באימונים ל-TransAlpine Run ומתמודד עם העומס ההולך וגובר. כתבה שניה בסידרה

מה זה למה השעון מצלצל? יום שבת היום…
יואו יש לי ריצה היום… אני לא מאמין שכבר הגיע הבוקר… אולי אני ארוץ בערב כבר… אני חייב לישון… אני עוד מותש מהריצה של אתמול…
המלחמה הפסיכולוגית החלה.
ככל שחלפו הימים מהרגע שנרשמתי לטראנסאלפיין, האימונים הלכו ונעשו ארוכים וקשים יותר. סוף השבוע האחרון היה בסימן אגרסיבי במיוחד, עם ריצת שטח שנמשכה 4 שעות ארוכות בשישי ושעתיים נוספות בשבת. אבל השיא הגיע כשפתחתי את תוכנית האימונים השבועית וראיתי מה מחכה לי השבוע.
השילוב בין העומס המצטבר לבין הפחד מהאימונים הקרובים החל לתת את אותותיו, כאשר עייפות גופנית מצטברת החלה מחלחלת פנימה, מאיימת להתיש את הנפש.
אני מוצא עצמי עם רמות אנרגיה והתלהבות נמוכות מהרגיל, שאלות כמו "למה אני עושה את זה" ו"האם זה שווה את זה", החלו מעסיקות אותי יותר ויותר, ושאלה אחת שמרחפת מעליי כמו ענן שחור המאיים לפצוח במבול קטלני – "איך לעזאזל אני הולך לעשות את זה? אם ככה אני מרגיש אחרי יומיים ריצה, איך אצלח שבוע שלם?".
מכירים את המחשבות האלו? את הקולות האלו?
אלו הקולות הקטנים שלנו. הקולות המאיימים למנוע מאיתנו לעשות את מה שנדרש לעשות כדי להגיע למטרה? כנגדם יש גם קולות גדולים, כאלו הדוחפים אותנו לעבר המטרות שלנו ומחזקים אותנו. כשאנחנו מצליחים והכל עובד כמצופה, הקולות הגדולים עובדים במרץ, מחזקים את הביטחון העצמי ויוצרים מומנטום חיובי של הצלחות. אך כשמתחיל להיות קשה, כשדברים פחות מסתדרים – הקולות הקטנים מתעוררים לחיים, מאיימים לתפוס פיקוד, לערער אותנו ולפגוע בביצועים.
אז איך מתמודדים עם הקולות הקטנים האלו? עם הקושי לצאת מהמיטה, עם הקושי המתמשך במהלך האימונים ועם החששות המלווים לקשיים הצפויים בדרך?
אחד הדברים שאני מוצא שמסייעים לי להילחם בקולות האלו הוא למצוא משמעות לשאלה למה לעשות את מה שנדרש לעשות. באותה ריצה של שבת בבוקר, מה שהניע אותי יותר מכל היתה ההבנה שהריצה הזו, מעבר לחשיבות שלה כאבן נוספת בדרך למטרה, שהיא נועדה לגרום לי להתמודד בדיוק עם המצב הזה של עייפות, של שרירים תפוסים ושל תשישות הנפש. הרי זה בדיוק המצב שאהיה בו לאורך כל התחרות. ההתייחסות לקימה וליציאה לריצה כאימונים בפני עצמם סייעו לי לקבל את ההחלטה הנכונה.
אותה משמעות ליוותה אותי גם לאורך הריצה עצמה, כאשר הגוף הרגיש כבד ועייף, מבקש רק לעצור ולנוח. ההבנה שזה המצב הנפשי איתו אצטרך להתמודד בתחרות עצמה הביאה אותי להיות קשוב יותר למחשבות ולרגשות שעולים בי במהלך הריצה ולאמן בנוסף ליכולת הגופנית גם את היכולת לנהל את המחשבות והרגשות שלי ככה שיקדמו אותי למטרה.

אם פעם מצאתם עצמכם במהלך אימון או תחרות אומרים לעצמכם דברים כמו – "אני יכול, אני מסוגל לעשות את זה", או דברים כמו – "אני כישלון, אין סיכוי שאצליח לסיים את האימון", דעו שיש לכך השפעה אדירה על הביצועים שלכם. בשפה המקצועית קוראים לזה דיבור עצמי.
העיקרון הוא שהמחשבות שלנו יוצרות רטט רגשי שמשפיע על הפעולות שלנו ועל אופן הביצוע, מה שמשפיע על התוצאות שלנו.
ראיתי את זה עם ספורטאים שעבדתי איתם, כאשר הם טעו – המחשבה שהם כישלון הובילה לירידת הביטחון והאנרגיה ולחיזוק הפחד להמשיך לטעות, מה שגרם להם לעשות פחות פעולות ולהעז פחות ופגע בסופו של דבר בתוצאות. מנגד, כשהם למדו לומר לעצמם לאחר טעות – שלא קרה כלום והם עושים את הטוב ביותר שאפשר בסיטואציה הנוכחית, הם חשו תחושת שליטה וביטחון והפיקו תוצאות טובות הרבה יותר. כשאני רץ וקשה לי אני מזכיר לעצמי שאני איש ברזל ושאני חזק… כל אחד ומה שנותן לו השראה ואנרגיה.
כמובן שחשוב להיות מודעים למצב שלנו ולא להגיד לעצמנו בכל מחיר שאנחנו מסוגלים להמשיך, אם אנחנו מרגישים שזה מעבר ליכולותינו. אין תחליף להכרת היכולות והמגבלות שלנו.
ומה לגבי החששות מהאימונים הקרובים והקשיים שבדרך?
אז אחרי שראיתי את התוכנית השבועית, הבנתי שאין טעם לחשוב מראש על כל האימונים, אלא להתמקד כל פעם באימון הקרוב ולהתרכז בו ולעשות אותו הכי טוב שאני יכול. כמו שוויל סמית' אמר באחד הראיונות שלו – "אתה לא אומר לעצמך אני הולך לבנות חומה. אתה אומר לעצמך – אני הולך לשים את הלבנה הזאת בצורה הכי מושלמת שלבנה יכולה להיות מונחת. אתה עושה את זה כל יום ובמהרה יש לך חומה".

רן סיבוני הוא חבר במשלחת הישראלית ל- Team Israel TransAlpine Run