רן סיבוני מצא את עצמו מתגלגל לעולם הריצה למרות שהוא בכלל לא אוהב לרוץ. ולמרות זאת, הוא הספיק לעשות את אחד האתגרים הקשים בעולם הספורט – תחרות איש ברזל. עכשיו כשהוא בדרך לאולטרא מרתון באלפים, הוא מדבר על חוסן מנטלי ועל המשמעות האמיתית שמאחורי הספורט. כתבה ראשונה בסידרה

נו יאללה כבר שתיגמר הריצה הזאת… היא הרגישה כמו נצח.. מאיימת לא להסתיים לעולם… ואז זה נגמר. ריצת 20 דקות הושלמה בהצלחה.
היה זה שלושה חודשים אחרי תחרות איש הברזל שעשיתי באוסטריה ביוני שעבר.
מעולם לא הייתי ספורטאי. לא אהבתי את זה, לא נהניתי מזה ולא הייתי טוב בזה. הפגישה הראשונה שלי עם עולם הריצה היתה בשנה האחרונה ללימודיי בתיכון, לפני הגיוס. אז רצתי כדי לשפר את הכושר הגופני שלי. וגם אז, הייתי שריונר- שונא לרוץ כבר אמרתי?
ואז זה התחיל.
לפני שלוש שנים סיימתי את לימודיי כמאמן אישי (קואצ'ר). המתאמן הראשון שלי היה במהלך תהליך ירידה במשקל. הוא כבר רץ יפה 10-12 ק"מ ואז הוא נתקע. למדתי שהצבת מטרות היא אחד הכלים להעלאת מוטיבציה, הגברת המחויבות וההתמדה, והצעתי לו להציב לעצמו מטרה לרוץ חצי מרתון.
"אתה מצטרף?"
"אני???"
גם כן אני והשטויות שלי.
אחרי ארבעה חודשים עמדנו על קו הזינוק. בק"מ ה-18 התפללתי לאלוהים שיגאל אותי כבר מהסבל הזה. כפות הרגליים שלי היו מלאות שלפוחיות, הרגליים מתפוצצות מכאב, הדופק גבוה, חם… אבל את תחושת החציה של קו הסיום לא אשכח לעולם.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שפרצתי גבול, שעשיתי משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה ושאצליח לעשות. אני זוכר את עצמי חוזר הביתה, גמור מעייפות, נזרק למיטה, אך לא מצליח להירדם. הגוף מלא אדרנלין.
הבנתי שאני רוצה עוד מזה.
אז מה עכשיו? שאלתי את עצמי? מרתון?
לא יודע. נראה לי משעמם… ה"הצלחה" עלתה לי לראש…
אז מה כן?
כמה ימים לאחר מכן, בצירוף מקרים (ואולי לא?), הייתי בהרצאה על תחרות איש ברזל. במקביל כמה חבר'ה מהעבודה התארגנו לתחרות לאוסטריה.
הלב שלי המריא לשחקים מרוב התרגשות וצנח חצי שניה לאחר מכן לתחתונים מרוב פחד…

RT1087_121916

אחרי מספר חודשים של אימונים מפרכים, של פציעות, של מחירים כלכליים כבדים ובעיקר של מחירים אישיים הבאים לידי ביטוי במחסור בזמן לעצמי, לחברים, לזוגיות, ניסיתי להבין למה אני עושה את זה… הרי לא נהניתי מהריצה (וגם לא מהרכיבה ומהשחייה). אז למה כן? בגלל האתגר? הסטטוס שמתלווה לבוגרי התחרות? להוכיח לעצמי? לאחרים?
הכל היה נכון אבל לא מדויק.
רק אחרי מספר חודשים, אחרי אימון השחייה הראשון שלי בים, שבו נאלצתי להתמודד פנים מול פנים מול אחד הפחדים הגדולים שלי- לשחות במים פתוחים, הבנתי את התשובה.
ההתמודדות עם הפחד וההתגברות עליו גרמו לי להבין את המשמעות האמיתית שמאחורי הספורט. את היותו מראה המשקפת רובד עמוק כל כך בחיינו. את המטרות שאנחנו מציבים, את הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם עליות, עם פציעות, עם השדים הפנימיים ועם כל אתגר אחר.

RT1087_093932

איש הברזל הפך עבורי למסלול התפתחות אישית.
השאלה ששאלתי את עצמי- לאיזה אדם אהפוך אם בכל יום עד התחרות אתמודד עם הפחד, עם חוסר הנוחות שבלצאת לאימון- כשקר, כשחם, כשאני עייף, עצוב או סתם לא בא לי- הובילה אותי לרצות לגלות את האדם הזה שמעבר לפחד, את המסוגלות שלו, ולא רק בספורט – היה לי ברור שזה הרבה מעבר לזה.
ואכן, תחרות איש הברזל והדרך לקו הזינוק היו בסימן של ניהול משבר אחד מתמשך, אך לבסוף פגשתי את עצמי כפי שלא פגשתי עצמי מעולם. הרגשתי כל יכול.
ואחרי זה – זהו. כאילו מיציתי. איבדתי את המשמעות לריצה ולספורט. וללא משמעות נשאר רק ליהנות מזה. אבל אני מעולם לא נהניתי מספורט. חיפשתי רק אחר המשמעות שבו.
חצי שנה לא רצתי בכלל. ואז זה קרה שוב. נחשפתי לאתגר חדש – ארוך יותר, קשה יותר וכואב יותר. TransAlpine Run- חציית הרי האלפים בריצת מצטברת של 250 ק"מ לאורך שבעה ימים.

כמי שחוקר היום את עולם הפסיכולוגיה של הספורט ומרצה בענייני מוטיבציה, נחישות וחוסן מנטאלי, היתה זו הזדמנות לצאת למסע לגילוי השלב הבא של הגבולות הפיזיים ובעיקר המנטאליים שלי.
כעת, כשאני במהלך המסע ולקראת שיא תקופת האימונים הלא פשוטה הזאת, אני סקרן לדעת אילו דברים חדשים אגלה על עצמי והאם יש סיכוי שאי פעם אני אוהב לרוץ.

 

רן סיבוני הוא חבר במשלחת הישראלית ל- Team Israel TransAlpine Run 

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.