התקווה שמעבר להרים – Marathon Mont Blanc 90KM

אחרי שרץ במקצה 90 ק"מ ב-Marathon Mont Blanc, גדי סולומון חזר עם מזוודה מלאה בחוויות ממסע קשה, מטלטל ומרגש. על האימונים שלפני והמרוץ עצמו בכתבה הבאה

בזמנו כשכתבתי מאמר על בחירת היעד שלי השנה, ציינתי שהיה חשוב לי שהוא יהווה קפיצת מדרגה מבחינת הקושי והדרישות ממני. אחרי שסיימתי את מקצה ה-90 ק"מ במרתון מון-בלאן אני יכול להגיד בוודאות שאכן זאת היתה חתיכת קפיצת מדרגה, כזאת שהצליחה להפתיע ולאתגר אותי. זה מרוץ ברמת קושי גבוהה, שדורש נסיון, הרבה כח רצון וגם רגליים שמסוגלות לקחת אותך להרפתקאות משוגעות בכמעט יממה.

מבחינת אישית זה היה מרוץ שבו שברתי שיאים אישיים רבים: שיא מרחק, שיא טיפוס ושיא בזמן רגליים. אבל מעבר לשיאים המדידים האלה, יש בעיני פרמטרים חשובים לא פחות שאי אפשר לכמת, כמו למשל התמודדות מנטלית, יכולת ניהול מצבים, קבלת החלטות וסיבולת, שבאו לידי ביטוי במרוץ הארוך הזה (19 שעות ו-19 דקות) ועשו את ההבדל בין כישלון להצלחה.

כבר אמרו לפני שאולטרה זאת חוויה מאני-דפרסיבית שבה אתה נע בין מצבי רוח ותחושות משתנות במהלך ההתקדמות שלך בדרך. אתה יכול להיות בהיי מטורף ובדיכאון וייאוש, ונדמה שהגרף הרגשי שניתן לצייר במרוץ, הוא לא פחות מרתק מזה של הטיפוס. זאת גם הסיבה שלא באתי עם תכנון מדוקדק לפרטי פרטים של הערכות זמנים למקטעים השונים. מנסיוני, במרוץ הרים בשטח לא מוכר, כל כך הרבה דברים לא צפויים יכולים לקרות, שתכנון זמנים מדוייק עלול רק לתסכל ולהוריד או לחילופין לגרום לך ללחוץ כדי להספיק לפי התכנון, למרות שזה לא תואם את ההרגשה ותנאי הדרך. ולכן הקלישאה "לרוץ לפי הרגשה" עובדת פה יפה. תפעלו לפי איך שאתם מרגישים באותו רגע ומתוך ניהול הכח שלכם לקראת מה שעוד צפוי לכם בהמשך.

האימונים

זה היה מרוץ אליו התכוננתי כחצי שנה. מטבע הדברים מרוץ כזה דורש הכנה ספציפית בהתאם לאופי השטח ולדרישות שלו מהרץ. בניגוד למרוץ הקודם, הפעם החלטתי לא לקחת מאמן ולכתוב לעצמי את תוכנית האימונים. הרגשתי שיש לי מספיק ניסיון וידע לכך, ולא התביישתי להתייעץ עם מאמנים ורצים מנוסים ממני, בקטעים שהיתה לי בהם התלבטות. לא אכנס לפירוט מלא של תוכנית האימונים (מי שרוצה מוזמן לנבור בסטרבה), אבל שני אלמנטים היו בולטים בה מעבר לאימוני כח ושחרור: אימוני טיפוס ואימוני איכות – בעיקר ריצות טמפו.

הטיפוס הוא חלק מרכזי וחשוב בתוכנית האימונים – בחודשים האחרונים לאימונים הגעתי ליותר מ-2,000 מטר טיפוס בשבוע. אין דרך טובה יותר להכין את הגוף שלך לטיפוס מצטבר של 6,200 מטרים, מאשר להרגיל אותו לעבוד קשה בעליות. לצערי, אין יותר מדי שטחי אימונים הרריים שיכולים לספק טיפוס ארוך וממושך כמו זה שיש באירופה, אז עשיתי מה שאפשר פה: מנרה הפכה לדייט השבועי שלי, הרי ירושלים, חורשים, שביל הדרוזים, יגור ולבסוף הגעתי גם לחרמון. כאחד שגר במרכז, לכל אימון שכזה הייתי צריך להוסיף גם שעות נסיעה הלוך וחזור, ולפעמים הייתי מגיע ל-12 שעות מהיציאה מהבית ועד הכניסה אליו. מדובר בהמון שעות ברוטו – זאת הקרבה עצומה ומחיר שצריך להיות מודעים אליו אם לוקחים אתגר כזה בחשבון.

אימוני הטמפו והפרטלק נועדו כדי לשמור על מהירות וסיבולת, והם אלו שעשו את ההבדל במרוץ בין לסיים עלייה ולהמשיך ללכת לבין לסיים עלייה ולהתחיל לרוץ.

מבחינת עצימות האימונים, אני מניח שמה שעשיתי הוא לא משהו שממליצים עליו בקורס למאמנים: מלבד האימון הראשון של השבוע הידוע בכינויו Lazy Sunday, שמהותו ריצת שחרור ותרגילי כח לרגליים (חדר כושר), כל שאר האימונים היו בעצימות בינונית-גבוהה. לקחתי כל אימון ברצינות כשהמטרה כל הזמן מול העיניים. אם זה טמפו כביש של 20 ק"מ או לתפור 10 פעמים עלייה בחורשים – כל אימון בוצע בעצימות בינונית-גבוהה כשלקראת סיום האימון תמיד סחטתי עוד קצת מהלימון.

מסכמת

אני לא מת על המונח הזה בהקשר של ריצות הרים. כשחושבים על ריצת מבחן שכזאת, הדבר הראשון שצריך לשאול את עצמנו הוא, מה המטרה ומהן ההשלכות. בדרך כלל כשמתאמנים למרוץ ארוך, הריצה המסכמת צריכה להיגזר באחוזים מהמרחק והטיפוס. אבל בניגוד למרתון, כאן מדובר במרחקים גדולים שבקלות עלולים להביא ליותר נזק מתועלת. אם אתם עושים מרחק וטיפוס גדולים מדי אתם עלולים להיפצע. אם הריצה המסכמת קרובה מדי למרוץ ותידרשו להתאוששות ממושכת ממנה – לא השגתם את המטרה.

לאחר התייעצות עם כמה אנשים שאני סומך על נסיונם ודעתם, החלטתי לעשות שבוע מסכם. המטרה של ריכוז אימונים עצימים במשך שבוע היא להביא את הגוף לעבוד תחת עייפות ועומס – דבר שהוא סימולציה טובה לתנאים שאפגוש במרוץ.

לא אכנס פה לפירוט של השבוע המסכם (סטרבה זה באמת אחלה דבר), אבל כן אסכם אותו במספרים כדי לתת פרופורציות: ביצעתי ארבעה אימונים של 91 ק"מ 2,860 טיפוס, 9:40 שעות בסך הכל. את האימון האחרון של השבוע התחלתי בחרמון שם רצתי 43 ק"מ, 2,800 טיפוס בכ-8 שעות ברוטו. משם המשכתי למנרה לעוד שתי עליות של 17 ק"מ, 1450 טיפוס ו-3:20 שעות.

המקטע האחרון במנרה לא היה הכרחי מבחינת הקילומטרז' וגם לא מבחינת הטיפוס. אבל היתה לו חשיבות גבוהה מבחינה מנטלית. אחרי שעה נסיעה (מנוחה) מהחרמון למנרה להתחיל שוב לטפס זה קשה. אחרי הפעם הראשונה כמעט ויתרתי על פעם נוספת שהיתה כבר בחושך. הגוף היה עייף, הראש אמר לעצור אבל ההיצמדות לתוכנית גברה על הכל.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי זה ארגז הכלים שאנחנו בונים במשך חודשים, ואיתו נבנית יכולת ולא פחות חשוב מכך, הביטחון ותחושת המסוגלות. כל אימון שהיה לכם קשה תיזכרו בו במרוץ ותגידו לעצמכם שבשביל זה התאמנתם.

תזונה

במהלך המרוץ אנחנו משתדלים להיות קלים ככל שניתן ולכן זה מיותר לסחוב עלינו אוכל לכל המרוץ. אני לקחתי איתי כמה ג'לים ושלושה חטיפי סניקרס לשלבים הראשונים של המרוץ. מנסיון העבר, היה לי ברור שגם זה יותר מדי. באופן אישי אני לא מצליח לעמוד בפרוטוקול תזונה הסטנדרטי של מרוץ. בהתחלה אני מצליח לאכול בכל שעה כ-200 קלוריות, אבל אחרי השעתיים הראשונות קשה לי מאוד לדחוף עוד סניקרס או כל חטיף אחר.

בתחנות ההזנה יש מבחר גדול של קלוריות להשלמה: מרק, לחם, נקניקים, גבינות, בננות, תפוזים, חטיפי אנרגיה, תמרים, חמוציות, קולה, איזוטוני ועוד. בתחנות הראשונות עוד הייתי שמרן והלכתי על המוכר והידוע, אבל ככל שהתקדם המרוץ העזתי יותר וניסיתי מהכל. מלבד הנקניק שלא עשה לי טוב, כל השאר עבד יפה. רק בשלבים מאוד מתקדמים של המרוץ (ק"מ 60 בערך) קיבלתי רמזים מאוד עבים ממערכת העיכול, שאני בדרך להקיא. זה גבול שמבחינתי אסור לחצות כי ברגע שמתחילים להקיא מאבדים גם הרבה נוזלים ואחר כך לנסות לאכול משהו זה הרבה יותר מסובך. ולכן גם בקטע הזה, צריך לגלות גמישות ולתת למערכת העיכול את הזמן להוריד קצת את האוכל.

כשאתה מגיע לתחנה אתה מגיע למקום שבו נחים וממלאים מצברים להמשך. מסביבך אתה רואה רצים יושבים, שוכבים על הדשא, חולצים נעליים ואוכלים מכל טוב. היו תחנות שהיו בהן גם עמדות עיסוי לרצים. ממש תענוג. אבל זאת בדיוק הבעיה בתחנות ההזנה האלה – הן מלכודת דבש. אם אתה מתפתה לכל מה שהן מציעות אתה בקלות יכול למצוא את עצמך מבלה שם זמן מיותר. אני לא התיישבתי בתחנות עצמן (למעט בתחנה אחת לקראת הסוף). ידעתי שזה בזבוז זמן. מילאתי מים, אכלתי מה שרציתי ויצאתי משם. בחישוב הכללי הייתי בכל תחנה פחות מחמש דקות בממוצע.

ציוד

בחירת ציוד למרוץ היא תמיד עניין אינדיבידואלי. כל הציוד שבחרתי למרוץ עבד טוב בשבילי (נעליים, ביגוד, ווסט, פנס וכו'), אציין כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב:

תחשבו קל – אתם הולכים לבלות שעות עם ציוד על הגב, קחו רק את מה שאתם חייבים. לא מעבר לזה.

אריזה – תחשבו בקטן. תארזו את כל מה שאתם צריכים בצורה קומפקטית שתופסת כמה שפחות מקום. אני השתמשתי בשקיות ובגומיות שצימצמו למינימום את המקום שהדברים תפסו בווסט.

אימון עם ציוד מרוץ – יש נטייה להמעיט בערך התרגול הזה. אני התאמנתי בחודש שלפני המרוץ עם ציוד המרוץ בווסט. זה גורם לכם להתרגל לרוץ עם המשקל שיהיה עליכם במירוץ וזה מציף בעיות שניתן לפתור מבעוד מועד ולא בזמן המרוץ.

המרוץ

במסגרת ההכנות של אני חושב שעברתי על כמעט כל סרט שצולם על מסלול המרוץ, ויותר מפעם אחת. את טבלת הגרפים הכרתי טוב, את שמות המקומות, אפילו עברתי על חשבונות הסטרבה של רצים שרצו שם בשנה שעברה כדי להבין את השטח. ועדיין כשהגעתי לשטח עצמו הייתי מופתע. בניגוד למרוצים בארץ שאפשר להתאמן על מסלול המרוץ, כשאתה מגיע למרוץ בשטח לא מוכר אין דרך אמיתית להכיר את המסלול אלא דרך הרגליים. תמיד יהיו נעלמים במשוואה הזאת, שתגלו אותם רק כשתהיו שם. בדרך כלל ההפתעה לא תהיה לטובה – כלומר לא יקרה מצב שתחשבו שמשהו הולך להיות קשה והוא יהיה קל, אלא להיפך.

הזינוק למרוץ בארבע בבוקר ממרכז שאמוני. את העיר המנומנמת מפלח הקול של הכרוז במיקרופון, התרגשות של התחלה, ספירה לאחור ויוצאים. הקילומטרים הראשונים יוצאים מהעיר ומתחילים לטפס על הרכס שממערב לה, לכיוון נקודת הביקורת הראשונה ב- Breavent. מדובר בסינגל טכני פתלתל שגורם לפקקים נוראיים בדרך למעלה, מה שהופך אותו לאיטי במיוחד. מי שלא מכיר את זה יכול להתעצבן מאוד, כי אין יותר מדי אפשרויות לעקוף שם. זה טיפוס של 10 ק"מ בהם צוברים כ-1,400 מטרים ומגיעים לגובה של 2,400 מטר. תוך כדי טיפוס מתחיל לעלות הבוקר ולעיניינו נגלה אחד המראות המרהיבים שראיתי מעולם: הזריחה על המון-בלאן. זה מחזה יפהפה, נקי וטהור של טבע עוצמתי שפשוט קשה להסביר במילים.

הפסגה ב- Breavent מושלגת עדיין ואת הירידה ממנה אנחנו עושים בנסיונות ריצה על השלג. למי שלא רגיל לרוץ על שלג (כמוני) אסביר שאין דריכה ישרה על השלג, הרגל מתעקמת בכל צעד פעם ימינה ופעם שמאלה. התוכנית לרוץ מהר בירידה הזאת (כפי שראיתי שעשו בשנים עברו) הפכה לריצה קלה\גלישה זהירה למטה. בתום הקטע המושלג כל הרגליים שלי היו רטובות. עצרתי כדי להוריד גרביים ולסחוט מהם את המים (לא דוחים טיפול בבעיות כאלה במרוצים ארוכים, אחרת משלמים על זה בהמשך).

משם המשכנו במגמת ירידה, הפעם על שביל שניתן לרוץ בו – השתדלתי לפצות בירידות על האיטיות בעליות. השבילים נפתחו ואפשר היה לרוץ חופשי מבלי להיכנס לפקקים, שיחקתי עם עצמי משחק: אני צריך לעקוף 10 רצים. ספרתי אותם אחד אחד וכשהגעתי לעשר, התחלתי לספור מחדש. זה מוסיף קצת עניין וניתן ליישום בירידות ביתר קלות.

משם המגמה השתנתה לעלייה עד לפיק של קצת יותר מ-2,000 מטר, ומשם דרופ חזק ומהיר יחסית של 6 ק"מ עם 670 מטר ירידה עד ל- Le Buet. עד כאן, ק"מ 30 אני בהרגשה טובה בסך הכל, שומר על תזונה לפי הפרוטוקול והכל עובד ללא תקלות.

מתחילים את הטיפוס השלישי (מתוך 6 פסגות), מגיעים לפסגה ויורדים בירידת זיג זג טכנית אבל כזאת שמאפשרת לרוץ. קילומטר 42, כמעט שמונה שעות בתוך המרוץ, מתחילים לטפס בעלייה שמפרקת אותי לאט לאט. מדובר ב-5 ק"מ עם 700 מטר טיפוס, השעה היא כבר שעת צהריים והשמש שורפת מלמעלה. התוואי אכזרי במיוחד: בולדרים ענקיים, שביניהם עובר שביל מדרגות סלע, שדורש ממך להרים את הרגל גבוה בין מדרגה למדרגה. גיהנום פראי וברוטלי שצוחק על ההולכים על שניים שמנסים לחצות אותו. תוסיפו לזה את הגובה שמדגדג את ה-2,000 מטר ותקבלו התקדמות איטית מאוד שנראית לי כמו נצח. המראות מסביב כמו לקוחים משדה קרב: אנשים זרוקים בצדדים, מתנשפים, מנסים לתפוס פיסת צל וקצת אוויר.

הגובה והטיפוס הקשה מטיסים את הדופק שלי למעלה. אני עוצר בצד ובפעם הראשונה אחרי 8:30 שעות מרוץ אני מתיישב. בעודי יושב, אנשים חולפים על פני. אני מותש, העייפות מתחילה להשפיע. אני במצב שאני מודע למה שעובר עלי, עם זאת יש משהו בי שלא יכול לעשות עם זה שום דבר. מרים את הראש למעלה ולא רואה את סוף העלייה. זה שלב שאיבדתי את זה ויצאתי לגמרי מפוקוס: כבר לא זכרתי מה סדר התחנות וכמה עוד יש בכלל, והייתי בטוח שאני קרוב לקאטאוף. כדי לתת לכם קצת פרופורציות על הקושי: אחד הקילומטרים שעברתי שם לקח לי כמעט חצי שעה.

נכנסתי לזון דיכאון ואיתו הגיעו המחשבות ש"זהו, זה נגמר. אני על הקאטאוף, יורידו אותי מהמסלול ואני אחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים". העייפות והתסכול הם כמו אבנים שמושכים אותך למעמקים הכי חשוכים שלך. תהום שחורה נפערה ביני לבין המקום שרציתי להיות בו. אני מרים את עצמי וממשיך לטפס למעלה. צעד ועוד צעד. הדופק מתחיל שוב לטפס. ממשיך עוד קצת ועוצר לנשום. הפעם בעמידה. החלטתי לא להסתכל למעלה ולחפש את הסוף, פשוט להתקדם בעקביו של זה שלפני. בסוף זה ייגמר. נדמה שבשלב הזה נגמר לי לקסיקון הקללות האפשרי והתחלתי להמציא חדשות. ממשיך עד לסוף העלייה בתחושה שזאת התחנה הסופית שלי – ההרים הביסו אותי. כמה עבדתי בשביל להיות פה, ואני פאקינג מפשל.

בסוף העלייה יש כביש שרץ על סכר ה-Emosson, אני רץ עליו באיטיות של מישהו שמבין שנגמר. עובר ליד אחד הרצים ושואל אותו אם הוא יודע מתי הקאטאוף של התחנה. "בשלוש" הוא עונה לי. אני מציץ בשעון, רבע לאחת. "מה? אתה בטוח?" אני שואל. הוא שולף את הטבלה שהיתה באתר ומראה לי. יש לי שעתיים ורבע לקאטאוף. אלוהים, אני במשחק!!

רץ לתחנה ואוכל בפעם הראשונה גם דברים שלא העזתי לנסות קודם. חצי מהמרחק וחצי מהטיפוס מאחורי, עברתי את הגיהנום של החיים שלי עכשיו וזה מאחורי. אחרי שאגרתי כוחות וקלוריות בתחנה, אני לוקח החלטה ועובר מהפך מחשבתי, "Its yours, Own it" אני אומר לעצמי בקול רם כדי שאשמע, "אתה לוקח את זה – זה שלך"!

הירידה מה-Emosson היתה מבאסת כמו העלייה מבחינה טופוגרפית – ים של סלעים ומעברים טכניים, אבל לפחות זה בירידה. בסוף הירידה אני כבר בקילומטר 51, מגיע ל- Le Chatelard אחרי קצת יותר מעשר שעות. המון מעודדים צרפתים מרימים לכל מי שעובר. זה מדהים כמה שהם לא חוסכים מאף אחד מילות עידוד. בחשבון פשוט נשארו לי עוד שתי עליות ושתי ירידות עד הסיום – חישובי קילומטרים וגובה בשלב הזה היו יותר מדי בשבילי, השתדלתי להשאיר את זה פשוט. בפועל מדובר היה בעלייה של 8 ק"מ עם 1,000 מטר טיפוס לגובה של 2,100 מטר, המזל שהתוואי היה יותר סלחני מהטיפוס הקודם, דבר שאיפשר התקדמות מהירה יותר. הנופים המטורפים שחוצים בדרך, עושים את כל המאמץ למשתלם במיוחד. מדי פעם עוצרים בפלגי המים הקרים שיורדים מההרים, מרטיבים קצת את העורף, שופכים מים על הרגליים ומשפשפים את השרירים (מנהג של רצים אירופאים לרענון השרירים).

מגיע לפסגה ומתחיל שוב מקטע ירידה מפותל. הפעם הוא פחות טכני ומאפשר לי לרוץ מהר יותר. הארבע ראשי שלי כואב. אחרי שעות שלא דיברתי עם איש, אני מפתח שיחה עם הארבע ראשי ומבקש שיתן לי עוד קצת, תוך שאני מבטיח לו מנוחה ארוכה כשכל זה יסתיים. הוא נותן. אחרי יותר מ-13 שעות מרוץ אני מתקדם לכיוון הקילומטר ה-70 ומרגיש בסך הכל טוב פיזית ומנטלית. עובר את Le Tour וממשיך במגמת הירידה לקראת העלייה האחרונה במרוץ.

בתחנה ב-Bois שקרובה כל כך לשאמוני, אני מתיישב, אוכל מרק ומסדר את המחשבות. עשיתי דרך ארוכה עד עכשיו (15 שעות ורבע) יש לי רק עוד עלייה אחת (שמחולקת לשני חלקים) וירידה אחת לסיום. זה הזמן להיות מפוקס ולתת את כל מה שנשאר במחסנית.

יוצא מהתחנה, חוצה את הנהר ומתחיל לטפס. העלייה ל-Montenvers היא מתישה ומפרכת. בדומה לאותה עלייה מקוללת ל-Emosson גם כאן מדובר בשיפוע חד, בעלייה עמוסת בולדרים שמעבר ביניהם דורש לעיתים שימוש בסולמות. זאת עוד אחת הדרכים של המרוץ הזה להגיד לך שאולי מבחינת קילומטרים אתה רואה כבר את הסוף, אבל כדאי שתיקח אוויר כי זה עלול לקחת יותר זמן ממה שאתה מדמיין. אבל הבונוס בסוף העלייה הזאת שווה את הכל: ה- Mer De Glace, קרחון יפהפה שחוצה את מעברי ההרים.

מקטע אחד של עלייה מאחורי. עוצר בתחנה ומתדלק כרגיל, קצת קולה, קצת תפוזים ובננות ויוצא. מכאן יש לי עוד מקטע של עלייה של 5 ק"מ עם 300 טיפוס אל הפסגה האחרונה בהחלט, אבל על תוואי נוח יותר מהעלייה האחרונה.

ק"מ 82, 16:45 שעות על הרגליים, לא יודע מאיפה זה בא, אבל כמו במשחק מחשב הרגשתי שקיבלתי חיים חדשים. התחלתי לרוץ בעלייה, לעבור רצים אחד אחרי השני. הרגשתי טוב ובראש אני כל הזמן מעודד את עצמי. המראות מטורפים: שעת שקיעה, קרניים אחרונות של שמש מלטפות את הפסגות וזה מכניס בי אנרגיות חדשות. בשלב כלשהו אני מקביל לשאמוני, רואה מלמעלה את אורות העיר, שומע קולות של מתופפים והמונים מריעים (זה לא היה בראש שלי, זה באמת קרה), והלב שלי מתפוצץ מהנאה.

מגיע לתחנה האחרונה, ממלא עוד קצת מים בפלאסקים. מכאן זאת ירידה תלולה וטכנית עד למטה. הרבה שורשים של עצים, הרבה אבנים בדרך אבל זה מתקרב לסוף, מה אכפת לי. מציץ בשעון, כבר עברתי את ה-90 ק"מ ואת ה-19 שעות. באחד העיקולים בהר אני פוגש את אחי, שהגיע במפתיע. יחד אנחנו יורדים את הירידה עד הכניסה לעיר.

הרגעים האלה הם בלתי נשכחים. אחת עשרה בלילה בשעון מקומי, אני נכנס לרחוב הראשי של שאמוני ואנשים מריעים מכל עבר. מוחאים כפיים צועקים "עלה". קובי מצטרף אלי לכמה מאות מטרים ואיתי וחנן מחכים לקראת הסוף.

בכל אימונים למרוץ מגיע השלב שאני מדמיין את הרגע הזה שאני חוצה את שער הסיום. בהכנות למרוץ הזה לא הצלחתי לדמיין את זה, אולי בגלל שהבנתי שהרגע הזה הוא כל כך לא מובן מאליו. והרגע הזה היה כל כך חזק ומרגש. 50 מטרים אחרונים ומה שעובר לי בראש זה שהרווחתי כל סנטימטר במסע הפסיכי הזה, למרות כל הקשיים בדרך. "זהו, זה שלי".

את שני המרוצים האחרונים שעשיתי (אייגר והיירוס), סיימתי קצת בתחושת החמצה. בדיעבד הרגשתי שיכולתי לתת יותר. במרוץ הזה הבטחתי לעצמי שאני נותן את כל מה שיש – ונתתי עד הסוף.