"כשהלב שלי רוצה משהו, אי אפשר לעצור את זה"

קרול חן מתל אביב שברה ביום שישי את שיא המסלול לנשים במקצה 200 ק"מ בסובב עמק, והגיעה למקום השני הכללי בזמן של 34:10:47. בראיון ראשון אחרי המירוץ היא מספרת על תקופת האימונים, הדרך לעולם האולטרה מרתון וגם מעבירה מסר חשוב לנשים

רבים מכם מכירים את קרול חן. היא אולטראיסטית ותיקה ואישה כמעט בודדה בצמרת עולם האולטרה הישראלי, לפחות בכל הנוגע למרחקים ארוכים. השנה קרול השתתפה במירוץ סובב עמק במקצה 200 ק"מ והיתה האשה היחידה במקצה שלה. גם במקצה 166 ק"מ לא היה ייצוג נשי. בעוד חודש תחגוג יום הולדת 47, היא נשואה ואמא לשלושה ילדים.

קרול היא ספרית במקצועה. היא הגיעה לישראל מצרפת לפני 16 שנה במסגרת עבודה לשנה אחת, והחליטה להישאר. בביתה יש לא מעט מדליות וגביעים בהם זכתה במירוצים במקומות הראשונים. ברשימת ההישגים שלה ניתן למנות את אליפות ישראל באתלטיקה ל-10 ק"מ מקום שלישי, מקום שני אולטרה ים לים 54 ק"מ, מרתון ירושלים מקום שני בקטגוריה, סובב עמק 100 ק"מ מקום ראשון ומקום ראשון בסובב עמק ב-166 ק"מ.

קרול התחילה לרוץ לפני 8 שנים. כשגיל 40 התחיל להתקרב זה היה מבחינתה הסימן להתחיל לזוז. "התחלתי מיד עם ריצות. הייתי רצה 5 דקות, מתעייפת, עוצרת ועוברת להליכה. יום אחד עברה אותי שכנה שלי שרצה. מיד התחלתי לרוץ, עקפתי אותה ואמרתי לעצמי, 'עכשיו את לא יכולה לעצור, את לא יכולה לתת לה לעקוף אותך'. אלה היו שני הקילומטרים הראשונים שרצתי. הגעתי הביתה ואמרתי לעצמי 'את יכולה לעשות את זה'. למחרת שוב יצאתי לרוץ 2 ק"מ. ולאט לאט העליתי את המרחקים ונרשמתי למירוץ Night Run בתל אביב למרחק של 10 ק"מ".

למירוץ של 10 ק"מ היא לא התאמנה לפי תוכנית. גם למירוצים שיבואו אחר כך היא לא עבדה לפי תוכנית מותאמת לה אישית, אלא לקחה מחברים או הורידה ברשת ועשתה התאמות לבד.

"אחרי ה-10 ק"מ נרשמתי לחצי מרתון עמק המעיינות ואז למרתון טבריה. נרשמתי עם חברה, אבל היא פרשה באמצע האימונים ואמרתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני מתאמנת לבד כי זה קשה. אחרי טבריה כבר עברתי למירוצי אולטרה".

איך ידעת איך וכמה להתאמן?

"לקחתי תוכנית מחברה ועשיתי מה שכתוב, וזה עבד. את ה-200 ק"מ עשיתי לפי תוכנית אימונים למאה מייל שמצאתי ברשת ועשיתי התאמות".

כמה אימונים את עושה בשבוע?

"תלוי למה אני מתכוננת. ל-200 ק"מ התאמנתי חמישה אימונים בשבוע, בערך 10 שעות אימון".

את שומרת על תזונה מיוחדת?

"לא שומרת בכלל, אוכלת הכל. לא ג'אנק פוד אומנם, אבל אוכלת הכל. אין לי זמן לעשות לעצמי אוכל מיוחד".

איך משלבים חיי משפחה עם תוכנית אימונים כל כך תובענית?

"אני קמה בארבע בבוקר לריצות וחוזרת בשש וחצי. מעירה את הילדים ועושה להם סנדוויצ'ים והם לא מרגישים בכלל שלא הייתי בבית. כשהתחלתי לרוץ הבן הקטן שלי היה בן שישה חודשים. הייתי יוצאת מהבית על קצות האצבעות, אחרת הוא היה מתעורר ורוצה שאני אבוא למיטה שלו".

איך את מצליחה גם להתאמן וגם לעמוד על הרגליים הרבה שעות?

"אני ספרית ואני עומדת כל היום על הרגליים, לפעמים עושה הפסקה בצהריים. זה מאד מעייף אבל אני חזקה פיזית אז זה לא נורא. הרבה פעמים בימי שישי כשאני רצה ריצות ארוכות, אני יוצאת מהבית בשלוש וחצי בבוקר, חוזרת בשש וחצי ועובדת אחר כך כל היום. אבל אני חושבת שאם הייתי צריכה לעבוד בעבודה שיושבים בה הייתי נרדמת".

היו לך פציעות בעבר?

"לפני חצי שנה היה לי דורבן ברגל אחרי מרתון ירושלים. היו לי כאבים בעקב כנראה מעומס. מיד כשהתחילו הכאבים עצרתי ולא גררתי את הכאב. עשיתי פיזיותרפיה אצל תמיר חן ומתיחות. וזה עבר".

מה היו נקודות המפתח להצלחה שלך בסובב עמק?

"בניתי אסטרטגיה לסובב. זה היה חשוב לי כי אני מכירה את המקום אחרי שעשיתי 166 ק"מ בשנה שעברה, ובמירוץ השתדלתי לא לסטות מהתכנון שלי. התכנון היה להתחיל לאט, רציתי לעשות 4.5 שעות לכל סיבוב, ובאמת עשיתי ככה את שלושת הסיבובים הראשונים. את הסיבוב הרביעי עשיתי יותר לאט בגלל החום. הלכתי הרבה כדי לשמור על הכוחות. בחמישי התחילו כאבים ברגליים אז האטתי. ובסיבוב השישי כבר נתתי הכל. רצתי עם כל הכאבים, כבר לא היה אכפת לי, כי ידעתי שזה הסוף".

מי שראה את קרול בשנה שעברה בסיבוב האחרון שלה לעומת השנה, לא יכול היה שלא לשים לב להבדל הגדול. בשנה שעברה היא נראתה מותשת וחלשה והשנה נראתה חזקה ויציבה עד קו הסיום.

מה ההבדל בין שנה שעברה למירוץ השנה?

"בשנה שעברה לקחתי יותר מדי מגנזיום ולא ידעתי שלוקחים רק אחד או שניים למרחק הזה. אני חושבת שלקחתי אולי שישה כדורים וזה עשה לי כאבי בטן והתייבשתי לגמרי. הרגשתי רע מאד, הגוף היה בסטרס היו לי בחילות. בשנה שעברה אם הייתי צריכה לעשות 200 ק"מ לא הייתי מצליחה כי אני חושבת שהרופאים היו עוצרים אותי לפני הסיבוב השישי – התייבשתי לגמרי".

"כשנרשמתי ל-166 ק"מ הייתי קצת בלחץ כי לא ידעתי מה זה המרחק הזה אחרי 100 ק"מ. הפעם הרגשתי ממש טוב. אחרי שסיימתי את ה-166 ק"מ הבן שלי שאל אם אני ארוץ 200 ק"מ, אמרתי לו 'לא מה פתאום, לא חשבתי שאני באמת יעשה את זה'. כשנרשמתי ל-200 ק"מ הייתי ממש רגועה כי ידעתי מה אני הולכת לעבור".

מה גרם לך להחליט שאת עושה את מקצה ה-200 ק"מ?

"אני ספורטאית בלב. אני אוהבת אתגר, וזה תפס אותי. הלב רצה את האתגר הזה אז הלכתי על זה. כולם ניסו להגיד לי לא לעשות את זה, המשפחה והילדים. אמרו שזה מסוכן, לא בריא, אבל זה היה בלב שלי וכשיש לי משהו בלב אף אחד לא יכול לעצור את זה".

אז מה תעשי עכשיו, 200 ק"מ זה המקסימום בארץ?

"אני הבטחתי למשפחה שלי שאני לא ארוץ יותר מזה".

מה התזונה שאת צורכת במירוץ כזה?

"הרבה בננות, מרק עם שקדי מרק, תפוצ'יפס, בייגלה וחטיף אנרגיה. אני בדרך כלל לא משתמשת בג'לים, אבל בסובב הייתי צריכה סוכר אז לקחתי ג'לים. לא היתה לי תוכנית מסודרת של אוכל. אכלתי המון כי פחדתי שהרופאים יגידו לי שירדתי במשקל ויפסלו אותי, כי אני יורדת מהר במשקל.
דבר נוסף, בכל סיבוב שתיתי אבקת חלבון להתאוששות וזה מעולה, בזכות זה יום אחרי הסובב כבר רכבתי על אופניים".

באיזה שלב במירוץ הבנת שאת במקום שני כללי?

"כשסיימתי את הסיבוב החמישי ואמרו לי שאני מקום שני כללי. היה רץ מהמאתיים, מיכאל קושנר, שנצמד אלי וכל הזמן ניסה לעבור אותי. במהלך הסובב הייתי צריכה ללכת לשירותים בתדירות גבוהה וכל פעם שעצרתי כדי ללכת לשירותים, הוא עבר אותי. אחר כך כבר הדבקתי את הפער ועברתי אותו. ככה חמישה סיבובים. אחרי הסיבוב החמישי הגעתי לתחנה והרופאים אמרו לי לנוח 10 דקות לפני שאני יוצאת לסיבוב האחרון, ואז ראיתי את מיכאל מגיע – זה היה הסימן שלי לצאת לדרך".

"שליו ברוש היה המלווה שלי בסיבוב האחרון, הוא דחף אותי לרוץ ולתת גז כדי לבנות פער גדול שמיכאל לא יוכל לסגור. לא ראינו אותו בכלל כל הסיבוב, מסתבר שהוא הגיע שעה וחצי אחרי. ראיתי אותו בסוף והוא אמר לי "איפה היית? חיפשתי אותך". זה עזר לי לרוץ מהר כי אני מאד תחרותית".

הרגע שאת מגיעה לשער הסיום אחרי 200 ק"מ, איך זה מרגיש?

"הרגשתי 100 אחוז, לא שמתי לב מה קורה מסביב, אפילו לא שמעתי שאמרו את השם שלי. פתאום כל הכאבים נעלמים. זה כמו לידה מחדש".

מה היעד הבא?

"יש לי חלום לרוץ בהרים בצרפת, בפירינאים, אולי UTMB, דברים כאלה. אני לא אחשוב פעמיים אם תהיה לי הזדמנות לעשות את זה. לא מפחדת מאתגר".

בתור אישה פורצת דרך בתחום שלך, איזה מסר היית רוצה לעביר לנשים?

"אני חושבת שספורט זה חשוב כי את עושה משהו בשבילך וזה שומר על הגוף והבריאות. וזה חשוב כי אם את לא תעשי משהו בשבילך, אף אחד לא יעשה בשבילך. קחי לך שעה אחת ביום ותקדישי אותה לספורט, זה מעט שנותן כל כך הרבה. וככה גם אפשר לאכול כל מה שאת רוצה".