שליו ברוש: "סגרתי חשבון עם הספרטתלון"

לאחר שבשנה שעברה הופסק הספרטתלון בשל סופה, ושליו ברוש נאלץ לרדת מהמסלול בק"מ ה-230, השנה הוא הגיע כדי לסיים את המשימה. על הקשיים בדרך לספרטה, בכתבה הבאה

ספרטתלון 2019 היה קשה ביותר בהרבה מובנים, אך המוצלח ביותר למשלחת הישראלית. לי באופן אישי היתה מטרה אחת והיא לסיים אותו לאחר הקשיים שחוויתי בשנה האחרונה.

השנה נסעו לספרתטלון 6 ישראלים – מספר הספורטאים הישראלים הגדול ביותר. כמות המסיימים גם היתה הגבוהה ביותר: 4 מסיימים עם 66 אחוזי הצלחה (בדומה לשנה שעברה), כך שאפשר לסכם ולומר שהיתה הצלחה למשלחת הישראלית.

לי באופן אישי היה חשבון לא סגור עם הספרטתלון – כזכור בשנה שעברה הורדתי מהמסלול לאחר 230 ק"מ בשל סופת הזורבה שהשתוללה. השנה ידעתי שאני חוזר במטרה אחת – לגעת בכף הרגל של ליאונידס.

אחד הדברים שהייתי צריך להתמודד איתם הוא טראומת הספרטתלון מהשנה הקודמת: אני מתכוון לטראומה הפיזית (כנראה שיש בה גם קשר לנפשית), שבעקבותיה העלתי 16 ק"ג.

כדי להתמודד עם המשקל העודף, פניתי לתזונאית יעל דרור וביחד איתה בנינו תוכנית למשך 8 חודשים, שמטרתה הורדה במשקל והגדלת מסת שריר. התוכנית עבדה בהצלחה והגעתי לספרטתלון רזה ב- 4 ק"ג מהשנה הקודמת.

מבחינת תוכנית האימונים היו לי השנה קשיים לוגיסטיים שלא הכרתי עד כה (בנסיבות משמחות) – בתי הבכורה לורן נולדה והיה צורך לעשות התאמות בבית על מנת לפנות זמן לרוץ.

הקושי השלישי והאחרון שלי היה בהתמודדות עם המערכת החיסונית שלי שלא היתה במיטבה – השנה חטפתי שפעת סטרפטוקוק והשיא היה CMV, מחלת הנשיקה שפרצה שלושה וחצי חודשים לפני המרוץ. ישבתי בבית במשך שישה שבועות בלי יכולת לקום מהספה וחיכיתי לרגע שארגיש טוב – היום הזה קרה חודשיים לפני התחרות. 

עיקר ההתמקדות שלי השנה היתה בפן המנטלי, בגלל חוסר הזמן לבצע תוכנית אימונים מלאה. נתתי את מה שיש לי במשך חודש וחצי ועוד טייפר קצרצר, וידעתי שהיתרון שאני מגיע איתו למרוץ הוא בהכרת המסלול משנה שעברה, המשקל הנמוך יותר, והעובדה שהייתי במרחק נגיעה מהסיום בשנה שעברה ויכולתי לסיים את המרוץ אילו לא היה נפסק. כל אלו גרמו לי לתחושת ביטחון קלה.

כלקח מהשנה שעברה, השנה לקחתי שני מלווים למרוץ ובנוסף הצטרפו אליי גם פאבי (אשתי) ולורן שהיו נוכחות ברוב המרוץ. כבר כשהגענו תחזית מזג האוויר צפתה לנו ימים חמים, סביב 29 מעלות. התכוננתי לזה בארץ, רצתי בשעות הצהריים להתאקלם לטמפרטורות גבוהות, אבל אף אחד לא הכין אותי לפיק של 36 מעלות.

המרוץ

07:00 בבוקר באקרופוליס, ואני מרגיש שזאת הפעם הראשונה אחרי כמעט שנה שאני יכול להגיד שלא היו לי שום כאבים, פציעות או מחלות – מבחינה פיזית אני כשיר לגמרי. אחד הקשיים הגדולים בספרתטלון הוא לצלוח את הקאטאוף של ה-80 ק"מ הראשונים, ולכן אני מקפיד לשמור על הקצב המתוכנן. הריצה די מישורית ואני מתקדם יפה לקראת הק"מ ה-42, שם אני פוגש בפעם הראשונה את המלווים שלי. השעה כבר 11 בבוקר והחום עולה – אף אחד לא מספר לנו מה הטמפרטורה אבל אנחנו מרגישים אותה יופי בכל הגוף. אחד הדברים שעושים על מנת להקל קצת הוא לבוש בצבעים בהירים, ואכן לבשתי חולצה בצבע תכלת, שרוולים לבנים כובע תכלת ואפילו נעליים לבנות.

התחנה בק"מ ה-80

אני ממשיך להתקדם. נקודת המפגש הבאה עם המלווים היא בק"מ ה-80. זאת נקודה שבדרך כלל כ-30 אחוז מהרצים לא צולח. הצלחתי להגיע אליה כשאני מקדים את הקאטאוף בחצי שעה. ידעתי שמעכשיו יש יותר מנוחות והקאטאוף נפתח. ככל שהתקדמתי הגדלתי משמעותית את הפער מהקאטאוף עד לכמעט שעתיים.

ואז הגיע ההר, וההר הוא אכזר. תשאלו את כל מי שפגש אותו מקרוב, גם למטפסים מנוסים ובטח לרצי כביש כמוני. לא ברור לי מה קשה יותר, העלייה בשיפוע מטורף או ירידה חדה עם דרדרות וסכנת החלקה בכל מטר.

באמצע הירידה התפללתי רק לא לעוף מההר. ידעתי שאם אני מסיים את הירידה נשארו לי 80 ק"מ ואני במצב לא רע בכלל. המאבק בירידה היה לי קשה מאוד ובאחת הדרדרות נפגעתי ברצועה בברך בעקבות הבלימה הממושכת, ומאותו רגע הייתי על משכך כאבים עד לסוף התחרות.

כשסיימתי את הירידה ,השעה היתה 5 בבוקר. העניים נעצמו לי וידעתי שעוד שעתיים עולה האור. בשלב הזה הצטרפה אליי ליז מלכה למסע, והגענו ביחד לתחנה גדולה ומפנקת שרומזת לך, שאם בא לך לפרוש עכשיו זה בסדר, אבל מי שממשיך מכאן אלו החזקים ביותר. כמובן שהחלטנו לצאת לדרך בידיעה שעברנו 66 אחוז מהמרחק ושנשארו לנו עוד 80 ק"מ.

היום השני למרוץ. שליו ממשיך למרות החום

מה שלא תכננתי הוא שוב יום חם של 30 מעלות. ביום השני היתה מלחמה בלתי פוסקת בין הרצון לסיים לבין הגוף המותש שספג את כל השמש ביום הקודם ואת ההר, וצריך להילחם שוב בחום. אומרים שהספרטתלון השני הוא הקשה מכולם כי אתה כבר לא צריך להוכיח שאתה מסוגל לסיים, והיכולת לספוג את הקשיים האלה מגיעה מהר מאוד לקצה הגבול. ראיתי את זה על שני הישראלים שפרשו והם היו היחידים במשלחת שסיימו ספרטתלון בעבר, וראיתי את זה על עצמי על המלחמה שנתתי במשך 80 ק"מ על מנת להוכיח לעצמי שאני מסוגל לסיים. אני ממש לא בטוח שאם הייתי מסיים בשנה שעברה, הייתי מצליח לגייס את הכוחות הנפשיים הדרושים כדי לסיים גם השנה.

הקילומטרים עוברים ואני פוגש עוד אחד מהישראלים במשבר שרץ במקום. אני מנער אותו, ואנחנו יוצאים לדרך ביחד עד שהוא מתאושש ופותח עליי מבערים.

מגיע לנקודת ה-230 ק"מ – מכאן כל מטר שאעשה בספרטתלון הוא חדש עבורי. שם בדיוק הפסיקו אותי בשנה שעברה. אני נעצר בתחנה, מסתכל על השעון ורואה שאני 25 דקות מהקאטאוף. אני מחייך ויודע שעוד מאמץ קטן וסיימתי. מעכשיו נשארו לי 16 ק"מ של ירידה וגם אם אעשה אותם בקצב של 11 דקות לקילומטר אסיים את המירוץ. אני מתחיל להתגלגל בירידה, הארבע ראשי שורף וצועק לי לעבור להליכה, ואני אומר לעצמי שאין הצלחה ללא מחיר. אני מוכן לשלם את המחיר וממשיך בירידה.

2 ק"מ אחרונים, אני 35 דקות מהקאטאוף וידעתי שאני מסיים את המרוץ בזמן. כאן החלטתי שהספיק לי הסבל של ה-35 שעות האחרונות ועברתי להליכה. אני צועד בשדרה, 800 מטר מהסוף, רואה את ליאונידס מרחוק. הדמעות יורדות, סמי וזיו המלווים שלי פוגשים אותי ומצטרפים אלי עם דגל ישראל. בעוד כמה דקות אפגוש את פאבי ולורן, שהחודש בדיוק מלאו לה שנה (בספרטתלון הקודם פאבי היתה בחודש התשיעי).

בשדרה לפני הפסל של לאונידס. סגירת מעגל מרגשת

השדרה מרגשת וכל ספרטה מעודדת מהחלונות. ילדים רצים איתך ברחובות ומכל בתי הקפה מעודדים אותך. עשיתי את כל זה בהליכה ונהנתי מכל שנייה. ואז הגעתי לכף הרגל המפורסמת, נתתי לה נשיקה גדולה, גם לורן נישקה אותה. זאת היתה סגירת חשבון ומעגל עבורי וכל כך שמחתי לחלוק את הרגע הזה עם פאבי ולורן שהיו איתי – זה הפך את הרגע למרגש עוד יותר.

עבורי הספרטתלון הוא לא מרוץ שבו אתה נמדד על מרחק או על זמן. זה מרוץ שבו אתה נמדד על היכולת שלך לנהל את המשברים שבדרך. ראיתי את הישראלים שלנו נלחמים, בעיקר את ליז מלכה וחיים מלכי, ויוצאים ממשברים פעם אחר פעם אחרי התעלפויות, איבוד נוזלים, עייפות, כאבים וחום. אני מוריד בפניהם את הכובע על ניהול משברים מהטובים שראיתי.

אני ממליץ לכם לצפות בסרטון של הבחורה היפאנית שהגיע דקה לפני סוף המירוץ, זוהי תמצית הספרטתלון.