יום לימודים ארוך על ההר

מה בטוח צפוי לקרות לכם במרוץ שטח בחו"ל? איך זה מרגיש לרוץ לבד? ואיך כדאי לאכול את העלייה? גדי סולומון חזר מה-Eiger Ultra Trail עם ווסט מלא חוויות ותובנות

קצת יותר משבוע עבר מאז חציתי את קו הסיום של ה- Eiger Ultra Trail במקצה 51 ק"מ. לאחר שהאדרנלין שקע, והחוויות נספגו, אפשר להתחיל להבין ולנתח את המרוץ מול המטרות שהצבתי בפני בתחילת הדרך. זה לא דו"ח מרוץ, אלא יותר רשמים והפקת לקחים מהחוויה.

ה-Eiger היה עבורי מרוץ ביניים – תחנה בדרך להיירוס 80 ק"מ באוקטובר. למרות השוני בין שני המירוצים (51\3.100, 80\3.100), המטרה שלי היתה לראות איפה אני עומד בשלב זה של האימונים: איפה החוזקות והחולשות שלי, האם אני יודע להתמודד עם משברים מנטאליים ויכול לנהל את המרוץ בהתאם לאסטרטגייה שנקבעה.

כמובן שבלי דרמות אצלי אי אפשר. שבוע לפני המרוץ, בסיום הארוכה האחרונה, הופיע לי כאב חד בברך – כאב ישן ומוכר שהשבית אותי בעבר. לפני הנסיעה עוד הספקתי להגיע לדיקור ובכל מקרה גזרתי על עצמי מנוחה כל השבוע שלפני המרוץ. עם חששות גדולים שהכאב ירים את הראש ואולי ימנע ממני לסיים את המרוץ, התייצבתי על קו הזינוק. בכל מקרה החלטתי לא "ללחוץ" יותר מדי כדי לא לעורר את השדים.

לפני מרוץ רצוי ללמוד כמה שיותר פרטים על המסלול, התוואי ותחנות ההזנה ובהתאם לתכנן את קצב ההתקדמות וחלוקת הכח. אבל לא תמיד המידע שיש בידנו הוא התמונה המלאה, ולכן אם יש משהו שכדאי לצפות שיקרה – זה הבלתי צפוי. לדוגמה, ירידות שתיכננתי לרוץ בקצב מהיר יחסית התגלו כתוואי טכני מאוד (סלעים שטוחים שמשתלבים לדרדרת אחת גדולה), שמחייב משנה זהירות והאטה משמעותית מהקצב המתוכנן, ולכן לא להכל נוכל להיות מוכנים, וזה בסדר גמור כל עוד לוקחים את זה בחשבון.

מה שמיוחד במרוץ בחו"ל הוא ששם בזמן אמת, אנחנו נבחנים גם בדברים שאי אפשר להתאמן עליהם בארץ. באימונים בארץ רובנו נוהגים לרוץ בחבורות את הריצות הארוכות. יש לנו פרטנרים שמלווים אותנו, מפיגים את השיעמום, מעודדים כשקשה. במרוץ בחו"ל אתה לבד (אלא אם כן מראש יש לכם פרטנר גם שם). גם אם יש עוד ישראלים על המסלול – את הריצה אתה רץ לבד. את ההחלטות אתה עושה לבד, את הדרך אתה עושה לבד – כל המרוץ שלך תלוי בניהול וההתמודדות שלך עם הקשיים והמכשולים. ההצלחה או הכשלון שלך במרוץ הם תוצאות של פעולות שתלויות רק בך. זה מזכיר לי את המאמר המצויין שכתב רומן ספיבק על המרוץ שלו במקסי רייס – אחת המסקנות שלו היתה "אני המנהל" – אם אני לא מנהל את המרוץ שלי אני הופך להיות מנוהל ע"י גורמים חיצוניים. והלבד הזה הוא לא בהכרח רע. להפך. בלבד הזה, שם על ההרים העוצמתיים שאתה כובש במו רגלייך, יש המון עוצמה, כח ואחריות. בכל קילומטר שאתה גומע אתה משרטט את השביל הייחודי שלך, כמו ציור שרק אתה יודע לצייר. חד פעמי ואינסופי.

שם על ההרים אתה מקבל תחושת מסוגלות אחרת והתמודדויות מנטליות שגם אותן אי אפשר לתרגל בארץ. לדוגמה עליות. אז נכון שאתה יכול לראות במדוייק בפרופיל של המסלול כמה אתה צריך לטפס. אבל בשטח לא מוכר, בתוואי טכני ומשופע, עלייה של 3 ק"מ עם 600 מטר טיפוס (בשיפוע שנע בין 20-45% אותו לא לקחתי בחשבון) לקחה לי שעה, למרות שבתכנון הכוונה היתה לסיים אותה בפחות זמן. לכאן נכנסת ההתמודדות המנטלית. באופן טבעי הבנתי תוך כדי תנועה שקצב ההתקדמות הוא לא מה שתיכננתי, ולמרות שלא היתה לי כוונה "ללחוץ" (בטח לא בעלייה הכי קשה של המסלול) התגנב לראש איזה תסכול שהפך את כל הטיפוס הסזיפי ממילא, לקשה עוד יותר. העלייה התחילה להתיש ולפרק אותי לאט לאט כאילו רוצה ללמד אותי שיעור בסבלנות. למזלי, לא נתתי לקושי הזה לנהל אותי. הרמתי את הראש וסימנתי לעצמי נקודה בהמשך העלייה (גל אבנים, אדם שעצר לנוח), והתקדמתי עד אליה. כשהגעתי סימנתי את הנקודה הבאה וכך הלאה. לפעמים אי אפשר לאכול את כל העלייה בביס אחד – צריך לחלק אותה לפרוסות, בסוף התוצאה זהה.

המסלול היה מאד ורסטילי. חלקו הראשון כביש ביציאה מהעיר, עובר בסינגל בעלייה מפרכת, נפתח בהמשך לדרך רחבה ונוחה לריצה עד לשיא גובה. משם ממשיך בירידות בסינגלים טכניים (חלקם על דרדרות אבנים חלקם ביער עם אלמנטים של מכשולי שורשים), ומסיים בירידות חדות חלקן על שביל, חלקן על כביש עד לק"מ 45. שם נכנסים למישור על גבי כביש כמעט עד הסיום, כשלפני שמגיעים ליישורת האחרונה יש עוד עלייה של 100 מטר טיפוס לקינוח רגע לפני קו הסיום.

היו לא מעט קטעי סינגלים שבהם קשה מאד לעקוף, אם בגלל תהום או ירידה חדה בשוליים ואם בגלל סלעים או עצים צפופים ביער. הנוהל הוא שאתה מגיע למישהו שהוא איטי ממך ומבקש לעבור או שהוא מבין לבד שיש מישהו שנושף בעורפו. מי שמקדימה ומאחוריו אנשים מהירים ממנו שרוצים לעבור, מן הראוי שיתן להם לעקוף וימשיך בדרכו. ברוב המקרים זה עבד ככה, אבל קרו כמה מקרים שהאנשים שלפני לא נתנו לעקוף למרות שהם היו הרבה יותר איטיים. זאת כמובן התנהגות מאד לא מתחשבת ובטח לא ספורטיבית, אבל גם זה יכול לקרות במרוץ. תזרמו – חבל לבזבז על זה אנרגיה.

דבר נוסף שחשבתי עליו בשעה שאני מסדיר נשימה באחד הטיפוסים, הוא ההרמוניה שבה כל האלמנטים של האימון מתחברים להם ומקבלים ביטוי בזמן המרוץ. ואני לא מדבר על הדברים המובנים מאליהם כמו אימוני העליות (רק כשאתה שם אתה מבין עד כמה אין בארץ מקום שמדמה ולו במעט את הטיפוס, השיפוע והמרחק שאתה חווה). מלבד כל אימוני הרגליים והסיבולת לב ריאה, כשאתה מטפס במשך חמש שעות ועובד עם מקלות אתה מבין כמה היו חשובים התרגילים לחיזוק שרירי היד אחורית, כמה חשובים תרגילי שרירי ליבה ואיזה גב נותנים לך בזמן אמת תרגילי הגב. יש תמורה לאימונים וכל קללה שקיללתם באימונים, חוזרת אליכם כברכה.

כפי שכבר כתבתי באחד הסטטוסים שפרסמתי לאחר המרוץ, המרוץ הזה היה הזדמנות מצויינת לשיעורי בית. ללמוד על עצמי ולתרגל על רטוב דברים שאי אפשר להתנסות בהם בתנאים אחרים. אני שמח שהיתה לי הזדמנות שכזאת – ללא ספק מדובר רק בתחילתה של מסורת.