קשה באימונים

ארי ולטמן ממשיך במסעו ומגלה שתוואי השטח איתו הוא עתיד להתמודד במרוץ בצפון מערב ספרד, גוזל מזמן האימונים שלו יותר משתיכנן. איזה פתרון הוא מצא והאם הוא יעבוד?

בימים אלו אני מנסה לשחזר את אימוני השיא שעשיתי בשנה שעברה. הקפיצה שאני מנסה לעשות היא כנראה גדולה מדי, ואני נותן לעצמי קצת יותר מנוחה (ובכך מוותר על כמות הטיפוס שקיוויתי לעשות בשבועיים הקרובים). אחרי יום שבו הייתי בהרים במשך כ-10 שעות, ובסופו אני רואה שהתפוקה היתה בסך הכל 31 ק"מ עם בערך 2,500 מטר של טיפוס הביא אותי להיזכר – ולהחליט שהגיע אולי הזמן לדון במוטו החשוב הזה – קשה באימונים, קצת יותר קל במירוץ.

זה לא שבמרוץ יהיה קל. כשאתם מגיעים למרוץ – בעיקר כאשר מדובר בנסיעה למרוץ בחו"ל – לא חסרים משתנים שיוסיפו קושי. חום, קור, תוואי שטח לא לגמרי צפוי, עייפות עקב הנסיעות, מיטה לא נוחה במלון, הליכה לאיבוד, ועוד ועוד. לכן, אני מאמין כבר זמן מה שאת החלקים שכן אפשר לתרגל במסגרת האימונים – ראוי לעשות. זה המינימום שאנחנו יכולים לתת לעצמנו מבחינת הכנה – פיזית ומנטלית.

זה נשמע ממש פשוט והגיוני, לא? עם זאת, זה סותר לחלוטין את היגיון האימונים המקובל בעולם הריצה. נראה שהיגיון האימון הרווח בקרב פילוסופיות אימון, תוכניות אימון, ומאמנים הוא – שביום המרוץ אנחנו שואבים כוחות נוספים מתוך המילה "מרוץ", ולכן במסגרת ההכנות מספיק להתכונן ברמה של 70~80% מהנפח שאליו נידרש במרוץ עצמו. במרוץ אנחנו הרי מלאי אדרנלין ומוטיבציה, ובאופן טבעי נוכל לרוץ מהר יותר, חזק יותק ורחוק יותר.

באמת? אז למה כולם עדיין מופתעים כשהכל עובד בסדר כאשר הם רצים באימון האחרון למרתון 35 ק"מ בקצב קצת יותר איטי מזה שהם מתכננים למרוץ, ואז לפתע נתקלים ב"קיר" לא צפוי ב-10 ק"מ האחרונים במרוץ? האם באמת לא ראוי להתמודד עם התחושות האלה מבעוד מועד במסגרת האימונים? (רק חומר למחשבה).

לקח לי הרבה זמן להעז ולדבר על זה. בכל זאת, אני הרי בסך הכל מנסה קצת דברים על עצמי, והידע בעולם הריצה מבוסס על המון סטטיסטיקה, על מאמנים ומתאמנים בעלי ניסיון מצטבר של מאות שנים, המון ידע שוודאי שהינו בעל משקל משמעותי הרבה יותר מאשר מה שלי נראה הגיוני יותר או פחות.

לקחתי את הזמן, ושמתי את עצמי בקורס מדריכי ריצה – בחרתי את הקורס שהיה לי ברור שהינו המעמיק ביותר שניתן למצוא גם מבחינת כניסה לנושאי הפיזיולוגיה, אנטומיה, ותורת הספורט – בניסיון להבין קצת יותר מה עומד מבחינה פיזיולוגית מאחורי חלקים ממה שמקובל בפילוסופיות האימונים המקובלות.

ברור לי שעם מה שהוכח שעובד הכי טוב לאורך שנים של ניסיון מצטבר קשה להתווכח, והדברים כנראה אופטימליים – השאלה היא למה ולמי. חשוב להבדיל בין רץ מרתון סדרתי שמשפר תוצאות לאורך זמן (וראוי לזכור שאת תורת הריצה מפתחים בסך הכל על בסיס התוצאות של המצטיינים מבין אלו), לבין מישהו שמגיע לרוץ מרתון בפעם הראשונה. ויותר מכך – לרוץ מירוץ אולטרה. במרחק גדול משמעותית מהניסיון עד כה. בשטח.

וכאן אנחנו יכולים לחזור לעניין – הקשיים הנוספים שרובנו נזכה להתמודד איתם במירוץ אולטרה-שטח שמהווה קפיצת מדרגה עבורנו הם רבים. המרחק והטיפוס המצטבר לעומת זאת, הם הנתונים הבסיסיים שאנחנו כן יודעים עליהם מראש – כמינימום (בהנחה שלא נפספס את השביל בשום שלב). לכן הנטייה שלי מאז ומעולם היתה לנסות ככל האפשר להגיע באימונים לכיסוי אותה כמות/ נפח הצפויה לי במירוץ עצמו.

לקראת המירוץ שבו אשתתף בתחילת יולי, הכוונה שלי היתה לנסות ולהגיע בשבועיים הנוכחיים לנפח טיפוס שבועי של 15,000 מטר כהכנה שאני רואה בה מינימלית. ואז הגעתי לאימונים באזור Travesera Integral Picos de Europa (צפון מערב ספרד), וגיליתי את עצמי זז בקצבים איטיים כל כך, שכדי להגיע למכסה הזאת, אצטרך כנראה להתאמן במשך 12 שעות כל יום במשך 6 ימים בשבוע. ואני לא בשל לזה כרגע.

ממה נובעת ה"איטיות" הזאת? זוהי אולי פשרה בין אלמנטים שונים של אימון. אחד מהם הוא נפח הטיפוס. יש כאן שבילים לבנים נוחים מאוד – אלו בעצם השבילים המסומנים לטרקים של תיירים – עליהם יכולתי להגיע מהר יותר למרחקים וגם טיפוס משמעותי יותר. אולם המירוצים שבהם אני אשתתף בקרוב הם על שבילים טכניים הרבה יותר – וחשוב לי להתכונן – פיזית, טכנית, ומנטלית דווקא לרמה הטכנית הרלוונטית. וכשאני מוצא את עצמי בשבילים שבקושי מסומנים אם בכלל (זוהי האופצייה השנייה כאן) – הדברים נעשים איטיים באופן מחריד.

אני מזכיר לעצמי שאני אולי מפספס את כמות הטיפוס שרציתי לעשות, אבל בדרך מקבל אימון חשוב, ואפילו קריטי – התמודדות עם שטח שכרגע פשוט מפחיד אותי לזוז בו. וגם מהבחינה הזאת – משהו שהוכיח את עצמו כבר בעבר מספר פעמים – קשה באימונים …

לצערי, השטח שבו אני מתאמן כרגע הוא לא טכני יותר מאשר בשני המירוצים הקרובים – מה שהיה מביא אותי לתחושה שקל לי בהם יחסית. אבל אני מקווה שזה יכין אותי לפחות ברמה כזאת שלא אהיה בשוק מוחלט כשאגיע אליהם.

בעוד שבוע נדע יותר.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]