שאלה של אמינות – סיפורו של ברט מאוני

על רקע הטענות המבקשות לערער על שיאו של קיליאן ג'ורנט באברסט, נזכר ארי ולטמן בברט מאוני שצץ משום מקום והפתיע את עולם האולטרה האמריקני עם הישג שעד היום לא נשבר

עד ליולי 2009, אף אחד בקהילה הצפופה של האולטרה לא שמע על בחור בשם ברט מאוני (Brett Maune) – פיזיקאי בן 30. הסיפור של ברט מתחיל כנראה קודם, אבל הסיפור שלנו מתחיל ב-22 לאותו חודש יולי, כשברט הופיע משום מקום בפורום מרכזי של קהילת ההייקינג המהיר ודיווח שהוא מתכוון לנסות לשבור שיא של חציית מסלול בשם ג'ון מויר בקליפורניה. ככה נולדות אגדות.

קצת רקע על המסלול ושיאי מסלול: שיאי זמן למסלולי טיולים מרכזיים זה משהו שקיים בצורה כזאת או אחרת לא מעט זמן. בהרים מרכזיים באלפים יש היסטוריה עשירה של שיאי זמן בהגעה לפסגה, ובעשרות השנים האחרונות התחילו אנשים שעל קו התפר בין רצי אולטרה וטיילים מנוסים ומהירים לדווח על כך שסיימו אחד ממסלולי ההייקינג המוכרים בזמן מסוים, ובכך 'תבעו' לעצמם שיא מסלול. באנגלית: FKT – Fastest Known Time. בשנים האחרונות, יחד עם הנסיקה של ספורט האולטרה בכלל והספונסורים בפרט, קביעת שיאי המסלול תפסה תאוצה ופופולריות.

שיאי מסלול מוכרים כמובן במירוצים, ושם קל יחסית לקבוע אותם באופן אמין, שהרי יש מדידת זמנים מסודרת של המארגנים לכל המשתתפים. כשמדובר בשיאי מסלול למסלולי טיול, הניסיונות לקביעת זמנים נעשים באופן אינדיבידואלי, ובמקרה הטוב עם צוות מלווה שיכול לכאורה לשמש כ"עדים". ככל שגברה המודעות לנושא, וההזדמנות לתהילה ואפילו לכסף – כך גברה החשדנות. בזמן שאין גוף ברור וחוקים ברורים לגבי מה נדרש לקביעת שיא מסלול, יש ציפיות הולכות וגוברות למתן הוכחות כאלה או אחרות, וזוהי אומנות שהולכת ונבנית.

מסלול ג'ון מויר (John Muir Trail) הוא מסלול שעובר בקליפורניה בין הר וויטני בדרום (עם פסגה בגובה 4,420 מטר) ובין נקודה בשם האפי-איילס (איים שמחים) בעמק יוסמיטי בצפון. אורכו של המסלול 375 ק"מ, וכולל טיפוס מצטבר בין 15,000 ו-18,000 מטר (לפי דיווחים שונים שמצאתי, וכנראה תלוי בנקודת ההתחלה). המסלול נחשב לקשה – גם בגלל הגובה שדורש הסתגלות (רובו של המסלול עובר סביב גובה של 3,000 מטר), וגם אופיו הסלעי שלא מאפשר ריצה בחלקים גדולים גם בירידות.

שיאי המסלול לפחות בעבר נקבעו בדרך כלל מדרום לצפון, אבל התחלקו היסטורית לשתי נקודות מוצא ולשתי קטגוריות עיקריות שהקהילה הכירה בהן: רצים עם תמיכה (צוות מסייע שמלווה אותם) התחילו בדרך כלל מהכביש לפני הטיפוס להר וויטני, ורצים ללא תמיכה (unsupported), דיווחו בדרך כלל על זמנים עם נקודת התחלה בפסגת ההר.

שיאי המסלול שנקבעו עד ליולי 2009 היו 3 ימים ו-20 שעות למסלול הארוך עם תמיכה, ולמסלול המקוצר מהפסגה ללא תמיכה – 4 ימים ו-5.5 שעות.

כשברט הגיח בקבוצה לפתע עם ההודעה שהוא מתכוון לנסות לשבור את השיא (ללא תמיכה), ניתן רק להניח שזה לא עורר התרגשות מרובה בקרב הקהילה. כולם ציפו שם לקיליאן או מישהו דומה שיופיע וינסה לקבוע שינוי משמעותי בשיאים, אבל כשהופיע בחור בן 30 שאיש לא שמע את שמו, ומעולם לא השתתף באף מירוץ אולטרה – אף אחד לא התייחס ברצינות. ההתייחסות היחידה שהוא קיבל היתה של אחת מהדמויות המרכזיות בפורום, שרק ביקש ממנו בנימוס מאופק למדוד את הזמנים שלו משתי נקודות המוצא (מהכביש ומהפסגה) לאור המחלוקת המתמשכת בנושא. אף אחד לא כתב לו שאין סיכוי, או שהוא יפצע את עצמו, או שינסה קודם לעשות מירוץ של 50 מייל נניח. התיישבו על הכורסה, חיממו פופקורן – וחיכו לדיווח על הכישלון הנוראי של הבחור.

אתם כבר יודעים מה מגיע עכשיו.

ב-3 לאוגוסט ברט דיווח על כישלון נוראי. ביום הראשון לניסיון, אחרי כ-15 שעות הוא איבד את כל האנרגיה שלו. הוא לא יכל להמשיך, והחליט לנסות לישון כמה שעות. כשהתעורר, עדיין לא היתה לו טיפת אנרגיה להמשיך, והוא ניסה לישון שוב – הפעם בלי שעון מעורר. כשהתעורר בשנית, עדיין בקושי יכול היה לזוז. הוא שרף את עצמו. משם הוא התעסק בעיקר בלגרור את עצמו איכשהו חזרה.

מיד לאחר הדיווח על הכישלון הצורם, ברט הודיע שהוא מתכוון לנסות שוב בעוד חודש – תחת הירח המלא בתחילת ספטמבר. הוא התמקד בהסקת מסקנות בנושא התזונה בעיקר – לאחר שניסה להתבסס בניסיון הראשון על סדרה של חטיפי סניקרס. הוא קיבל לא מעט עצות בפורום, עשה ניסויים עם תחליפים שונים במהלך החודש, ובתחילת ספטמבר יצא שוב לדרך.

שלושה ימים מאוחר יותר, ברט דיווח על סיום המסלול. הוא שבר את שיא המסלול. לא סתם שבר אותו – פירק אותו לחתיכות. השיא שעליו דיווח היה מהיר ב-19 שעות מהשיא הקודם, אבל יותר מכך – הוא גם שבר בצורה משמעותית את השיא הקודם לריצה עם צוות תומך. את המסלול הארוך הוא השלים ללא תמיכה ב-6 שעות מהר יותר מסו ג'ונסטון, אולטראיסטית מוכרת שהחזיקה את השיא עם צוות תמיכה מלא. היא החזיקה בשיאי מסלול לנשים בכמה מירוצי 100 מייל בארצות הברית, וכיכבה 3 פעמים בין העשירייה הראשונה (כללי) במירוץ הארדרוק (מירוץ 100 מייל הררי שידוע כקשה במיוחד). לעומתה ברט החזיק ב… דוקטורט בפיזיקה.

24 קילומטר לסיום – ברט נשבר מנטלית, אבל ממשיך

אף אחד בקהילה לא ממש ידע איך לאכול את זה, ולמה להאמין, והתחילו דיונים בפורומים שונים. חלק בירכו אותו על ההישג, אבל היו לא מעט דמויות מרכזיות שהתקשו להאמין להישג. האמת שברט די צפה את זה מראש. הוא עשה את המסלול עם מצלמה, ומיד אחרי המירוץ העלה דיווח מפורט שמשתרע על מעל 10 עמודים (מוזמנים לקרוא) ופרסם עשרות תמונות וקטעי וידאו שצילם על המסלול. הוא עשה כל מה שיכול היה לעשות – לעומת שיאנים קודמים באותו מסלול, תיעוד כזה היה חסר תקדים. אבל את הכל אפשר לכאורה לזייף אם מאוד משתדלים. ברט מתאר את הדרך כולה, ואת הקשיים שפגש בשלבים השונים, ויש לא מעט פנינים בדיווח שלו למי שטורח לקרוא.

בין היתר, הוא מתאר חלק מההזיות שהיו לו כשהיה בשלבים המתקדמים של חוסר שינה (במהלך המסלול הוא עצר פעמיים לשינה של כשעתיים וחצי). כשהלך לישון היו מסביבו חבורה של אינדיאנים. הם גם נשארו לשמור עליו כשהלך לישון, ועזרו לו לארוז ולצאת לדרך כשהחליט לקום ולהמשיך (הוא רצה לישון שעה נוספת, אבל לא ממש הצליח). לצערו, הוא לא הצליח לאתר אחר כך את האינדיאנים כדי שיעידו שהיה שם.

24 קילומטר לפני סיום המסלול ברט נשבר מנטלית, וצילם את עצמו בהתקף פרנויה כשהוא מנסה לנתח את מה שהגוף שלו עובר (וידאו למעלה). איכשהו, מישהו שיכנע אותו עוד לפני הניסיון הזה שהוא הגיע ל-2% שומן בגוף, ובשלב הזה כשהרגיש שהגוף שלו נאבק על כל טיפת אנרגיה שהוא נדרש לה, ואפילו את הירידות הוא מתקשה לעשות – הוא שכנע את עצמו שהוא אכל את טיפת השומן האחרונה בגוף, מייצר אנרגיה כרגע תוך אכילת השרירים, ושהוא בדרכו לקריסת מערכות כוללת (אם היה יורד בפועל מ-2%, כנראה שהיה כבר מת). אבל למרות הפרנויה, הוא היה קרוב מדי ומושקע מדי להשגת המטרה שלו – והוא המשיך כך עד הסוף. גם כשהגיע לאיזור הפארק שבו מסיימים ופגש את אשתו – כל מה שהיה לו כוח לומר לה היה "אני צריך להמשיך עד לשלט, בואי אחרי" והמשיך קדימה.

ברט מסביר לאשתו את התיאוריה שלו לגבי מצבו הגופני. היא מנסה להוציא ממנו החלטה שלא לחזור על ניסיונות דומים, אבל לא יודעת מה מצפה לה.

אחת מהדמויות המרכזיות בקהילה, שמחזיק את האתר העיקרי שמדווח על שיאי מסלול – פיטר באקווין – היה גם הוא סקפטי, אך אחרי ששוחח עם ברט ארוכות, ובחן אוסף של קבצי צילומים ווידאו שברט שלח לו – החליט לאמץ את השיא שעליו דיווח ברט, ופירסם פוסט תומך שבו הוא מאשר את השיא מבחינתו. אבל גם זה לא עזר. כשלא מאמינים, לא מאמינים, וקשה מאוד להוכיח משהו כזה. נתנו לברט עצות בדיעבד לכך שהיה עוזר עם היה רץ עם טרקר GPS צמוד (מה שהפך היום לסטנדרד בקביעת שיאים כאלה, אבל לא נעשה על ידי אף אחד מקודמיו של ברט ששימשו לו כנקודת ייחוס). אחד מהסקפטים העיקריים היה אותה דמות שביקשה מברט לדווח על הזמנים משתי נקודות המוצא. הוא טרח להבהיר את ההבדל מבחינתו בין ברט למחזיקת השיא הקודמת – שאלה של אמינות – לה יש רקע שניתן להניח ממנו רלוונטיות, ולברט אין שום השגים אחרים כדי לתמוך באמינותו. הוא הציע לברט לנסות ולהוסיף הישגים אחרים בתחום במהלך 3-5 השנים הבאות.

ברט החליט שלא לחכות כל כך הרבה זמן.

הוא הרים את הכפפה. בדרכו לשבירת השיא, הוא גילה שיש עולם שלם שלא ידע עליו – עולם האולטרה. הוא התחיל לקרוא ולחקור. הוא לא הסתפק באישור של פיטר – היו עדיין הרבה ספקנים, והיה לו כנראה צורך כזה או אחר להוכיח את עצמו. הוא החליט שאם האולטראיסטים לא מאמינים למישהו שאינו אולטראיסט, הוא ייקח את האתגר לשטח שלהם. הוא התחיל לחפש את מירוץ האולטרה המאתגר ביותר, מירוץ שבו יוכל להשקיט את העניין אחת ולתמיד. לא לקח הרבה זמן, והוא גילה את המרתונים של בארקלי.

כבר לקראת 2010 ברט מצא את דרכו להליך הרישום של הבארקלי, אבל לאז (המארגן) נפנף אותו. זה היה כנראה למזלו, כי לפי הדיווחים שלו, לגוף שלו לקח הרבה זמן להתאושש ממה שעבר בשבירת השיא. אבל באפריל 2011 הוא קיבל את ההזדמנות שלו והתייצב בשער הצהוב. 57 שעות ו-13 דקות אחרי שהוצתה סיגריה בשער, ברט נגע בו בפעם החמישית, והפך רשמית לאיש ה-10 שהצליח לסיים את המירוץ, וליחיד שסיים אותו באותה שנה.

אבל לברט זה לא הספיק. מי שראה את הסרט הדוקומנטרי על הבארקלי, שמע אולי את ברט אומר שיש לו "עסק לו גמור" עם הבארקלי. אני לפחות הנחתי שזה פשוט עניין אישי שלו, אבל כנראה שהוא עדיין הרגיש שהוא לא הוכיח מספיק לקהילה.

הפעם, היו איתו במרוץ כמה כוכבים, ביניהם ג'ארד קמבל – מי שניצח את אותו מירוץ הארדרוק מפורסם – מבכירי רצי האולטרה בארצות הברית. ברט וג'ארד רצו את 4 ההקפות הראשונות יחד, ונפרדו רק בהקפה האחרונה. ברט סיים את המרוץ ראשון – 4 שעות לפני ג'ארד. לא רק שהוא ניצח רץ מוכר ובכיר בצורה מוחצת, בדרך הוא הפך לרץ היחיד עד אז שסיים את המירוץ פעמיים, ויותר מכך – הוא ניתץ לחלוטין את שיא המסלול. שיא המסלול הקודם, במסלול קל יותר כנראה – עמד על 55:42 שעות. ברט חתך את השיא ביותר מ-3.5 שעות, כשקבע שיא מסלול של 52:03:08.

עד היום, אחרי 5 שנים נוספות – איש לא התקרב לשיא שלו.

טעימה מהסרט על הבארקלי, עם כמה מקטעים בהם רואים את ברט:

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]