מדיכאון לניצחון: הסיפור המדהים של אינה הרוש

מי שראה את אינה הרוש חוצה את קו הסיום בחצי מרתון תל אביב שנערך בשישי האחרון, לא היה יכול לדמיין שרק לפני שנה היתה אינה אחרת – אישה מפורקת, מדוכאת ואבודה שרק רצתה שכל זה ייגמר. "דמיינתי איך אני הולכת לישון ולא מתעוררת וכל הסיוט נגמר"

אינה, עובדת סוציאלית בעיריית חיפה בת 32 ואם לשתי בנות, ילדה את בתה השנייה ב-2014 בלידה קיסרית. "הלידה עברה טוב וגם השיקום אחריה היה יחסית מהיר. הייתי מאושרת והיה נראה שמחכה לי חופשת לידה שונה מהפעם הראשונה, שהיתה טראומטית והפעם אצליח גם ליהנות. כעבור חודש גילינו שבזמן הניתוח נפרקו לבתי מפרקי הירכיים בשתי הרגליים והיא נזקקה לרצועות".

זאת לא היתה חופשת לידה רגילה.

"ממש לא. הטיפול בבתי הפך להיות מאוד אינטנסיבי. היא היתה על הידיים 24 שעות ביממה ולאט לאט כל הצרכים שלי נהפכו ללא רלוונטיים. לא יכולתי לישון כי היא היתה עלי, אכלתי רק עם יד אחת ואפילו לשירותים הייתי הולכת כשהיא על הידיים שלי. היום שלי היה מסתכם בכך שהייתי יושבת בבגדים שכבר הסריחו מחלב בתוך כורסת הנקה ומחכה שהיום ייגמר כבר. התחלתי להרגיש שאני לא קיימת יותר. שיש רק את 'אינה האמא' ונשאר עוד טיפה מ'אינה בת הזוג', אבל אינה עצמה נעלמה. התחלתי להרגיש שחלק בי מת".

"לפעמים הייתי מתחילה לצרוח מרוב ייאוש. הייתי יושבת וצועקת 'די כבר!'. בכיתי רוב היום. שום דבר ממה שהבת שלי עשתה לא גרם לי אושר. כשהיתה מחייכת אליי הייתי מתמלאת אבל רק לשניות בודדות והייתי שוקעת שוב בתוך ייאוש".

הסביבה שלך לא הרגישה שמשהו לא בסדר?

"מעט מאוד אנשים ידעו מה קורה לי באמת. התביישתי נורא. הרי אמא שלי תמיד אמרה לי שאני עשויה מברזל, אז מה קרה לי פתאום. לאן נעלם כל הברזל? מי זאת הסמרטוט הזאת שיושבת על הכורסא ולא מצליחה לקחת את עצמה בידיים?".

"כדי שלא יגלו הייתי מתפקדת כלפי חוץ למופת. הייתי משחקת עם הבת הגדולה ומטפלת טוב בתינוקת. כשמישהו היה בא לבקר הייתי מספרת שהכול בסדר וש"ילדים זה שמחה". הייתי לובשת חיוך ואומרת את מה שציפו ממני לשמוע. בפועל רציתי פשוט להיעלם. התחלתי להרעיב את עצמי. חשבתי שאולי ככה אעלם מהר יותר. התחלתי להרזות והייתי מסבירה שפשוט אין לי זמן לאכול כי אני 'אמא מסורה שכל כולה משקיעה בילדים'. הכול נצבע בשחור. הרגשתי שאני עוברת תהליך של פרידה מעצמי".

חשבת על טיפול תרופתי או עזרה מאנשי מקצוע?

"לא ניסיתי טיפול תרופתי. מבחינתי לקחת כדורים זה היה אומר להודות בזה שאני חלשה ולא מצליחה להתמודד בכוחות עצמי. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי לפנות לפסיכיאטר. לחצה עליי להתאשפז, אבל תוך כדי גם המשיכה לכעוס על המצב שלי ואמרה ש'אמהות לא בוכות' ושאני חייבת לעצור את המצב. זה גרם לי להתכנס עוד יותר בתוך עצמי כי הרגשתי שאם היא לא מבינה אז בטח אף אחד לא יבין".

איך התגלגלת לריצה?

"אחרי כ-5 חודשים של דיכאון היה לי חלום. חלמתי שאני נוסעת על גשר ויש פתח בגדר. אני יוצאת מהאוטו ומתקרבת ואומרת לעצמי שכדאי לקפוץ ואז הכל ייפסק. תוך כדי אמרתי לעצמי שבטח ייקח לעירייה מלא זמן לתקן את החור אז בינתיים אני אמשיך לנסוע ומקסימום אחזור שוב לחור. החלום גרם לי להבין שאני עדיין לא מוכנה לוותר והתחלתי לחשוב על דרך לצאת מהמצב. רציתי משהו שיגרום לי להתרגש אז התחלתי לצאת לרכיבות שטח. אחרי בערך חודש חברה המליצה לי על ריצה. עד אז שנאתי כל סוג של ספורט וניסיתי להתאמן רק בחדר כושר. זה היה אפור ומשעמם ולא הבנתי ממה אנשים מתרגשים כל כך".

"החלטתי לתת לזה הזדמנות אחרונה, ב-11 בפברואר בשנה שעברה עשיתי את הריצה הראשונה שלי. לא ברור איך אבל עשיתי 8 ק"מ, כמעט הכל בריצה וחלק קטן בהליכה. אחרי בערך 2 ק"מ פתאום התחלתי לנשום, הרגשתי רוח בפנים, הרגשתי שאני עפה! הגברתי את הקצב והיתה לי תחושה שאני בעולם מקביל".

"חודש לאחר מכן הצטרפתי לקבוצת ריצה בקריות. אחרי האימון הראשון המאמן אמר שיש לי גוף של אצנית והוא רואה בי פוטנציאל גדול. התאמנתי כמה חודשים עם הקבוצה ואז התחלתי לבד בליווי של אותו המאמן. צחקתי על זה שפעם אולי אעשה חצי מרתון, והנה זה קרה.

כיצד השפיעה עלייך הריצה?

"הריצה נתנה לי תחושה של חיים. התחלתי לנשום ולהתמלא באנרגיות. הרגשתי שזה עולם שהוא רק שלי, שם אני יכולה להיות סתם אינה. אני יכולה לנעול נעליים ופשוט לרוץ. זה לא משנה מה הגובה שלי, מה אני לובשת, האם התאפרתי, האם הכנתי ארוחת ערב, האם שטפתי כלים ועוד. אפשר פשוט לרוץ.

"הריצה נתנה לי תחושת מסוגלות עילאית. פתאום היה בי קול שלא היה שם אף פעם שאמר "את יכולה"! התחלתי לנסות לאתגר את עצמי עוד קצת ועוד קצת והגוף אהב את זה. התחלתי לשמור על אורח חיים בריא שכלל גם שינוי בתזונה והגוף החזיר לי באהבה.

לפני כחודש רצתי את סינגל בארי. הייתי האצנית היחידה בין מאות רוכבי אופניים. השטח היה קשה ורובם ירדו מהאופניים בחלקים מסוימים ואני רק רצתי… 28 ק"מ ב- 4 שעות. אני אזכור את הריצה הזאת לכל החיים כי אחריה יותר מתמיד הרגשתי שלא קיים בעולם משהו שלא אוכל להתמודד איתו".

מתי הבנת שהריצה מסייעת לך להתמודד עם הדיכאון?

"אני חושבת שזה קרה אחרי כמה ריצות. היה משהו שגרם לי לרצות לקום ולצאת מהבית. פתאום שמתי לב שאנשים ברחוב מחייכים אלי ואז קלטתי שאני רצה עם חיוך ענקי. וזה לא משנה אם הריצה היתה ב-5 בבוקר, אם היה חם או קר או עבר עליי יום רע. זה היה 'רק אני והבועה המדהימה שלי'. תוך כמה דקות ריצה אני מתמלאת בחיים, באנרגיות, בכוחות, באור. ריצה לא מאפשרת לי לשקוע. אני לא יכולה להרעיב את עצמי כי צריך לרוץ, אני לא יכולה לשקוע לתוך דיכאון עמוק כי יש תוכנית שצריך לעמוד בה. הרי ב 06.01 אני הולכת לרוץ את המרתון הראשון שלי".

"הריצה לא העלימה את הדיכאון לגמרי. אני עדיין סובלת אחת לחודש מתופעות של דיכאון. לעתים יש ריצות בהן אני בוכה בקילומטרים הראשונים אבל אני לא נותנת לזה לנהל אותי. אני בוחרת לקום, להתלבש ולצאת לריצה במקום להיכנס למיטה. אני בוחרת בחיים! פעם אחרי פעם! אני מזכירה לעצמי דרך ריצות ארוכות או ריצות בשטח שאני יכולה!".

איזה מסר את רוצה שאנשים יקחו מהסיפור שלך?

"אני רוצה לצעוק שמותר לכל אחד לחלום ולהגשים את החלומות שלו, ולהגשים אותם היום ולא לחכות 'שהילדים יגדלו', 'שיהיה כסף', 'שנקנה בית'. כל כך קל לשקוע לתוך השגרה היום יומית ולטבוע בתוכה. יש המון רגעים שנראה שהשגרה הזאת לא תיגמר לעולם ואצל לא מעט אנשים זה מעורר תחושת דיכאון. אפשר להכניס לחיים משהו שנותן כל כך הרבה חיות ומלמד על עצמך ועל הכוחות שלך. תחושת מסוגלות וסיפוק שמקבלים מריצה צובעת את כל תחומי החיים. הנחישות שיש בריצה והיכולת לא לוותר מאפשרת לא לוותר גם ביום יום".