יוצאים לדרך

לאחר שסיים את אתגר ה-TDG אליו התכונן במשך שלוש שנים, ארי ולטמן החל לחשוב על היום שאחרי. באיזה אתגר מעניין בחר ארי ומה יהיה המשך המסע שלו, בכתבה הבאה

3 שנים, 3 אותיות.
3 שנים אחרי שקמתי מהכורסה ויצאתי לדרך, הגעתי למעין "פסגה" שמיוצגת בפשטות עם 3 האותיות הקטנות האלה – T.D.G. בסך הכל שם של עוד מירוץ אי שם באלפים האיטלקיים, אבל האותיות האלה מייצגות עבורי את שלושת השנים האחרונות, גילוי עצמי, תובנות רבות, שעות, ימים וחודשים של אימונים מאומצים, מקומות ונופים שלא הכרתי, היכרות אינטימית מאי פעם עם מה שהגוף שלי יכול להשיג, הרבה מאוד אנשים נפלאים שפגשתי בדרך, והסיפורים שלהם.

מאז שהתחלתי לרוץ, פגשתי לא מעט אנשים ששמות של מרוצים או מרחקים שעברו מקועקעים להם בגאווה על השוק או על העכוז של הרכב (נראה שלא מעט מוותרים על שדרוג הרכב כדי לא להיפרד מ"קעקוע" מהמירוץ ההוא שעשו לפני 5 שנים – אם רק היו מבקשים אז מדבקה נוספת). אז למה לא לקעקע את הדגל שמייצג את 3 השנים האלו עם 3 האותיות האלה?

והנה, הגענו לקו הסיום, והשאלה הראשונה שלא בוששה להגיע היא כמובן – "מה הלאה?"
זאת לא שאלה מפתיעה – לא מההורים שלי, שבעצם שאלו "למי אתה מתחיל לשלוח קורות חיים?", לא מהחברה, שבעצם שאלה "אפשר לראות אותך בארץ סוף סוף?", לא מכל העוקבים והתומכים שרצו לדעת "מה המירוץ הבא?", ובטח לא מעצמי – בסופו של דבר, אחרי שבוע של מנוחה, גלידות וסטייקים, יגיע "היום שאחרי", וכדאי שאני אדע מה אני עושה עם עצמי.

לסיים אתגר בסדר גודל כזה – אתגר ששאב ממני את כל תשומת הלב והאנרגיות במשך השנה האחרונה לפחות – ולצאת ממנו בלי אג'נדה ברורה ל"מה הלאה" זה מסוכן. מאוד. לא בריא. אחת מההמלצות שאני שולף מהמותן לכל אחד שמתקרב להגשמה של יעד גדול או חלום היא – להתחיל לחשוב כבר על היום שאחרי.

ובכל זאת. בחודשים, בשבועות, ואפילו בימים ובשעות שקדמו למירוץ, התעקשתי בקנאות שלא לתכנן ולא לקבל אף החלטה לגבי היום שאחרי. החלטתי שחשוב לי לתת לדרך לעשות את שלה, ולהשפיע עליי במלואה. חוויה בעוצמות כאלה תשפיע עליי, הנחתי, ואין שום טעם להגביל את עצמי בהחלטות לפני שסיימתי ועיכלתי. או שאולי אני פשוט אוהב לעשות לעצמי את החיים קשים.

אחרי כמה שבועות של תרדמת סתיו התחלתי בפרוייקט של "מציאת האתגר הבא". הבנתי כמה דברים בסיסיים לגבי המרכיבים של מה אני רוצה לעשות – אספתי רעיונות, ושקלתי כל מיני אופציות, כשמילת המפתח היחידה היתה "אתגר". בסוף גיבשתי שני אתגרים עיקריים, ועוד כמה דברים שאני רוצה לעשות בתקופה הקרובה. האתגר הראשון – הוא מירוץ המטרה הגדול שלי – "המרתונים של בארקלי" בטנסי, ארצות הברית – ארחיב על האתגר הזה בקרוב. האתגר השני הוא הסיבה שהתחלתי לכתוב את הטור הזה – אחרי המירוץ היתה לי הבנה ברורה שאני מתכוון לשתף את הסיפור שלי. מתגובות של אנשים שפגשתי בדרך, הבנתי שיש משהו בסיפור שנוגע בהם, ומניע אותם. עדיין לא ברור לי לגמרי מה זה בדיוק – אבל ההבנה שזה עושה טוב למישהו גרמה לי לקחת את זה כאתגר מקביל להכנות למירוץ. האתגר הוגדר כשיתוף הסיפור בהרצאות שהתחלתי לתת, ואתר Runguru.co.il מהווה פלטפורמה מצויינת להרחיב את השיתוף.

אז הנה אנחנו פה. בפוסטים שיבואו בהמשך אני אקפוץ בין אנקדוטות מ-3 השנים האחרונות, לבין דיווחים על האימונים וההרפתקאות (שוב מאפס) לכיוון אתגר האולטרה הבא, ובין פוסטים חופרים במיוחד שיעסקו בתובנות כאלה ואחרות שגיבשתי ואני ממשיך לגבש בדרך – חלקן לפחות מנוגדות לחוכמת האימונים הקונבנציונלית – לפחות במבט ראשון. אתם כמובן מוזמנים להגיב, לפסול, לסייג או לחזק – כאן או בעמוד הפייסבוק.

אתם מוזמנים גם לכתוב לי ולספר על מה תרצו לקרוא בפוסטים עתידיים.

יוצאים לדרך!

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]