לאלף את המפלצת

"כישלון יכול להפיל אותך לקרשים או להרים אותך לגבהים, הבחירה בידייך". אחרי שני כשלונות במרוצים בחו"ל, רומן ספיבק תיחקר, בדק והפיק לקחים, אותם יישם במאקסי-רייס בהצלחה רבה. הכתבה שאתם חייבים לקרא. אל תפספסו את הטיפים בסוף.

Across the clouds I see my shadow fly, out of the corner of my watering eye"
A dream unthreatened by the morning light ,could blow this soul right through the roof of the night". pink Floyd

זמן רב עבר מאז שכתבתי. אני מניח שיש תהליכים, בין אם אישיים או ספורטיביים שאני מתחבר אליהם הכי טוב ללא הצורך לשתף אותם עם הסביבה. עם זאת, לפי הראייה שלי, בבוא הזמן אותם התהליכים מבשילים למצב בו ניתן ואף מומלץ, להעביר אותם הלאה כדי לתרום ולהעשיר את האנשים שסביבי בתמורות שהשגתי.

בשנה שעברה פרשתי משני ארועים שהיו משמעותיים מאוד עבורי. ה-ZUGSPITZ-ULTRATRAIL היה אירוע שעשיתי בפעם השלישית, כשהפעם הגעתי גם כמלווה ומאמן של חברי קבוצת SUMMIT שנענו לאתגר. זה היה חלום שהתגשם לראות אותם מסיימים עם חיוך, אך הראש שלי לא היה ממוקד באירוע האישי שלי וכך, עקב ניהול כוח לא נכון, התכווצויות חמורות וחשש לתחילת אי ספיקה בכליות, פרשתי בק"מ ה-80.
אל ה-UTMB הגעתי חודשיים לאחר מכן, לאחר הכנות רבות וציפיות גדולות מעצמי. מה שהפך להיות היום החם ביותר בהסטוריה של המירוץ (ושל האיזור בכלל), הניב סדרה של טעויות בניהול הכוח והתזונה שלי. וכך, לאחר כ-16 שעות מאבק נאלצתי לפרוש גם מהמסע המדהים הזה. כשלונות כאלה לא עוזבים אנשים כמוני. זה שלח אותי למחקר מעמיק של החולשות שלי, הפך את האימונים שלי למדוייקים וממוקדי מטרה, ומעל הכל זה בחן בפעם נוספת את היכולות המנטליות שלי כספורטאי סבולת וכאדם בכלל. נכשלתי, ניתחתי, צמחתי ואני מוכן לאתגרים חדשים.

ה-MAXI-RACE הינו בהחלט אתגר שיש לגשת אליו בזהירות והתבוננות מעמיקה. סביב אגם ANNECY עובר מסלול שנמתח על רכסי ההרים שמקיפים אותו. המסלול המקורי הינו בן כ-83 ק"מ ומתקיים זו הפעם השישית. השנה החליטו להוסיף מקצה ארוך יותר למבחר המקצים (הכולל 2 מקצי שליחים, מקצה מרתון ומקצים קצרים יותר), ובכך למעשה פתחו את ההקפה באזור הקילומטר ה-40 והוסיפו לה עוד כ-29 ק"מ של רכס דרומי מרהיב ופסטורלי, שמתחבר חזרה למסלול בתחנה הדרומית של האגם (DOUSSARD). כל זה נותן 110 ק"מ (בפועל נמדדו כ-115 ק"מ) ו-7,000 מטר טיפוס מצטבר. האגם הינו בגובה של 450 מטר מעל פני הים, והפסגות שסביבו נעות בין 1,300 ל-1,700 מטר, מה שיוצר טיפוסים ארוכים וקשוחים וירידות תלולות וארוכות בהתאם.

המארגנים הודיעו מראש כי צפויות תחנות אוכל מעטות יחסית וביניהן תחנות למילוי מים בלבד. היתה אפילו תחנה שהוגדרה תחנת נוזלים וכיבוד קל וללא מים. אני מנחש שזה בגלל הקושי להעלות מיכלי מים לאזורים אלה. עוד נקודות שיש להתחשב בהם: האירוע מוזנק ב-01:30 בלילה והפסגה הראשונה וחלק מהעלייה השנייה צפויים לעבור בחושך. הקיטועים הטכניים יותר והעלייה הקשה ביותר מרוכזים בשליש האחרון של המסלול. לפי תכנון הזמן שלי אני אמור להתמודד איתם לאחר למעלה מ-11 שעות ואל תוך אחרי הצהריים והערב. מה שמביא אותנו לאלמנט האחרון והמסכם שנותן את הטון – החום. כן, אותו החום שפירק אותי לגורמים לאחר 82 ק"מ ב-UTMB, חזר לעוד סיבוב. צפי הטמפרטורה סביב האגם ביום המירוץ עומדת על 29-30 מעלות עם תחושה של 32 מעלות.

היומיים שקדמו לאירוע הרגישו כמו השקט שלפני הסערה. חלקתי את החדר עם חבר ומתאמן, טל אגמון, שהתכונן לזנק למקצה ה-83 ק"מ, מספר שעות אחרי. התרכזנו בלנוח, לעבור על המסלול וכמובן בלאכול. שפע שומנים וחלבונים שהמטבח הצרפתי מציע, לרבות גבינות ובשרים וכל מה שלפני מספר שנים חשבתי שלא יעבוד לפני מירוץ, נאכלו בעונג רב ואוכסנו לקראת עשרות שעות של עבודה בשטח. את הפחמימות שהיינו צריכים העמסנו במסעדה איטלקית מקסימה כרבע שעה ממגורינו בעיר החוף הפסטורלית הזאת.

ניצלנו את הארוחה ההיא למפגש עם שותפי לקבוצת SUMMIT, אילן פריש שהתכונן אף הוא למקצה ה-83 ק"מ בליווי משפחתי ונציגי נותני החסות שלנו, RAIDLIGHT, שמעון חורב ואסא רשף, שבדיוק סיימו מפגש צמרת בעיירה סמוכה. למפגש הגיע גם ארי ולטמן המוכר לכם היטב, שהתכונן לזנק איתי ל- 110 ק"מ. האטמוספירה במפגש הזה תרמה בדיעבד למה שקרה בהמשך, כי היה משהו מאוד משחרר באנשים שאוכלים אוכל טוב, וצוחקים אחד עם השני לא כרצים וכחלק מקהילת השטח בארץ, אלא פשוט כחברים טובים שמבלים זמן אחד עם השני. עבורי, זה תרם לירידה ברמות הסטרס ומאידך, לעלייה ברמת המיקוד והריכוז. מאותו הרגע ואילך המשכתי לשנן את התוכנית המפורטת שהכנתי עבור המסלול. זמני הגעה משוערים, טווחי דופק, פרוטוקול אוכל ושאר דגשים. כל החישובים האלה הלכו איתי בכל רגע של מנוחה, בארוחות, בשיחות שלי עם טל, אפילו במקלחת. התוכנית הפכה להיות חלק ממני והאופציה להגמיש את זמני ההתקדמות שלי לפי איך שהחום ישפיע עלי, הפכה להיות חלק מהתוכנית. דמיינתי את עצמי בשלבים שונים של המסלול. הרגשתי איך זה מתקרב והנחתי לעצמי להתרגש, אך ההגיון נשאר לא מושפע, ממתין להוציא לפועל את מה שעמלתי עליו חודשים ארוכים.

את צהרי היום שלפני בילינו באקספו של האירוע. במקצה שלי היתה אופציה מבורכת של השארת תיק אמצע בתחנה הגדולה בק"מ ה-71. את התיק הזה יש למלא ולשים ברכב ייעודי כבר במעמד של קבלת מספר החזה. דאגתי שיהיו בתוכו, מלבד האוכל הטכני ושקית שתיה ספיר, גם קרם אורה נגד שפשפות וקרם הגנה. הוספתי גם גרביים וחולצה להחלפה. זו היתה אותה החולצה איתה פרשתי מה-UTMB. הערך המנטלי של הטקס הזה עוד יתברר כמועיל…כבר מהצהריים היינו במצב מאוזן בחדר, כשמסדר הציוד ערוך ומוכן לצידי מיטותינו. הרגשנו שיש מקום לדחוס עוד מעט אוכל אז עלינו ל"גיחת ריזוטו" קצרה לאותו המקום האיטלקי וחזרנו לנוח. עצמתי את העיניים וניסיתי להמשיך לדמיין את מה שצפוי לי. פתחתי אותן כ-10 דקות לפני השעון המעורר. 50 דקות לזינוק. מתלבש לאט ומוקפד. לא שוכח למרוח קרם אורה על כפות הרגליים ובמקומות אסטרטגיים…ולשים קרם הגנה לקראת השמש הצפויה לי. בודק שהווסט יושב נכון ושלא שכחתי דבר. חיבוק דרך צלחה לטל ויצאתי לדרך. הרחוב החשוך והחוף השקט יפנו את מקומם תוך כ-20 דקות להמולת קו הזינוק והקשקוש הצרפתי של הכרוז. אני יושב בדממה במשפך קו הזינוק ונושם עמוק. הנה זה מתחיל!

למעלה מ-800 מתחרים, הוזנקו. סמוך לקו החוף אל תוך הטיילת של ANNECY, שתוך מעט יותר מ-2 קילומטרים הפכה ממישור לעלייה ולאחר זמן קצר משביל סלול לדרך הררית. פילסתי את הדרך בזהירות בין הרצים שסביבי. מביט בשעון ,מוודא שהדופק יחסית נינוח וממשיך להתקדם. העלייה אל פסגת הר ה-SEMNOZ הינה ממושכת אך יחסית פשוטה למעבר. בשלב מסויים אני כמעט ומבוהל מהקלות שבה כל זה מתרחש. פסגת ההר מקבלת את פני באבוקות אש שמסמנות את כיוון השביל ובנוף לילי לכל כיוון. אני עושה את דרכי במורד שאחרי הפסגה אל התחנה הגדולה הראשונה. לפי התחזית. 2 קערות מרק, שלל חיוכים, מילוי מים מחדש ואני בדרך החוצה ולמטה בסינגל שאינו נגמר. חולף על פני STEPHANIE CASE הקנדית שבמהלך לא נכון נמרחה בבוץ ושואל לשלומה. אנחנו עוד נתראה בהמשך…לאחר מספר פניות נשאר לבד במעבה היער. השביל המפותל מקבל את פני בשלווה ואני מגביר קצב ומזכיר לעצמי לתגבר את השתייה והאוכל ולהשאר מרוכז.

לפני תחילת העלייה השנייה אני חולף על פני תחנת המים של הקילומטר ה-28. התחנה היחידה באירוע שבה אני לא עוצר. סימן עלייה קליל בכביש מביא אותי ישר לתוך מעבר בוצי. לא התכוננתי לזה אבל זה כיף. ניסיונותי לדלג על השביל ולהמנע מטבילת הקרסוליים בבוץ לא צולחים. אני מקלל בחצי חיוך וממשיך הלאה. מספר רצים משיגים אותי ואנחנו מטפסים מעלה במעלה ה-COCHETTE, הפסגה השנייה של המסלול שרק הולכת ונעשית יותר תלולה. אני בודק דופק ונותן להם לעבור. אסור לי להגרר לקצב שאינו מתאים לי. ממשיך לעקוב אחרי פרוטוקול האוכל המתוכנן. אין כמו פסגה אלפינית לאור הזריחה לעצירת התרוקנות קצרה, ומיד בדרך לירידה תלולה עם מספר קיטועים טכניים מעניינים. מזג האוויר עדיין נשאר נעים. אני מדמיין את אילן וטל שזינקו לפני זמן קצר למקצה שלהם, בעודי מתקרב לתחנת השתייה של הקילומטר ה-35. מילוי מים זריז. הטמנת פנס ראש והוצאת כובע ומשקפי שמש. כמעט 5 שעות עברו. הכל לפי התחזית. אני יוצא אל השביל ושוב לבד בשטח מיוער. שקט ותענוג. לאחר מספר קילומטרים של גבעות מתונות מחכים לי כוונים וצלמים בדרך לטיפוס אל רכס ה-BORNETTE.

הטיפוס מתחיל נוח ואפילו עם קטע סלול שבסופו תחנת המים הבאה. אני ממלא את הפלאסק שלי בפפסי וסוגר אותו. זו טעות. הפלאסק מתפוצץ מהגזים. מאותו הרגע ואילך כל הפפסי שאשתה באירוע, אשתה כשאני מסובב את הפלאסק במנח מצחיק בכדי להימנע מהחור שנוצר. בתחנה מחלקים גם פירות מרוסקים בשפורפרת. כיוון שזה לא אוכל טכני אלא פשוט גרבר – אני מניח שזה יעבוד. זה לא מאכזב. לאחר התחנה אני פותח מקלות וכמעט ולא סוגר אותם עד סוף האירוע. העלייה לאחר התחנה ממשיכה להתפתל ולהוסיף זווית. סופה במעבר רב פניות ומסולע אל הפסגה. מצד אחד ההר. מצד שני תהום עצומה ונוף על האגם מהרכס הדרומי. הנוף משכיח את ההתכווצויות הגוברות ברגלי. לאחר מקטע שטוח קצר על הרמה של הפסגה מחכה לי טיפוס קצר ותלול אל הפסגה השניה בגובהה באירוע ה-CHARBON. למרות החום עוד יש ערימות שלג על הפסגה. החום מתחיל להשפיע ואני מזכיר לעצמי לשתות ללא הרף. STEPHANIE CASE משיגה אותי ואנחנו רצים יחד בירידה התלולה אל הקילומטר ה-58. בדרך אנחנו מאבדים את השביל ל-150 מטר, וחוזרים על עקבותינו ברגע שלא מבחינים בסימונים. הירידה קשה מאוד בסופה. העומס המתמשך ניכר על השרירים והתחנה המיוחלת היא בהחלט מראה מבורך. אני נמנע מלשבת. ממלא מים במהירות. דוחס אוכל ופפסי ומכין את עצמי לעלייה הבאה, שחותמת את הרכס הדרומי. העלייה הזאת יחסית קטנה כשמסתכלים על הפרופיל של המסלול, אך לאחר כמעט 9 שעות עבודה והחום ההולך וגובר, ההתכווצויות הן בלתי נמנעות. אני מזכיר לעצמי שהכל עובד כמו שצריך ואני בקצב הנכון. פשוט ממשיך לנוע וצובר מומנטום. הפסגה לא מאחרת להגיע וחושפת את הנוף לעיירה DOUSSARD. לשם אני אמור להגיע. תחנת האמצע המיוחלת. הירידה אל האגם אינה טכנית אך פשוט תלולה והחום ממשיך לעלות ככל שאני רץ\מדדה מטה. אני מגיע לשביל סלול בפאתי הישוב GIEZ. סדרנים מסבירי פנים מודיעים לי שעוד 5 ק"מ אני שם. הם לא אומרים שיש לי עוד פסגה תלולה וקצרה לעלות בדרך. אני מסנן לעצמי שזה מין מבחן מנטלי – עד כמה אני רוצה את זה?…ואני מ-א-ו-ד רוצה את זה!. בסוף הירידה, כמו שידעתי שיקרה, קיטוע כביש ארוך ומייגע מביא אותי תוך מאבק בשמש הקופחת לתחנה המיוחלת.

המון אנשים משלל מקצים מתגודדים בתחנה. אני מקבל את תיק האמצע ומתארגן זריז ואז לוקח לעצמי פירות ופפסי. האוכל עושה את שלו למעיים. המחשבה להתרוקן מתחלפת בדאגה למראה התור לשרותים. אני שואל את הסדרנים אם ניתן לעקוף את זה ולהשתמש בשרותים הכימיים בחוץ. הם נדים בראשם לשלילה, וכך אני מתארגן במהירות הבזק, מחליף חולצה לאותה החולצה שאיתה יש לי חשבון…מחזיר את התיק ויוצא לחפש את השיח הראשון שיסתיר אותי. אני אפילו נזכר ששכחתי למלא מים במשפך היציאה מהתחנה ומבקש השלמות מאחד הצופים שעשו פיקניק באזור. מודע לכך שאין לי מספיק מים לעלייה הכי קשה של המסלול, זה הקיטוע היחיד שבו אני מקפיד על איזשהי משמעת מים. העלייה הבאה ממושכת וארוכה ולעיתים אני צריך לפלס את דרכי בתור של רצים ממקצים קצרים יותר. בסוף הקיטוע אני מוצא את עצמי מול קהל של מקומיים ומתנדב שקורה בשמי ומעודד אותי להמשיך. אני מקושש ממנו מספר לגימות מים ופותח בריצה בירידה שאמורה להביא אותי תוך 2 ק"מ לתחנת השתייה הבאה ולפתור לי את בעיית המים. בדרך אני פוגש בטל אגמון. הוא יושב בצידי השביל ונראה אובד עצות. אני עוצר לידו ומפתיע אותו עם נשיקה במצח. אני מאיץ בו לעקוב אחרי לתחנה, והוא משיג אותי במהרה. הוא מספר לי על מצבו והקושי שלו, ואני מנסה להסביר לו מה אני הייתי עושה לו הייתי נקלע למשבר שלו. אני כמעט ומתעלם מהתשישות שלי בשלב זה. כל כולי מרוכז בניהול הכוח ובשארית העלייה. זמן קצר לאחר התחנה אני נפרד מטל וממשיך בדרך ההולכת ונהיית תלולה ל-CHALEZ D'AULPS משם צפוי המעבר התלול והטכני באירוע ROC LANCRENAZ.

בדרך לשם הגוף מגיע קרוב לקצה היכולת. אני מכריח את עצמי לאכול ולשתות בלי חשבון. הפסגה כל כך מרהיבה, שקשה שלא להתעכב למספר רגעים. אני מנצל רגע של ישיבה בשביל לסיים לעכל את אשר לעסתי בעמל רב ומתחיל במגמת ריצה בירידה. כל מה שקורה משם ועד לתחנה האחרונה לפני הסיום, MENTON, עובר לי מול העיניים כמו סרט. התשישות ניכרת בכל צעד, אך הדרייב להמשיך גבוה ממנה פי כמה. אני כמעט ולא מאמין שכל זה קורה, ומתעקש לרוץ בכל רגע שהגוף והשטח מאפשרים לי. התחנה שנמצאת בלב היישוב, עמוסה בצופים שעושים המון רעש חביב ומוסיפים לחיוך שאני מרגיש שהפך להיות הבעה קבועה על פני. אני מזכיר לעצמי שאסור לי להמצא בתחנה מעבר לנחוץ, ותוך מספר דקות אני כבר בדרכי אל הר BARON – הטיפוס האחרון באירוע. קילומטר אחרי קילומטר הטיפוס הופך להיות יותר תלול אך אני כבר מריח את הסיום. עדיין מתעקש על פרוטוקול שתייה ואוכל לפי התוכנית עד הרגע האחרון. קצה העלייה התלול גורם לרגליים להתכווץ בפעם השישית, אך גם זה לא עוצר את המומנטום וההנאה מהנוף של ANNECY שנגלה לפני.

זהו זה. הירידה האחרונה שום דבר לא יכול להפריד ביני להגעה לקו הסיום. הירידה מתישה ולא נגמרת ואני מדבר אל עצמי בקול ומפציר בי להתרכז עד הרגע האחרון. אני משחרר אנחת רווחה כשאני מגיע לקו החוף. צופים יושבים משני צידי המזח ומריעים לי במספר שפות. אני מסדר את המקלות חזרה בתיק ופותח בריצה מתגברת אל הקילומטר האחרון. קשה להסביר את ההתרגשות של המעבר על השטיח האדום אל קו הסיום. פרץ הדמעות שיוצא רגע לאחר מכן, מעביר את זה הכי טוב. תכננתי את זה וביצעתי את זה. הרגע הזה הוא שלי. אשתו של אילן, שצפוי לסיים בקרוב, מקבלת אותי בזרועות פתוחות ועוזרת לי להירגע. אני מדדה חזרה לבית דירות שלי ומחכה לטל. יעבור זמן מה עד שאעכל את מה שעברתי.

זה היה "יום ארוך מאוד במשרד". 19:34 שעות, מקום 48 כללי מתוך 840 מזנקים ו-478 מסיימים. היה לי הרבה זמן לפגוש את עצמי מול מרחבי הטבע המרהיבים. הרבה זמן לעבור תהליך פיזי ומנטלי, כמו שציפיתי שיקרה כשנרשמתי לאירוע הזה. למדתי דברים רבים על עצמי וזה ללא ספק רגע מכונן בצמיחה האישית שלי. באשר לאירוע עצמו וכשפני לאתגרים הבאים, ישנם מספר לקחים/עצות שהייתי מעוניין לחלוק איתכם:

1. אני המנהל – ברגע שבו לא אני מנהל את האירוע, זה הרגע שבו אני הופך למנוהל. אני ממליץ לחזור על זה כמו מנטרה. זה הרגע שבו חוסר הוודאות נוטה להוציא שפנים מהכובע, שבסופו של יום יקשו עליכם להתמודד עם המצב משום אתם נגררים אליו במקום לייצור אותו – ומהי ריצת שטח אם לא היצירה האישית של כל אחד מאיתנו?
2. דופק לא מאכזב – מדדי השעון עשויים לרמות אתכם בנוגע למרחק אך בנוגע לדופק, אם אתם רגועים (באמת רגועים…) בתחילת האירוע, הסיכויים להשתלט על פסגות תלולות כשהשעות עוברות והחום גובר משתפרים. בנוסף, זה משפר את היכולת שלכם לצרוך ולעכל אוכל.
3. אוכל לא טכני – אם זה יפעיל את המעיים שלכם ולא ייספג מיד – זה כנראה יעבוד. פירות, לחמים, חטיפים, מלוחים כל מה ששומר את כל המערכות הפנימיות פועלות גם לאחר שעות רבות על הרגליים. אחד הלקחים החשובים ביותר שלמדתי מה-UTMB.
4. אין משמעת מים – שתו בלי חשבון. במיוחד בעליות וקל וחומר כשחם. תעצרו ותמלאו מים בכל תחנה וחוזר חלילה. לא תאמינו כמה נוזלים אתם מאבדים. אל תחשבו על "הנה עוד מעט". פשוט תמשיכו ללגום כל 10-15 דקות.
5. סניקרס עובד יותר טוב ממארס – באמת, זה נכון. כנראה בגלל הבוטנים. בכל מקרה, שניהם פגזי קלוריות שניתן (לפחות מניסיון שלי) לאכול גם בשיא החום. יש להם גם נטיה מוזרה שכזאת להרים את מצב הרוח.
6. כשאתה גמור, דאג למי שסביבך – לא תאמינו כמה אנרגיה תקבלו אם רק תתנו מעט מעצמכם למי שיושב בצד הדרך או סתם נמצא ברגע שפל שלו במהלך אירוע. זה לבדו יתדלק אתכם לפחות עד העצירה הבאה, ושניכם הולכים לזכור את המפגש הזה שנים ארוכות.
7. מקומו של האוכל הטכני והמלח – כשחסר סוכר במהלך עלייה או כשחסרה האנרגיה לעבור מהליכה לריצה, זה הרגע לג'לים/מרמלדות/טבליות. זה לא מחליף את האוכל הרב שיש לצרוך באירועי אולטרה. לפעמים זה רק מוסיף ברגעים הקריטיים. קפסולות מלח יעבדו טוב יותר אם תקחו אותם יחד עם משהו מהחבורה הזאת.
8. הנוף יעיל לשיכוך כאבים – זאת לא בדיחה, זה באמת עובד. אם אתם לא מתלהבים מפסגות הרים ונופים מרהיבים, מקומכם לא באולטרה.
9. המתנדבים הם צרפתים – מילא שרובם לא מבינים מילה באנגלית, על פני מקטע של 5 ק"מ יהיו לפחות 3 מתנדבים שיטענו שנשאר לכם אותו מרחק עד התחנה, כשהמרחק ביניהם הוא קילומטרים. מייאש בהתחלה אך הופך למשעשע בסוף.
10. הומור עצמי הוא אחד הסימנים להצלחה – אנחנו רצים מספר תלת ספרתי של קילומטרים בהרים ולאחר מכן מחברים משנה שלמה של סיבות שמנמקות למה זה כדאי – אנחנו צריכים להיות הראשונים שצוחקים על עצמנו. אנחנו עוסקים בענף שנע על הציר בין המסוכן אל המופלא ועד המגוחך, ובכך שאנחנו מפלרטטים עם שלושת אלה ללא הרף, אנחנו נשארים ילדים לנצח.