היירוס 2018 – הזווית האישית

היירוס 2018 סיפק הרבה כותרות: מזג האוויר, המתנדבים והמסלול המאתגר היו חלק מחוויה שתיזכר פה בשנים הקרובות. גדי סולומון מסכם מזווית אישית את החוויה שלו

כמעט הכל היה ידוע מראש על ההיירוס. ידענו שיהיה קר וגשום ושלא יהיה פשוט. אבל תמיד יש פער בין הידיעה שנשארת בתחום המחשבה לבין הרגע שאתה חווה את הדבר עצמו. אישית, לא ממש אכפת לי לרוץ בגשם כל עוד ההתחלה יבשה ואני מאורגן מבחינת ציוד.

תוכנית האימונים שלי להיירוס היתה רחוקה מלהיות מושלמת. בעיות לו"ז ופציעה יצרו חורים בתוכנית האימונים, שלא אפשרו לי למשל לבצע ריצה מסכמת כפי שרציתי או תרגול עליות בהרים כפי שמרוץ כזה דורש. אז למה בכל זאת? מראש ידעתי שאני לא מתכוון "להתאבד" על המרוץ הזה, יש לי את העומק הנדרש ברגליים ובעיקר נסיון שיסייע לי להתנהל בזהירות, לחלק כוחות ולקבל החלטות נכונות (כך תמיד אני מקווה).

הקטע הראשון עד ליד קנדי השתנה השנה והוא הרבה יותר יפה וכייפי – ריצה בסינגל תמיד עדיפה על שביל לבן. בזינוק עוד לבשתי מעיל, אותו הורדתי בק"מ השני כי הגוף כבר התחמם. עד הסטף הכל זרם יפה. בתחנה המתנדבים תקתקו עניינים ועזרו לצאת משם מהר. רגע לפני הירידה לנחל צובה החל טפטוף. החלטתי לעצור וללבוש את המעיל ומאותו רגע ועד הסיום הוא נשאר עלי. שלוש דקות אחר כך הטפטוף הופך למבול שילווה אותנו רוב הלילה. הראות מוגבלת ומעבר לשני מטר הקרובים אני לא רואה כלום. בנוסף לכך העובדה שאני מרכיב משקפיים ותוך שנייה העדשות נרטבו, לא ממש עזרה לי.

העלייה מהנחל לכיוון הר טייסים, כמו גם כל העליות בהמשך המסלול היא הליכה נגד זרמים של מים שיורדים מההרים, לפעמים מטפסים בתוכם לפעמים לידם. פותח מקלות ומתחיל לעבוד (לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם). מצמצם פערים ומגיע ללירן אטיאס וביחד אנחנו חוטפים על הראש מבול שכמו לקוח מסרט הוליוודי. אבל הראש ברזל, ממשיכים קדימה ומגיעים לתחנה של הר טייסים ששקועה בבוץ. ליאת, תמר, שלומי, גיא, אייל וכל מי שהיה שם יוצאים מגדרם כדי לעזור לנו.

לירן והרצה מפולין שהיתה בשלב הזה ראשונה בנשים יצאו מהתחנה, אני כמה דקות אחריהם, יורד לרמת רזיאל וחובר אליהם בירידה ליד בית הקברות. מטח של ברד מצליף בנו והיא אומרת שהיא רוצה לעצור – קר לה מדי. ואני חשבתי שזה מזג אירופי, מסתבר שגם בשבילם זה קצת חריג. אמרתי לה שהיא לא יכולה לעצור כאן – התחנה הקרובה היא בעוד 2 ק"מ, וכך היא המשיכה איתנו עד יער קדושים ושם פרשה. בדרך עוברים מיליון שלוליות קפואות שהארוכות מביניהן מקפיאות את האצבעות ברגליים לכמה דקות טובות.

רצים על הדרומית ורואים שני פנסים רצים לכיווננו ופונים למטה לנחל. בדיעבד אלה היו מייק ווארדיאן ורץ נוסף שהתבלבלו בדרך. עולים על הצפונית ורצים עד כרמילה בלי הרבה דרמות. הירידה בכרמילה איטית. כל צעד מחליק והמקלות מצילים אותי, שוב. למטה בבני ברית מצטיידים במה שצריך ומתחילים טיפוס ארוך עד מגילות האש.

כמו שקורה לי הרבה במרוצים ארוכים, משהו במחצית הדרך מתעורר בי, וגם בהיירוס מבני ברית הרגשתי כאילו אני מקבל כוחות חדשים והתחלתי לתת עבודה בעליות: קצב אחיד, שמירה על דופק והרבה עידוד עצמי (מהשלב הזה ועד הסיום הייתי לבד). ירדתי חזרה לצומת שעולה לרזיאל וסמי ושליו אמרו לי מה המיקום שלי (בכל תחנה אמרו לי מה המיקום שלי למרות שממש לא רציתי לדעת. אז להבא, בבקשה אל תגידו לי אלא אם אני שואל).

ק"מ 50, בגלל שילוב של מאמץ וקור הארבע ראשי ברגל ימין נתפס לי חזק. כל הרמה של הרגל חותכת בי כאב חד, גם בירידות. הקור גרם למרוץ הזה להיות מאוד אינטנסיבי: בכל פעם שאתה עובר להליכה הגוף שלך מתקרר ואתה חייב לחזור לרוץ, אין זמן למרוח. יורד בזהירות את הצינור ומגיע לתחנת שורק. גם שם המתנדבים דואגים לי למרק, ממלאים לי מים ונותנים מילה טובה.

מתחיל לטפס במעלה קטלב. הבוקר מתחיל לעלות ככל שאני מטפס והגשם כבר לא יורד חצי שעה. מגיע למעלה, חוצה את הכביש ועולה את הצינור באיטיות. כל הזמן הזה אני לבד אני בדיבור עצמי מתמשך. מעודד את עצמי, מסתכל על מה שכבר עברתי ומתכונן למה שעוד לפניי.

הסינגלים ביערות בוציים אבל השקט הזה במעבר בין העצים, האדמה הרטובה והירוק שצחצח את העצים עושים את הכל ליותר קל. מגיע לתחנת עין קובי, מצטייד ויוצא משם די מהר. זהו, נשאר לי עוד טיפוס אחד ארוך ואז ירידה לסיום. אצלי בראש הוא מחולק לחלקים: סינגל הפיראט עד הכביש, סינגל הרכסים והטיפוס לקנדי. בעלייה לא הרגשתי את הכאבים ברגל אבל בריצה בחירבת סעדים אני עובר להליכה כמה פעמים. הכאבים ברגל עצומים. אני עוצר, מנסה לעסות את הרגל קצת וממשיך.

טיפוס אחרון בהחלט ליד קנדי. עכשיו נותר לי להתגלגל למטה עד הסיום. הקילומטרים האחרונים איטיים מאוד. הרבה קטעי הליכה שמרגישים לי נצח. הרגליים כבר גמורות. מדי פעם אני מסתכל אחורה לראות אם זה שאחרי צמצם אלי ובדרך לעבור אותי. כנראה שהפער שפתחתי היה מספיק גדול בשביל שיהיה לי "מרווח טעות" בסוף. מתחבר לכביש וזה מפיח בי אנרגיה חדשה. הסוף קרוב, עולה על הגשר וחוצה את קו הסיום.

זה היה מרוץ שלא אשכח. מזג האוויר נתן לנו חוויה משוגעת עם סצנות הזויות והעמיד את היכולות של כל רץ למבחן – גם הגופניות אבל בעיקר את אלה המנטליות.

מסקנות לגבי ציוד מרוץ חורף

במרוץ במזג אוויר קיצוני כמו שחווינו הכל יכול להשתבש ומספר הדברים שעלולים להציק לנו, להיות לא נוחים או להפריע למהלך הריצה התקין הוא רב ולכן בחירה טובה של ציוד יכולה (בעיקר במרוץ כזה) לעשות את ההבדל בין הצלחה לכישלון. מציין כאן כמה דברים שהוכיחו את נחיצותם במרוץ הזה.

מעיל גשם – המעיל שמר על פלג הגוף העליון שלי יבש וחמים במהלך כל המרוץ. מתחתיו לבשתי חולצה קצרה ולא היה לי קר או רטוב לרגע. זה נתן לי שקט להתעסק עם הדרך, התזונה והדברים האחרים שקשורים במרוץ. ראיתי אנשים שהפסיקו את המרוץ שלהם פשוט בגלל שלא היה להם מעיל שמתאים לתנאים האלה וחבל.

מקלות – כבר ציינתי למעלה עד כמה המקלות סייעו לי לצלוח את המרוץ ביעילות. הקפידו להתאמן מדי פעם עם מקלות כדי להטמיע את הטכניקה של השימוש בהם, וקחו אותם איתכם למרוצים מהסוג הזה, תודו לי אחר כך.

גרביים – זה מרוץ שבו הרגליים כל הזמן רטובות, אם זה בגלל הגשם או בגלל השלוליות הרבות אליהם חייבים להיכנס. לשמחתי הגרביים שלי נשארו צמודות לרגל ולא היה לי צורך אפילו פעם אחת להוריד את הנעליים במהלך הריצה. במזג אוויר כזה גרביים טובות יחסכו מכם שלפוחיות או שפשפות.