2019 TDS: כמה רחוק אתם מוכנים לחלום?

"ה-TDS פורס אותך בשיטת הסלמי. עלייה אחרי עלייה, הוא מפרק אותך לאט לאט. גורם לך להשאיר את הכוחות שלך על הסלעים בדרך למעלה". גדי סולומון השתתף בגרסה החדשה והארוכה של ה-TDS, וחזר עם חוויות בלתי נשכחות

ה-TDS הוא מרוץ הרים שיוצא מקורמיור שבאיטליה ומסתיים בשאמוני בצרפת. זהו מרוץ למרחק של 145 ק"מ (בפועל 150 ק"מ) עם כ-9,000 מטר טיפוס מצטבר. ה-TDS הוא אחד מהמרוצים של ה-UTMB ונחשב לקשה מכולם מבחינת יחס מרחק/טיפוס ותוואי שטח.

כשקיבלתי הזדמנות לעשות את ה-TDS לא היה לי ספק לרגע שאני הולך על זה. נכון שזה מרחק שלא התקרבתי אליו מעולם, וטיפוס מטורף שלא עשיתי אף פעם, בטח לא במסגרת מרוץ, אבל הרגשתי שהניסיון שיש לי וההכרות שלי עם היכולות הפיזיות והמנטליות שלי, יכולים להספיק כדי לסיים את המרוץ. סמכתי גם על הנסיון שלי בבניית תוכניות אימון קודמות וידעתי שכאן דרושה תוכנית אינטנסיבית יותר, שתיקח אותי מעבר לגבולות שהכרתי בהכנות שביצעתי למרוצי עבר בהם השתתפתי.

"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות", חשבתי לעצמי, "שהייתי מנסה ולא מצליח"? "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" כמאמר השיר. הייתי מוכן לקחת את הסיכון הזה, גם בידיעה שבגלל שזה מרוץ היעד שלי השנה, אני לא רץ אף מרוץ עד אליו (המרוץ האחרון היה ההיירוס – 80 ק"מ עם 3000 מטר טיפוס בדצמבר).

בהתכתבות עם חבר כמה שבועות קודם, אמרתי לו שאין לי מושג אם בכלל אסיים את המרוץ הזה. הוא אמר לי שהוא אוהב את הגישה של "Go big or go home", גם אם לפעמים זה נגמר בפיצוץ. המשפט הזה ליווה אותי מאז כמה פעמים, וידעתי שיצטרך לקרות משהו מאוד קיצוני כדי שאני אקפל את הזנב ואלך הביתה.

האימונים

ה-TDS מתאפיין בעליות חדות וטכניות, ירידות חדות ועבודה בגובה של יותר מ-2,000 מטר מעל פני הים. בהתאם לכך כתבתי לעצמי את תוכנית האימונים (שלא הייתי כותב למישהו אחר). לחובבי המספרים, היא כללה 6 חודשים שבמהלכם רצתי 2,230 ק"מ, טיפסתי 53,233 מטר באימונים שארכו 272 שעות. 

זאת היתה תוכנית שבה לקחתי סיכון במודע בעומס האימונים והיא כללה כמה פיקים בדרך. האימונים הורכבו מריצות בק2בק בסופי שבוע, ריצות ארוכות בודדות (הארוכה ביותר 75 ק"מ עם 2,600 טיפוס), אימוני איכות באמצע שבוע וקילומטרז' שבועי שעלה בהדרגה והגיע בשיא ל-135 ק"מ. באימוני השטח הדגש היה על טיפוס מצטבר גדול שהלך ונבנה כדי שאוכל להתמודד עם העומס הצפוי במרוץ.

אני גר במרכז בסביבה שטוחה ונטולת הרים ולכן את רוב האימונים ביצעתי בהרי ירושלים. אחד הלקחים מהאימונים למרוץ הקודם במון בלאן, שבאימונים אליו נסעתי הרבה למנרה ולחרמון, היו שזמני הנסיעה הלוך ושוב גוזלים מזמן האימון ובחישוב של עלות תועלת, אין טעם לנסוע פעמים רבות לצפון. 

הרי ירושלים יכולים לספק מגוון מספיק גדול של עליות וירידות, שטח טכני ושבילים לבנים כדי לבנות מסלולי אימון מתאימים למטרה. זה לא אומר שלא ביקרתי בחרמון ובמנרה בכלל, אבל בתדירות נמוכה מאוד בהשוואה להכנות למרוץ הקודם.

אחד האימונים בחרמון

מי שעוקב אחרי בסטרבה בטח שם לב ששלושה שבועות לפני המרוץ, חלה ירידה דרסטית באימונים. הקילומטרז' היה נמוך, גם ביחס לטייפר, ואת כל הריצות עשיתי בכביש. במשך שלושת השבועות האלה סבלתי ממתיחה חזקה בארבע ראשי. המתיחה הזאת לא עזבה אותי ולא איפשרה לי להתאמן כמו שצריך. כל תחילת ריצה היתה מלווה בכאבים והיו ריצות שהסתיימו הרבה לפני המרחק המתוכנן. במקביל טיפלתי בזה בכל האמצעים שעמדו לרשותי: דיקורים, עיסויים ופיזיותרפיה בצורה אינטנסיבית. הטיפולים והורדת העצימות עזרו, ושבוע לפני המרוץ החלו לעבור הכאבים בהדרגה. 

כמובן שהמצב הזה עירער את הביטחון העצמי שלי ביכולת לעשות מרוץ כזה, שממילא היה בסימן שאלה אחד גדול עבורי. בימים האלה שלפני המרוץ האפשרות שאסיים אותו נראתה לי בלתי אפשרית. אני בנאדם של שחור או לבן ומטבע הדברים הפסימיות השתלטה עלי. למרות זאת ניסיתי לכבות את המחשבות האלה במחשבות יותר אופטימיות – מחשבות על קו הסיום. ראיתי אותו בדמיון אבל לא העזתי להגיד לעצמי את זה במילים. לא במצבי.

גם הפעם, כמו במרוצים קודמים למדתי את המסלול, אספתי כמה שיותר מידע עליו, מיפיתי את העליות וראיתי כל סרטון אפשרי על המסלול. בניגוד למרוצים קודמים, הפעם לא עשיתי חישובי זמנים משוערים כי לא ראיתי בזה טעם. זה לא מרוץ שבו אני מתכוון ללחוץ או להשיג זמן מוגדר – המטרה היא לסיים אותו. כמובן שהעדפתי לא לסיים על הקטאוף (42 שעות) אלא לפני. לפי חישוב גס שעשיתי, שנשען על מרוץ קודם אני מגיע להערכה שסיום בסביבות 35 שעות, אם לא יהיו דרמות באמצע, נראה לי סביר. כלקח ממרוץ קודם, אני מכין לעצמי טבלה מסודרת באקסל של זמני קאטאוף ואת מיקום הנקודות הגבוהות במסלול (הפיקים), מניילן ושם בווסט בשליפה מהירה.  

יום המרוץ

שאמוני ב-UTMB היא קרנבל אחד גדול. זה המרוץ הכי מתוקשר ומדובר בעולם ריצות ההרים, וכל מי שהוא משהו נמצא שם. העיר הכל כך אינטימית הזאת עם הרי הענק משני צידיה, מחבקת את כל מי שבא אליה. צעירים ומבוגרים בכל השפות והצבעים מדברים ונושמים ריצה. בברים ובבתי הקפה כולם מדברים על מה שיהיה ומה שהיה. רצי עילית מסתובבים ברחובות הראשיים, מתחבקים עם העוברים והשבים, זורמים איתם לסלפי ונותנים תחושה שכולם באותה סירה. אפילו מזג האוויר מחייך השנה, ונראה שכל המקצים ייהנו מדאגה אחת פחות.

הסדר והארגון בהפקת הענק הזאת הוא יוצא מהכלל. למרות אלפי המשתתפים יש ויסות בתורים לחלוקת הערכות, והבדיקות של הציוד נעשות בצורה מהירה ויעילה. אני מסיים עם זה, אוכל עוד ארוחה אחת גדולה לפני שאני חוזר לחדר לסדר את הציוד בפעם האחרונה, והולך לישון.

באחת בלילה מתעורר כדי להתארגן ולצאת לכיוון האוטובוס שמקפיץ אותנו לנקודת הזינוק בקורמיור. 03:58 אני שם, מסתכל על השעון. בעוד שתי דקות הזינוק. האווירה מסביב מתוחה. משהו במחשבות על התקופה שבה הייתי פצוע מזדחל לתוך הראש שלי. הספק שוב מתחיל להשתלט על המחשבות ופתאום כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שאני לא מסיים את ה-TDS. שהמרחק גדול עלי, שהרגליים לא יעמדו בעומס. המחשבה הזאת כל כך השתלטה עליי, שהזינוק לא הצליח לרגש אותי כפי שחשבתי שיקרה. 

מזנקים. נחיל של אנשים החל זורם ברחובות העיר ומשם אל השביל שמוביל לתחילת הטיפוס. פקקי ענק בהם עומדים או מתקדמים בהליכה ממש איטית היו הדבר שאפיין את 8-9 ק"מ הראשונים של המרוץ. הזדחלות בעלייה. לאט לאט הפקק החל להשתחרר והתנועה החלה לזרום. 

פקקים בעלייה

ואצלי הראש עדיין תקוע במוד ההוא. מוד שהכניס אותי לאפטיות מסויימת. נצמדתי לדבוקה שלפני ולא התעקשתי לעקוף גם כשהיא רצה די באיטיות. "יש עוד הרבה זמן" חשבתי לעצמי, "זה מרוץ ארוך". ביציאה מכל תחנה יש שלט גדול ועליו שם התחנה הבאה, המרחק אליה, הטיפוס המצטבר וזמן הגג שיש להגיע אליה. אחרי שתי תחנות או שלוש ראיתי שאני רחוק מהקטאוף רק שעה ורבע. במונחים של אולטרה זה נחשב זמן קצר מאוד, שלא מאפשר מרווח לתמרון במקרה שתהיה בעיה. בתחנה הזאת קיבלתי "סטירה" והתעוררתי על עצמי. "לא באתי עד לפה בשביל ללכת הביתה!".

מאותו רגע התחלתי לתת גז. עבדתי יפה בעליות, ירדתי את הירידות כמו שצריך, עקפתי לא מעט רצים וחזר אלי הביטחון. הרגשתי באנרגיה טובה ואכן בתחנות הבאות הגדלתי את המרחק מהקטאוף בצורה משמעותית. 

ה-TDS פורס אותך בשיטת הסלמי. עלייה אחרי עלייה הוא מפרק אותך לאט לאט. גורם לך להשאיר את הכוחות שלך על הסלעים בדרך למעלה. והמגוון שאתה נתקל בו, כאילו נלקח מתוך המדריך השלם לבניית עליות: עליות של מדרגות סלע, עליות ברגבי דשא, עליות של שברי סלע ודרדרות, עליות בסינגלים… והכל בשיפועים חדים. מאוד חדים. העליות באות במגוון אורכים. יש כאלה של 20 ק"מ עם 1,000 טיפוס, כאלה של 5 ק"מ עם 1,100 טיפוס וכאלה עם 24 ק"מ ו-1,300 טיפוס. הכל מהכל – ובגדול.   

ניהול וחלוקת כוחות

הגובה משחק פה תפקיד חשוב. אני לא מתפקד טוב בגובה שמעל 2,000 מטר. ידעתי את זה קודם ולכן זה לא הפתיע אותי. עבדתי עם מה שיש. אבל מסתבר שאני לא היחיד. במהלך המרוץ (ביום ובלילה) אתה רואה לאורך המסלול "גוויות" אולטרה: רצים זרוקים בצידי הדרך, חלקם ישנים חלקם תופס את החזה ומתנשף בכבדות. את כולם הכריע ההר. כולם עצרו כדי להבין איך ממשיכים מכאן. חלקם יפרשו מהמרוץ בתחנה הבאה.

אני השתדלתי לעשות את כל העליות במכה אחת. לפעמים הצלחתי, לפעמים הייתי צריך לעצור כדי להסדיר נשימה. העצירות האלה תמיד היו בעמידה ומדודות בזמן. דקה של עצירה בדרך כלל הספיקה. 

מבחינת תזונה, יש את הבסיס שהבאתי איתי: חטיפי אנרגיה, ג'לים וסוכריות אנרגיה. ויש את מה שמחלקים בתחנות: מרקים, אורז, גבינות, נקניקים, לחם, חטיפים שונים, תפוזים, בננות ועוד.

איך מנהלים את הכוח במרוץ כל כך ארוך כשאין תוכנית וזמנים?

במידה מסויימת שמחתי שלא היתה לי תוכנית עם זמנים משוערים לכל מקטע. זה חסך ממני הרבה מאוד לחץ ובוודאי לא היה ריאלי כי במרוץ כזה המספרים לא מספרים את כל הסיפור, ומה שנכתב בבית כשהכל תיאורטי ונטול המרכיב הכי חשוב שהוא ההימצאות במרוץ, לא תופס.

ניהלתי את עצמי ממקטע למקטע בהתאם למה שידעתי שמצפה לי בהמשך, ובהתאם לאיך שהגוף שלי הרגיש באותו זמן. לרגע אחד לא חשבתי כמה נשאר לי במרוץ כולו, לא מרחק ולא טיפוס. זה לא היה רלוונטי. הכאן והעכשיו זה מה שחשוב ואם אצליח לנהל את זה, אצליח במרוץ כולו. 

המרק שלא אשכח בחיים

הכל די זרם לי עד קילומטר 74 שם היתה תחנת הזנה ב- La Gittaz. עצרתי למלא את הפלאסקים, אכלתי מרק עם אטריות ויצאתי אל החשכה שזה עתה ירדה. לפניי היה טיפוס של כ-1,000 מטר ומרחק של 15 ק"מ עד התחנה הגדולה בק"מ ה-91, שבה אקבל את התיק ששלחתי מבעוד מועד.

אני יוצא מהתחנה בכוחות מחודשים מוכן להסתער על העלייה. מדובר בעלייה של רגבי דשא שביניהם מכניסים את הרגל וכך מטפסים. היא מאוד תלולה עם שיפוע חד ולמרות זאת אני מתקדם בקצב טוב שאני מרוצה ממנו. פתאום באמצע העלייה אני מתחיל להרגיש בחילה קשה שמעלה לי את כל מה שאכלתי בתחנה, ואני עוד רגע מקיא. עצרתי. ניסיתי להסדיר את הנשימה ולהרגיע את הבחילה. "רק לא להקיא" אני אומר לעצמי. אם אני מקיא עכשיו זה יכול לגמור לי את המרוץ.

זה היה מהמרק בתחנה. לא יודע מה היה בו שהעלה לי את הכל, אבל ידעתי שזה מהמרק. מעולם לא נתקלתי בבחילה במרוץ. שמעתי על אחרים שכן, ותמיד זה נראה לי עניין פעוט שחולף אבל הנה אני כאן, תקוע באמצע הר בלילה, לא מסוגל לזוז בלי שתחושת ההקאה עולה. הסיבה שלא רציתי להקיא, היא שחשבתי שזה יהיה כרוך מן הסתם באיבוד נוזלים משמעותי, ולא בטוח שהגוף יאפשר לי אחר כך להכניס משהו לפה. לקחתי שלוק מים – מיד רפלקס ההקאה הופעל וכך אני מגלה שאני גם לא יכול לשתות. 

אני מחכה שירד לי הדופק ושוב מתחיל לטפס. הדופק שוב עולה מהר, ואיתו עולה הבחילה שמחייבת אותי לעצור. 20 מטר התקדמות בעלייה, 5 דקות הפסקה. זה הקצב מעכשיו והבחילה כל הזמן ברקע מאיימת לגרום לי להקיא. אני לא יכול לשתות או לאכול ובקצב הזה אני לא יודע איך ומתי אגיע לתחנה.  

היה לי מספיק שכל קודם לכן לתת גז, ועכשיו יכולתי לאפשר לעצמי את הזמן שדרוש לבטן להירגע תוך כדי התקדמות איטית. ניהלתי את זה לאט לאט. לא חשבתי על זמנים, לא על תחנות, רק לנסות ולהרגיע את הבחילה ולהתקדם. חמש שעות לקח לי המקטע הזה של 15 ק"מ עם 1,000 טיפוס. חמש שעות ארוכות של סבל והתמודדות, בלי לאכול או לשתות, בלי לדעת אם ואיך אני ממשיך הלאה.

הגעתי לתחנה ב-Beaufort בק"מ ה-91. בתחנה הזאת החלפתי בגדים, שתיתי הרבה קולה ואכלתי רק מה שנראה לי בטוח (לחם, אבטיח). מילאתי את הווסט בג'לים שהיו בתיק, אותם יכולתי לצרוך בלי להרגיש רע. מילאתי פלאסק אחד בקולה ויצאתי לדרך אחרי 50 דקות בתחנה בהם קצת התאוששתי והחזרתי נוזלים. 

טריטוריה חדשה

הבחילה קצת נרגעה אבל היתה כל הזמן ברקע עד סוף המרוץ. איפה שהמאמץ היה גדול יותר היא שוב עלתה אבל היתה במוד של ניהול ולא אילצה אותי לעצור. 22 שעות לתוך המרוץ מתחיל החלק השלישי שלו, ומה שעבורי מסמל טריטוריה חדשה של מרחק, זמן וטיפוס. העלייה מ-Beaufort לכיוון Hauteluce די מתונה ונותנת לרגליים "תקופת הסתגלות" אחרי המנוחה לפני הטיפוס המפרך ל-Col Du Joly.

"קחו איתכם מספיק מים כי אין תחנות בדרך ולא מפלים למלא מהם מים" אומרים לנו בתחנה. אני לוקח ליטר וחצי ומקווה שזה יספיק. העלייה לאתר הסקי מתחילה בשביל לבן שהופך בהמשך לסינגל תלול ומפותל. מדי פעם אני עוצר להסדיר נשימה ונשען על המקלות. באחת הפעמים העיניים נעצמו רק לרגע ואני מבין שעוד פעם אחת כזאת ואני נופל למטה. הגוף רוצה לישון ותחושת העייפות אחרי כל כך הרבה שעות על הרגליים מתעצמת.
הבוקר מפציע בדרך והנופים מול העיניים בלתי נתפסים. הכל ירוק ועוצמתי, פרות מנגנות עם הפעמונים שלהן והתפאורה מושלמת. וגם השביל שלפניי נותן הצגה שלא אשכח הרבה זמן: עוד טיפוס ועוד טיפוס, וזה לא נגמר. מדרגות סלע בסינגל צר שמתפתל למעלה ומתעקל, מסתיר עוד ועוד מדרגות סלע. ה-TDS הוא מרוץ שבו היכולת המנטלית משחקת תפקיד קריטי בהצלחה שלו. העליות האלה דורשות סבלנות וראש ברזל. אם יש לך את זה רק ברגליים, לא בטוח שזה יספיק. 

ב-Col Du Joly אני מנסה לאכול קצת אורז כי אני חייב להכניס פחמימות פנימה, והגוף משתף פעולה. פותח לראשונה את הטלפון כדי לעדכן חבר שהכל בסדר עכשיו, ושאני ממשיך עד הסוף. הוא מעודד אותי ואני יוצא מהתחנה במגמת ירידה ובמצב רוח טוב.

מגיע לעיירה Les Contamines Montjoie בק"מ 121 ומתדלק מה שאני יכול לקראת שתי העליות האחרונות במסלול – 11 ק"מ עם 1,400 מטר טיפוס. השעה בסביבות 10 בבוקר כשאני יוצא מהתחנה ומתחיל לטפס את הטיפוס הראשון שרובו מוצל. התוואי הוא של שורשים שצריך להכניס את הרגל ביניהם כדי להתקדם. אני צולח את העלייה הזאת ויורד קצת בירידה כשנוף פראי נפתח לפני. בתוך הנוף הזה נמצא הטיפוס האחרון של המרוץ: Col De Tricot. 

טיול שורשים צילום: דוד לוי

השעה כבר 12 בצהריים, השמש קופחת והטיפוס איטי וקשה. זה שיפוע של 30% והגדול ביותר במרוץ, והוא מתפתל מעלה במדרגות סלע ודרדרות, סוחט לך את הריאות מכל טיפת חמצן. שמרו את הדובדבן הזה לסוף כשהגוף כבר סחוט – הם ידעו למה. פוגש מטיילים ישראלים שיורדים מההר ורואים שאני מישראל. לך תסביר להם מה אתה עושה פה עכשיו. הם מנסים להבין אבל לא נראה שהצליחו. עוד קצת וזה נגמר. 

הדרך המובילה ל- Col De Trticot

מהפסגה מתחילים במגמת ירידה בסינגל שמדי פעם מקבל טוויסטים טכניים. אני מסתכל בשעון: 7 שעות לקטאוף הכללי. הגוף נאנח אנחת רווחה, אבל הראש בלחץ. לא רוצה להגיע מאוחר לשאמוני. בשנה שעברה סיימתי מרוץ שכבר היה חשוך, הפעם רציתי לסיים באור.

נותן גז בירידות, כבר לא רואה בעיניים. טכני, לא טכני, תן לעוף על המסלול הזה. עוקף אחד ועוד אחד, עוקף דבוקה שלמה של רצים. מקבל איתותי כאב מרגל שמאל, אבל זה כבר יחכה לאחרי המרוץ. עכשיו אני חייב להתקדם לעבר התחנה הלפני אחרונה. 

מגיע לתחנה, שותה קצת, ממלא מים, אוכל משהו קטן ויוצא. כולם בשלב הזה הולכים. קשה מאוד להרים את הרגליים ולפתח ריצה. מכאן עד הסיום השביל לבן ודי מישורי. אני מרים רגליים ומתחיל לרוץ. קצב איטי אבל זה מספיק בשביל לעקוף עוד כמה רצים. מדי פעם אני עובר להליכה, מסדיר נשימה ושוב עובר לריצה. 

"עוד שני ק"מ" אומר לי זוג שהיה על השביל. "אתם בטוחים?" אני שואל, כי לפי החישוב שלי זה צריך להיות יותר רחוק. ממשיך לרוץ, עובר עוד רצים, ויכול כבר לשמוע קולות מהעיר.

בכניסה לשרוול

ההגעה ל-Chamonix

את הצמרמורות שחוויתי מהרגע שנכנסתי לשדרה המרכזית של שאמוני, לא אשכח בחיים שלי. אני רץ מהר, הקהל מפנה לי את הדרך, מוחא כפיים וקורא קריאות עידוד. לרגע אחד נדמה לי שכל העיר כאן בשבילי – זה מה שהם נותנים לך להרגיש. הם מפרגנים לכל רץ על הדרך שעבר, על המסע הפיזי הקשה, על השעות הרבות על הרגליים. 

אני ממשיך לדהור. אני לא יודע אם זה היה כך בפועל, אבל הרגשתי שאני דוהר. חוצה עוד רחוב ונכנס לשרוול הסיום. והנה הוא שם, השער שכל כך דמיינתי, השער שלא האמנתי לפני שבועיים שבכלל אצליח להגיע אליו, השער שמסמל את מה שעמוק  בפנים תמיד ידעתי – אם אני מספיק רוצה את זה, זה יהיה שלי.

סיימתי את המרוץ בזמן של 36:16 שעות בסיפוק אדיר. 1785 רצים זינקו למרוץ, כמעט 700 פרשו וכאלף סיימו – אני התברגתי במקום טוב באמצע. האדרנלין עוד יחזיק אותי ער שעות רבות, והחוויות מההרים שנצרבו בזכרון יישארו שם לנצח. TDS 2019 – צ'ק.