הדרך הארוכה לברגמו – חלק א'

התכנון והאימונים היו מדוייקים אבל יש הפתעות שנתקלים בהם בדרך (תרתי משמע) שיכולות לשבש את המסע כולו. המאמן רומן ספיבק מספר מה קרה ב- Orobie ultra trail

30 ביולי, Coleoni avenue,Cita-alta, Bergamo
הבוקר עולה לאט על הסמטאות העתיקות של העיר העילית של ברגמו. אני מתיישב על מיטתי, תשוש מההרפתקאה והמאבק שהיו כל עולמי בשתי היממות האחרונות. הכאב המפלח את רגלי הוא חד ונוכח, הקרסול פצוע ונפוח, כף הרגל עמוסה בשלפוחיות ויבלות. עדות למה שהתחולל בלילה שעבר, לשיעורים שנלמדו בכאב ומה שמעבר לו. לאחר צליעה קצרה לעבר החלון אני מגלה שאחד הרחובות ההומים בעיר העתיקה עודו בשלבי התעוררות. כמעט לא מגלה את העובדה שמאה מטר מחלוני קו הסיום הנחשק כל כך של האירוע המטורף הזה עומד להסגר בעוד כשעה. אני נושם עמוק, בודק היכן הנפש שלי נמצאת הבוקר. "פרשתי, מה אני עושה עם זה עכשיו?". אני מופתע לגלות שוב שאיני מרגיש מיוסר ואין בי חרטה. במקום זאת, אני נרגש להיפגש עוד כשעה עם הרצה שסיימה את המסלול ראשונה בנשים, אלופת איטליה ליסה בורזני. גם טל אגמון, שותפי להרפתקאה, שהתחרה במקצה ה"פחות ארוך" חולק איתי את הפגישה הזאת. ליסה מחייכת לבן זוגה ואז פונה אלי בארשת פנים שנעה בין רצינות וטרוף. "אם אתם חושבים שהאירוע הזה מרהיב, אתם חייבים לבוא לאנדורה!" היא מכריזה נחרצות ואני מהנהן בהסכמה ובהערצה. אין לי ספק שאותו מירוץ באנדורה נמצא אצלי ברשימת היעדים שלי…ועם זאת, כשליוינו אותם לטקס קבלת הפרסים, המראה של הסמטאות העתיקות, הריחות של התבלינים והאוכל, האווירה התוססת והמחשמלת בכיכר המרכזית עם קו הסיום המשולב כל כך טוב בתוך השער העתיק שבמרכז הכיכר. כל החוויה הזאת לא הרפתה ממני. היצירה שלי כאן עוד לא גמורה. באותו הרגע הבטחתי לעצמי שעוד אחזור לכאן בשנה הבאה להשלים את החלק החסר במסלול ובתוך נפשי, ולקחת את מה ששייך לי.

27 ביולי, Orobie ultra trail expo, Bergamo

טל ואני מגיעים לאולם הספורט הריק הממוקם בפאתי העיר העתיקה, מלווים במקסים הצלם ואשתו. התורים המפורסמים לחלוקת מספרי החזה כמעט ולא קיימים, וגם רוב הדוכנים עוד לא הוקמו. יש מין דממה מסתורית כשאנחנו אוספים את הערכות שלנו. מין שקט של לפני הסערה שמסמל את נקודת האל-חזור. התאמנתי הרבה וקשה בכדי להגיע לרגעים האלה והנה עכשיו אני כאן, יום לפני הזינוק, מריץ בראשי את תוכנית המרוץ שוב ושוב. כשעתיים מאוחר יותר אנחנו נוסעים אל מעבר ההרים ZAMBLA שנמצא באזור הקילומטר ה-100 של המסלול. מקסים, חבר יקר והאיש מאחורי התמונות והוידאו מרים רחפן לאוויר. כשאנחנו מתבוננים במסך של שלט ההפעלה, אנחנו מתחילים להבין כמה תלולים, משופעים ורחבי ידיים ההרים שדרכם עובר המסלול. המחשבה שיקח לי כיממה ואולי יותר להגיע לנקודה הזאת מעבירה בי צמרמורת בגב. ניכר על כולנו שההתרגשות של האירוע הקרב עושה את שלה והתחושה הכללית היא שאנחנו נמצאים בסוג של סרט, כאילו הזמן מאיט ומהסס מעט רגע לפני שתתחיל מחר הבהלה לזינוק. אני מנסה לטשטש את הדריכות שלי עם הרבה אוכל טוב אך לא מצליח. למזלי, לבסוף השינה גוברת עלי ואני שוקע אל מחשבות ותכנונים אל הבוקר של הזינוק.

28 ביולי, Clusone

הדרך לעיירה Clusone שלמרגלות הדולומיטים לוקחת כשעה. מקסים ואשתו מלווים אותי וכולנו מתכנסים אל תוך עצמנו ונותנים לשקט לעטוף אותנו. הראש שלי כבר נמצא על המסלול ואני מנסה לתאר אותו לעצמי בדמיון.

Orobie ultra trail מרוץ של 140 ק"מ מנקודה לנקודה, דרך שלושה קווי רכס ראשיים אימתניים בחבל האורובייה של הדולומיטים האיטלקים ועד לעיר העתיקה של ברגמו. למעלה מ-9,500 מטר טיפוס וקצת יותר מטרים בירידה המצטברת, עליות רציפות של כ-1,750 מטרים גובה, מעברי הרים של 2,500 מטרים. וכל הטוב הזה עובר במסלול שגורם לשבילי ה-mont-blanc להראות כמו הליכה בפארק. משעולי הרים משופעים, לעיתים לא מטופלים ולחלוטין לא ממוסחרים. מעברי סלעים ובולדרים בכל שעות היממה ותוואי שטח מגוון ומתחלף בחדות משבילי ריצה למשעולים אלפיניים המחייבים לעיתים שימוש בידיים. על קו הזינוק עומדים כ-300 מטורפים מ-30 מדינות, אבל בעיקר אנשי הרים מקומיים, ובכל התחנות ורחבי המסלול פרוסים למעלה מ-500 מתנדבים ועוד אינספור מעודדים שלא תמיד נתפס איך הם הגיעו למקומות המבודדים והפראיים האלה.

הזינוק לוקח אותנו להקפה קצרה סביב העיירה ואז לכיוון ההרים. תוך כ-7 ק"מ כבר מטפסים 1,250 מטרים ועולים על שביל סכין טכני ומסולע. "אתה עדיין אוהב את זה?" נושף בעורפי אחד המתחרים האמריקאים. "לגמרי!" אני עונה לו מבעד לאגלי הזיעה ששוטפים את שנינו. לאחר כ-3 שעות ולאחר המעבר של התחנה הראשונה ההלם הראשוני מאופיו האלים של המסלול נרגע והגוף מתסתגל לאופי האירוע. המסלול מחייב ריכוז בלתי פוסק באלמנטים שלפני אך מדי פעם אני עוצר למספר שניות להתפעל מהיופי הפראי שסביבי. אלה לא האלפים המטופחים והירוקים, מדובר בגושי סלע עצומים עם מדשאות ענק ויערות בבסיסם ולעיתים כתמי שלג בצמרותיהם. כל זה יוצר מראה ראשוני ופרימיטיבי. כמה קסם יש בכל זה.

לאחר כ-30 ק"מ אני מגיע ל-Lizolla היכן שמקסים ואשתו רואים אותי לראשונה לאחר כ-7 שעות. תשוש אך מלא אנדרנלין, אני מתארגן במהרה לקראת היציאה למעבר ההרים שבסופו הירידה הארוכה אל התחנה הראשונה שבה מחכה לי תיק ציוד (מתוך שניים). המעבר הזה גובה ממני כוחות פיזיים ונפשיים מעבר למה שדמיינתי בשלב זה של המסלול, בייחוד לאור העובדה שהעלייה הקשה ביותר עוד לפני. עם זאת, כשאני מגיע לבקתת ההרים Rif.Curo אני רואה את הירידה המפותלת אל Valbondione פרוסה לפני. באופן מוזר התשישות מתפוגגת ומפנה את מקומה לגל לא מוסבר של אנרגיה. אני שועט למטה עם חיוך מרוח על פני וכבר יודע שהמשבר שניהלתי בקילומטרים האחרונים הוא אינו המשבר האחרון בו אתקל באירוע הזה. גל של קריאות עידוד מקדם אותי בסוף הירידה בדרכי אל אולם הספורט שהוסב לתחנת מנוחה גדולה. מקסים ואשתו עושים כמיטב יכולתם לעזור לי להצטייד ולהתארגן מהר לקראת היציאה אל תוך השקיעה הסוגרת את הוילון מאחורי ההרים. אני אוכל בזריזות, מחליף חולצה ויוצא דרך.

טיילת כביש קלילה ומתפתלת בין ההרים לוקחת אותי לעבר יישוב זעיר ומשם לעלייה עוצרת נשימה (תרתי משמע…) לבקתת ההרים BRUNONE. מדובר כאמור בכמעט 2 ק"מ טיפוס רצוף אל תוך החושך בשביל מסולע ומאתגר. העלייה כה תלולה עד שמה שנראה לי כקבוצת הכוכבים הדובה הקטנה מתברר לאחר כשעה של טיפוס כאורות הזרקורים של הבקתה המדוברת. בצידי השביל ישבו רצים עייפים ומכווצים עם פנסי ראש כבויים ונחו…רגלי היו מכווצות וכבדות אך כל החוויה פשוט דחפה אותי קדימה באופן לא מוסבר והמשכתי לנוע עד ארוחת הפסטה המיוחלת בראש ההר. זה המקום לעצור ולציין את הפסטה שהם מגישים שם כשהיא שוחה בתוך ציר מרק ירקות ועם תוספת פרמז'ן אם תבקשו. המנה הזאת מילאה אותי באנרגיה כל פעם מחדש וגרמה לי לחייך מבעד לכאב והעייפות.

הקטע הטכני מהנקודה הזאת ואילך התאפיין במעברים מסולעים עם תהום מצד אחד וחבל שאמור להפיג את פחדי הרצים מצד שני. הזוויות התלולות של השביל והשקט של הלילה יחד עם נחש הפנסים מתחתי שסימן את אלה שעוד היו בעיצומה של העלייה הפכו את הקילומטרים הבאים למופע על גבול הסוריאליסטי. ידעתי שזכיתי להיות כאן. ידעתי גם שבאותם רגעים נקשרתי לחבל ארץ הזה. כאן, יותר מכל מקום מצאתי את המענה לחלומותי כאיש שטח, כרץ הרים כתלמיד של המרחבים. הירידה מהמעבר הגבוה ביותר במירוץ התנהלה עבורי בשלווה יוצאת דופן ובזרימה של צעדים. מעבר לכל מה שתכננתי או קיויתי בשלב זה. דבר לא הכין אותי למפנה הלא צפוי בעלילה הזאת.

לקראת סוף הירידה הזאת אספתי רצה מלאטביה שאיבדה מעט את המסלול בחושך והרגישה לא בטוחה בירידות. היא בקשה שאנחה אותה אל התחנה של הקילומטר ה-65. לאחר כחצי שעה של ריצה זורמת בקצב טוב, התחנה המיוחלת התגלתה מולנו כשאורותיה משתקפים באגמון הקטן שהיינו צריכים להקיף בכדי להגיע למחוז חפצינו.

בדרך למטרים האחרונים האלה, בתוך קפל קרקע חבוי מפנסי הראש שלנו חיכה מתלול בולדרים בגובה של כשני מטרים. חשוף שקט ולא מסומן. התאונה שקרתה שבריר שניה לאחר מכן יכלה לקרות לשלל המקומיים למודי ההרים שזינקו איתי, אפילו לליסה בורזני שהקפדתי לדרוש בשלומה כמעט בכל תחנה שעברתי, אך רצה הגורל ומי שפגש בסלעים האלה מקרוב היה המתחרה היחיד מארץ הקודש. לפתע רגלי רצו על אוויר. בתנועה מהירה תקעתי את אחד המקלות שלי בין האבנים ובצעתי גלגול מהיר מעליו. שוק ימין שלי נחתה בתוך הסלע שמתחת והקרסול של הרגל השניה חבק את אותו הסלע מהצד השני. זרקתי את המקלות לצדדים והנפתי ידי כלפי מעלה בכדי לתפוס מהר את הרצה שמאחורי ולמנוע ממנה גורל דומה. הדם פרץ מהשוק כמעט מיד אבל ידעתי שהבעיה היא דווקא הקרסול, שהיה מכוסה בגייטר. לא העזתי לבדוק מה קורה שם גם כשהגענו לעמדה. מאותו הרגע ההגבלה שהיתה לי ברגל שמאל הכריחה אותי לשים את רוב משקלי על רגל ימין. מאותו הרגע תם האירוע כפי שדימיינתי אותו והתחיל מאבק.

11ביולי, מגדל משה אביב, רמת גן

"מה יקרה אם הגרוע מכל יקרה?" שואל אותי מנחם בעין בוחנת. "אתה מבין שאתה חייב לנהל גם את זה? מה תעשה?". המתאמן שלי, שהפך עבורי למנטור בשנים האחרונות מזכיר לי את מה שכבר יושב לי עמוק בתודעה. בשניה שבה אתה לא מנהל את עצמך בארוע הזה, אה הופך למנוהל ואז אתה נתון לחסדי ההרים ולהרים, כידוע, אין סבלנות לחוסר מוכנות פיזית או מנטלית. "גם למשבר, חמור ככל שיהיה יש פרוטוקול" אני עונה לו בחיוך מקבל. "ולפי הפרוטוקול הזה אני אתנהל ללא יוצא מן הכלל".

29 ביולי, Alpe corte 82th km, Orobie ultra trail

כ-17 ק"מ מאז אותה נפילה הרת גורל. כמה שעות טובות של מאבק עברו. אני יושב בעמדה ומנסה לדחוס אלי עוד פסטה ושתיה. אני מסנן לעצמי שעוד לא סיימתי ללמוד, שהמסע הזה לא תם. מכריח את עצמי לצאת לדרך בצליעה ובתמיכת המקלות ששירתו אותי נאמנה מתחילת האירוע. הבוקר כבר עלה והשמש כבר החלה לטגן את השביל בדרכי אל מעבר ההרים הבא. כיאה לדולומיטים, זאת עלייה שמתפתלת אל קו אופק שברגע שמגיעים אליו מגלים קו אופק חדש. הקצה העליון של העליה הינו מתלול חצץ שקצהו נבלע בין העננים שמקיפים את ההר. אני מרכין את ראשי וחופר אל מעמקי המוטיבציה שעוד נותרה בי. מה שנשמע כמו קרקורי ברווזים מעבר לעננים הופך תוך מספר דקות לקריאות עידוד של עשרות אנשים במספר שפות שטיפסו אל המצוק הזה במיוחד לשם כך. החיוך חוזר לפני יחד עם הרצון להמשיך עוד קצת, כמה שהגוף ייתן…ואז עוד קצת.

לאחר מספר קילומטרים הריצה הכבדה הופכת לצליעה עם מקטעי ריצה…ואז לצליעה עם קפיצות כאב. העברת המשקל לרגל הלא פצועה גבתה את המחיר שלה. אני מרגיש את העקב ימין שלי מתמלא בשלפוחיות ומתנפח מצעד לצעד. לפני 7 ק"מ ירידה תלולה למעבר ZAMBLA, הלא הוא המקום שבו ביקרנו רק שלשום. המקום ממנו קיויתי להחליף הילוך באירוע הזה, לאחר שרוב הטיפוס והחלקים הקשים כבר מאחורי. למרות אנחות הכאב ונשיכות השפתיים באותה ירידה ארורה אני ממשיך לשמור על פרוטוקול שתייה, אוכל ומלחים. מקס מחכה לי כחצי קילומטר מהתחנה עם מצלמה שלופה אך אני אוסר עליו לצלם אותי במצב הזה. בתחנה אני מסביר לו שאפרוש רק אם לרופא לא יהיה מה לעשות עם השלפוחיות שלי. זה גם הרגע שאני רואה לראשונה את מצב הקרסול השמאלי שלי. הרופאה שמגיעה תוך דקות מספרת לי את מה שאני כבר יודע…שהמצב נראה לא טוב. היא גם מודיעה לי שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות בכדי להקל על מצבי זה לקרר את הרגל עם ספריי קרח. שנינו יודעים שזה יעיל כמו כוסות רוח למת. הפרישה, אם כך היא בלתי נמנעת מול הסיכוי לנזק בלתי הפיך אם אמשיך. אני לוקח חצי שעה של מחשבות והרהורים בעמדה כדי להגיע להשלמה עם ההחלטה הזאת. אני מתפלא שמה שמקשה עלי לשחרר זה דווקא הרצון לחזור למסלול ולנוף. זה מרגיש כמו פרידה מחבר חדש שעוד לא הספקתי להכיר. וכך, לאחר כ-100ק"מ וכמעט 8,000 מטר טיפוס נקטע המסע שלי. בפנים קפואות אני נותן את מספר החזה לאיש צוות בתחנה, בכדי שיגזור אותו ויהפוך את הפרידה הזאת לרשמית.

מקסים ואשתו לוקחים אותי חזרה לברגמו. אני מרגיש את התסכול נוכח ומבעבע. בניגוד לפרישה הקודמת שלי, ב-UTMB, אני לא מרגיש מאוכזב. אפילו לא קצת. אני כמעט מצפה לאכזבה הזאת שחודרת את העצמות ומטלטלת לאחר פרישה מאירוע. אבל זה לא מגיע. לא באותו ערב, כשאני צופה בשאר הישראלים ובטל אגמון מסיימים בתורם את מקצה ה-70 ק"מ ועוברים דרך קו הסיום שכה חלמתי לעבור דרכו, וגם לא למחרת בבוקר, כשאנחנו נפגשים עם ליסה ובן זוגה. בן לילה גם התסכול הראשוני הופך לציפיה, לכמיהה. המסלול הזה דרש ממני את כל הכוחות הפיזיים והמנטליים שהייתי מוכן לגייס ובתמורה גמל לי בשיעורים יקרים מפז על מקומה של התמדה, עקביות, קור רוח וניהול משברים בחיים שלי. היצירה שלי באירוע הזה נותרה לא גמורה והרצון לחזור ולרוץ בהרים המדהימים האלה גובר מדי יום.

31 ביולי, MT.Baldo Lago di garda

מקסים מביים אותי בצעדי ריצה מול הנוף המרהיב שנשקף מההר אל הגדול שבאגמי איטליה. חבל האורוביה מחייך אלינו מהאופק מהגדה השניה של האגם והשמש שוקעת לאיטה. בסיום הצילומים, אני לוקח לעצמי רגע שקט מול כל זה בכדי להיפרד מהתקופה הזאת ולהישיר מבט אל עונת האימונים הבאה. זו פרידה הולמת לחוויה עוצמתית שמעבר להכל העירה מחדש את אהבתי להרים ולריצה ולקחה את האהבה הזאת למקום הכי פשוט וראשוני. החיים הם תנועה. האיזון בנפשינו הוא לאפשר אותה. העליות והירידות מקשות על האיזון הזה ובכך בונות יכולת ואורך רוח. נפילות וכשלונות שולחים אותנו לעומקי עצמינו בחיפוש אחר החוזקות והחולשות שלנו ובכך בונים מוטיבציה ואופי. מה יותר מכך אנו צריכים בכדי להרגיש חיים?

תודה גדולה למקסים גלובנוב ולאשתו שירן שעזרו רבות באירוע הזה, הרבה מעבר לתמונות ויחד עם שותפי למסע, טל אגמון, הפכו את המסע הזה לחוויה בלתי נשכחת. תודה לאשתי מעיין, שהיתה בליבי כל רגע מהמירוץ וידעתי שאני רץ אליה. ותודה לשותף שלי אילן פריש ולכל חברי קבוצת SUMMIT שעקבו ועודדו.

רומן ספיבק, בעלים ומאמן בקבוצת summit. רץ שטח ואולטרה מרתון מ-2010 ופועל לקידום התחום בישראל.