המרתון של אירנה נגמר בנס

מי שראה את אירנה אור קונובלוב על הפודיום במרתון תל אביב, לא ידע שרגעים קודם היא שכבה עם מחט בווריד באוהל מד"א עם היפוגליקמיה חמורה, שיכולה היתה לסכן את חייה. על הלקח הכואב שלמדה על בשרה והמסר שחשוב לה להעביר, בכתבה הבאה

אני עוסקת בריצה באופן סדיר, מובנה ושיטתי מאז שנת 2014. באותה התקופה, עד 2018, התאמנתי תחת שרביטה של המאמנת זהבה שמואלי ברמת השרון. לפני כן, ב-2013 עמלתי על שיפור תוצאות במרוצים השונים במסגרת המשאבים שעמדו לרשותי, ובהנחייתו של המאמן איציק לוי. אמנם יש לי ניסיון של תחרויות בריצות בינוניות באתלטיקה קלה בתור נערה בת 14, אבל זה ארך כשנה וחצי ונגמר בכי רע בגלל הפרעות אכילה ובגלל בעיות בריאות אחרות על רקע זה. מאז התמודדתי בעיקר על להרוויח את הבריאות שלי חזרה.

החזרה שלי לתחום הריצה התחרותית החלה אט-אט מהמתנה המטורפת שהגשתי לעצמי בחופשת השחרור – הרשמה למרתון תל אביב שהתקיים במרץ 2012. אחר כך היו הרבה עליות ומורדות, ניסיון להתאמן בצורה מסודרת, שגם הוא היה מלווה בפציעות רבות, בהפסקות ובחזרות.

אתחיל מהסוף. בפועל, המרתון שהתקיים ביום שישי בתל אביב היה המרתון השני שלי. אם מסתכלים אך ורק על זמן, רצתי אותו הרבה יותר טוב ממרתון תל אביב 2012. אמרתי אז, מה, 42 ק"מ זה כמו 30 ועוד 12. גם ככה במסע כומתה רצתי משהו כזה עם מטול, ווסט וקשר 77 על הגב, ועוד הקפתי את הפלוגה אינספור פעמים בזכותה של המ"פ המהוללת שלי, בעודי עושה החלפות בסחיבת אלונקה. לא התאמנתי למרתון ההוא, שקלתי לפחות 10 ק"ג יותר ולא היה לי מושג עולם הריצה מהו. הייתי ילדה צעירה ויהירה בת 23 וחשבתי שאני כל-יכולה. את המרתון ההוא סיימתי בתוצאה 3:14:33. גם אז, כמו עכשיו, הגעתי במקום השני בנשים וראשונה בין הישראליות. אבל זה לא משנה. אז למדתי דרך הרגליים מרתון מהו.
הפעם, אחרי 2:51:23 שעות, למדתי מרתון מהו דרך אינספור הבנות בראש. וגם דרך הלם פיזי. לכן, להבדיל מכל הפוסטים שנכתבו אי-פעם על-ידיי או על-ידי אחרים, אני מפצירה בכם, תקראו את הכתבה הזאת עד הסוף. קחו את הטעויות שלי, תלמדו מהן ותשמרו על עצמכם. אני מגישה לכן אותן על טס של כסף. תהיו חכמים – תלמדו מטעויות של אחרים ואל תעשו טעויות דומות בעצמכם. אלא אם כן ממש מתחשק לכם לגמור עם עירוי ועם מדחום בתחת.

בין שני המרתונים האלה, ב-2018 היתה גם-כן החלטה לרוץ את מרתון טבריה 2019, עם ציפיות בשמיים ועם חצי חיים ששמתי בשביל התהליך. לצערי, מהר מאוד הבנתי, שהתהליך לא בדיוק מתקיים כפי שתוכנן ושאני די נלחמת לבדי בטחנות רוח. כשהוספתי והבנתי שבנוסף למלחמות הסרק אני גם במצב של עומס יתר, הפסקתי הכול, שיניתי הכול ולקחתי פסק זמן ארוך. לאט-לאט חזרתי להנאה שבריצה, ומתוך ההנאה הזאת נולד הרעיון לרוץ מרתון בתור חוויה מתקנת, בשבילי, לעצמי.

הרעיון הזה אף התעטף תחילה באימונים משותפים עם כמה חבר'ה, אבל לבסוף נותרתי בהכנות למרתון תל אביב, אותו סימנתי כיעד עוד בחודשי הקיץ, לבדי. המטרה שלי היתה להתאמן במסגרת הזמן שעומד לרשותי, על רקע עבודה ולימודי תואר שני, לא לחפש לתפור קילומטראז' שבועי אינסופי, לא לחפש להשתגע באימונים, אלא לזרום עם מה שיש, תוך הבנה שלרדת מ-3 שעות אוכל גם בדרך זו. כל הזמן אמרתי לעצמי, תחשבי שאת פשוט משחקת. ושיחקתי. נהניתי בטירוף.
תוך כדי זה, מצאתי את עצמי רצה באופן שבו לא דמיינתי שאוכל לרוץ אי-פעם. בריצות פארטלק ובריצות טמפו שעשיתי, בריצות הארוכות השבועיות נדהמתי מההתנהלות שלי ומהריצה שלי. פשוט לא האמנתי שזאת אני, שהרגליים שלי הן שעושות את העבודה. טסט 21.1 ק"מ שתפרתי לעצמי בתוך מרוץ הבית לפני חודש וחצי הוכיח לי, שאני לא מדמיינת, שתוך כדי 'משחק' ושחרור מוחלט אני מגיעה למשהו שכל כך נאבקתי להשיג אותו פעם. ציפיתי למרתון בתל אביב על-מנת להיווכח ביכולת שלי, שבהחלט ניבטה מתוך יומן האימונים הפרוש לפניי.

"הרגשתי שאני מחזיקה ביד אבן חן אותה ליטשתי לאורך חודשים"

המחשבה על המרתון החזיקה אותי בכל רגע ורגע. חשבתי על האימונים שלי שביצעתי לבדי, ברוח, בגשם, בברד, בשעות הזויות, והתעודדתי. ולכן, כשעמדתי על קו הזינוק במרתון, הרגשתי שאני מחזיקה אבן-חן יקרה בידיים שאותה מצאתי וליטשתי לאורך חודשים באהבה רבה. רק הזכרתי לעצמי, תתחילי מתון ותהני, את פה כי רצית רק ליהנות ולעשות סאב 3 שעות.
עד הק"מ ה-28 באמת נהניתי. לגמרי. רצתי, חייכתי וחילקתי כיפים לילדים. הקפדתי לשתות מים. אפילו את העלייה של אלנבי טיפסתי בחוכמה, בלי להילחם עליה. אבל קצת אחריה עבר לי מן קור מוזר כזה בגוף, הרגליים שלי כמו התעטפו בצמר גפן מקפיא, וחשבתי, 'אוי, לא. אני חושבת שחסר לי קצת סוכר'. החלטתי שלא נורא, בטח פשוט מתחיל להיות קשה, כי זה מרתון, וגם בריצות הארוכות שביצעתי תמיד היה קשה סמוך לק"מ ה-30 ולאחריו, אבל לא עד כדי בלתי נסבל. פשוט נאלצתי לעבוד, אבל לשם כך באתי, והייתי מוכנה להמשיך ולעבוד. אמרתי לעצמי, התנהלת כל האימונים שלך על כמה לגימות מים, את תהיי בסדר.

אכן, שבועיים-שלושה לפני המרתון ניהלתי מספר דיונים על צריכת פחמימות חיצונית בפעילויות סבולת ממושכות. כמה חברים קרובים הפצירו בי לצרוך פחמימה במרתון עצמו. גם המחקר העדכני שקראתי ניסה לשכנעני בשורותיו המלומדות. אולם, שמעתי שיש גם הנחות אחרות, עליהן למעשה התבססתי חודשים ארוכים של אימונים. והייתי בסדר. אולם, היתה לי תחושה לא כל כך טובה, שאולי בכל זאת לא כדאי להסתכן עם מרתון ראשון שהתאמנתי אליו כמו שצריך. אבל הלכתי אחרי המנטרה "לא מנסים בתחרות מה שלא מנסים באימונים". רק ש… שכחתי שבאימונים היה גם קר יותר ושתיתי הרבה פחות. הפעם שתיתי יותר.

בקילומטר ה-36 זה סגר עליי. "חסר לי סוכר, אני רעבה וקר לי. אני לא רואה טוב", חשבתי. 'להפסיק?', עברה לי מחשבה בראש. הרצה ממוסקבה, שחלפתי על פניה בק"מ ה-21, עקפה אותי. ואני שחררתי. אמרתי לעצמי, היה לך כיף עד עכשיו? שחררי הכול, תורידי קצב, תנסי לחייך ורוצי. כשתפלי, תדעי שזהו זה. חשבתי גם על חברה טובה, שבזמנו נהגנו לרוץ יחד, בתקופה שבה היתה רצה מן השורה הראשונה – היא אמרה לי בזמנו, לא פורשים בתחרות כשקצת לא הולך. אמרתי לעצמי, אז קצת לא הולך? לא פורשים! כשתפלי, תדעי שעשית את שלך.

אנשים ששאלו אותי מה זה: היפוגליקמיה הוא מצב שבו רמת הסוכר בדם יורדת מתחת ל-70 מ"ג/דציליטר דם. זה מצב מסכן חיים שמתבטא בחולשה, בלבול, רעב קיצוני ואף איבוד הכרה. הוא עלול להוביל לפרכוס, קרי להפרעה חשמלית בגוף, כלומר פגיעה עצבית. כתוצאה מזה אפשר 'להרוויח' פגיעה ארוכת טווח במוח, בלב ובאיברים נוספים, להיכנס לקומה ואפילו למות.

המשכתי. באורח פלא, משהו השתחרר בי. הרגשתי שאני צופה על הכול כאילו מלמעלה, שאני לא בתוך החוויה אלא מעליה. מופלא הוא כוחה של התודעה. ניסיתי לחייך והמשכתי לשתות מים. ברגע אחד התבונה שלי כאילו חזרה אליי וקול פנימי לחש לי, תפסיקי לשתות. אין לך סוכר ואת מוהלת לעצמך את הדם המסכן שלך עוד יותר. בהמשך אותו קול לחש לי, בכוסות קרטון הכחולות מחלקים איזוטון של פאוורייד. אם את רוצה לשרוד, קחי את הכוסות הכחולות. כך עשיתי. הפאוורייד הזה הציל בערך את חיי עם טעם האיזוטון המתקתק שנזל על השפתיים המאובנות שלי, בעודי מדדה בשארית כוחותיי שלא היו לי אל קו הסיום.

בק"מ ה-39 מישהו צעק לי, איזה חיוך! חשבתי, באמת? אני מחייכת?.. מישהו נתן לי כיף. נתתי לו חזרה. בק"מ ה-40 שמעתי שלושה משפטי עידוד שבאו באמת מכל הלב ונחרטו לי בזכרון. לכולם עניתי איפשהו בתוך התודעה המעורפלת שלי.
הראשון – 'קדימה, את בקצב מעולה!' חשבתי לי, אוי אני כל כך לא. וכל כך רע לי. מישהו יכול לתת לי אוכל ולקחת אותי למיטה?…
השני – 'נו, רוצי, זוזי קצת, קדימה!' חשבתי לי, הלוואי. הלוואי שהיה לי עוד אקסטרה כוח מהמאגרים שכבר אין לי לזוז ביעילות רבה יותר.
השלישי – יופי! את מעולה! תני את הכול!!!', והתשובה שלי היתה – כבר נתתי הכול.
הק"מ האחרון היה הכי קשה. ולא, לא כמו שדמיינתי אותו – נאנחת בכאב ושועטת בשארית כוחותיי לשער הסיום, בפיניש חזק. נאבקתי להישאר בניצב לרצפה ולא למעוד על רגליות גדרות הבטחון. שדה הראייה הגם ככה לא משהו שלי ביומיום הצטמצם לשני פסים דקים של אור. מבט חטוף בשעון שעשע אותי במחשבה, שגם במצב של היפוגליקמיה מטורפת אני מסיימת בזמן שחזיתי לי למקרה הגרוע ביותר – שעתיים-חמישים כזה. הנה – המקרה הגרוע ביותר, 2:51 אומר השעון הגדול.
חוצה את השער. לא מבינה אם להמשיך לרוץ עוד או שאפשר לעצור. מישהי צועקת לי כל הכבוד, נדמה שזאת היתה כרואן חלבי. מישהו עומד מולי עם מצלמה ענקית. אני מנסה להגיד משהו. לא מצליחה. לא מרגישה כלום, רק את המוח שלי עוד מאותת לי משהו בסגנון של 'תבקשי עזרה'. אני נופלת.

מחט לוריד אחרי קו הסיום

באוהל מד"א שפכו עליי קרח. וזה הדבר הראשון שאני זוכרת בתודעה – אוי,לא! לא קרח, אוכל. ואני מנסה להגיד להם, שאני רעבה בטירוף, והשפתיים שלי לא זזות. והם צועקים לי, את שומעת אותי, את שומעת אותי?! כן, אבל…. אין לי כוחות לענות לכם, אומר המוח שלי בפנים. קול פרמדיק שוב: אנחנו נמדוד לך חום דרך הטוסיק זה לא נעים, בסדר? בום. המוח שלי: תעשה מה שאתה רוצה. אוכל. הם מודדים לי סוכר בדם כנראה, כי מישהו אומר משהו בסגנון. אחר כך דחפו לי איזה מחט לווריד, כנראה בצורה סופר-דופר-פופר-אולטרה לא מוצלחת, בהתחשב בכחול הססגוני שמעטר עתה את זרועי השמאלית. התייאשו. עברו לשורש כף יד ימין. הצליחו.

שוב: את שומעת אותי, את שומעת אותי?! אני מבטאת חלושות: 'כן, אני שומעת'. אני יכולה שוב לדבר. קבלתי סוכר. הגיעה רופאה. לפנות אותה? שאל הפרמדיק. לא, שתישאר להשגחה, עם העירוי. בשלב הזה הצלחתי לומר מהו שמי ומה תעודת הזהות שלי. טעיתי במספר טלפון. ביקשתי אוכל. הרופאה הנחמדה אמרה לי, בטח שאת רוצה אוכל, תכף. עוד קצת עירוי ונביא לך סנדוויץ'. כששמעתי את המילה 'סנדוויץ" בטח נהיה לי מבט כזה, עם דולרים, כמו בסרטים המצויירים האלה… כשהעבירו אותי לפינת ההשגחה, אחת הפרמדיקיות שאלה אם אני רוצה בננה. אמרתי לה, עם המבט הזה של הסרטים המצוירים, כן, אבל תביאי גם סנדוויץ'. וגם איזוטוני?, שאלה. גם! הכרזתי. האחות שהיתה במקום צחקה. אמרה, זה מצב טוב! כשקבלתי את הבננה ואת הסנדוויץ ואת הפאוורייד מציל החיים, הסתערתי על כולם בבת אחת. הרופאה והאחות צחקו. הרופאה שאלה, רצת חצי מרתון? לא, מרתון, אמרתי. העיניים שלה התעגלו. ובאיזה זמן סיימת?, שאלה. שעתיים חמישים ואחת. העיניים של הרופאה התעגלו עוד יותר. מרתון בשעתיים חמישים ואחת עם 40 מ"ג סוכר בדם?! טוב, זה לא אנושי.
ואני אוסיף ואומר, זה לא נורמלי וזה לא בסדר בשום קנה מידה. כשישבתי לכתוב פוסט על המרתון 30 שעות אחרי שסיימתי לרוץ, עדיין חוויתי התקפי חולשה וצניחת סוכר. כמה חברים קרובים מאוד שהתעניינו בשלומי וגם זוגתי הרופאה שתחיה נזפו בי, שהייתי צריכה לעצור ולא לרוץ עוד 12 ק"מ בהיפוגליקמיה חמורה. הם צודקים. אבל אני, כמו אחרי ימי הצבא העליזים, אמרתי לעצמי אחרי 30 ק"מ, נו, יאללה, עוד 12… מה זה כבר 30 ועוד 12….
עכשיו אני מתאוששת. כן, אני קצת מלקה את עצמי על זה, שעם כל הידע שיש לי ועם כל מקורות המידע שעומדים לרשותי אפשרתי לאיזושהי סברה עיוורת שהיתה מאוד נוחה לי בפרק זמן מסוים להוליך אותי שולל. ייקח קצת זמן אולי אבל אתאושש, אהיה בסדר והמרתון הבא יהיה מצוין. עם זאת, חשוב לי גם להעביר את הטעות שלי הלאה. זה בסדר לטעות, אבל כפי שאמרתי, כדאי לשאוף ללמוד מטעויות, ואם אפשר, מכאלה שקרו לאחרים. לכן, הנה לכם הטעות החמורה שלי. עכשיו, כשאני מבינה שהעיקר הוא שסיימתי בחיים, חשוב לי להפיץ את המסר שעטוף בטעות שלי. אני לא מתביישת שטעיתי. אני מבינה את גודל הטעות ואת חומרתה, ואני מציגה אותה לראווה ומפצירה בכם, הקוראים – למדו ממנה. לאחר ההלם שעברתי, אני מבינה שריצה חכמה, בטוחה ומהנה היא-היא ריצה מוצלחת.

לסיום, הייתי רוצה לחדד מספר דגשים, שבעיניי חשוב לכל אחד מאיתנו, שרצים, עומדים בקהל המעודדים ופעמים רבות אף מצטרפים ומלווים, לזכור:

1. אם רואים מישהו במרוץ שנראה רע, הדבר החכם ביותר זה לא לעודד אותו להיות גיבור ולוחם ולסיים בכל מחיר אלא לעצור בעדו ולהגיש לו עזרה ראשונה.
2. למי שמגיש עזרה ראשונה בקהל – אם יש ספק, מים או איזוטון, תבחרו באיזוטון.
3. לנו, לרצים, חשוב תמיד לזכור, שהדוגמה הטובה ביותר לילדים, לחברים ולמשפחה זה לחזור הביתה בשלום ולגלות אחריות בלשמור על עצמנו.