ישי ורטהיימר בראיון לפודקסט "קצב דיבור"

ישי ורטהיימר הוא מה שמכונה "אחד משלנו". הוא רץ שהתחיל את דרכו בריצות קצרות בשביל הכיף, עד שיום אחד אשתו רשמה אותו למרוץ של 10 ק"מ. משם התקדם למרחקים ארוכים יותר עם הזמן עד למרתון.

אחד הדברים שגילה ואהב בעקבות הריצה זה את הדו-שיח עם הגוף. הגוף הגיב לריצות ונתן לו הרגשה טובה. גם תחושת ההצלחה שהוא זוכר בעקבות סיום המרתון הראשון שלו והדימוי העצמי שעולה בעקבותיו, הוא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל לקח לו זמן להרגיש שהריצה היא חלק ממנו. היום הוא לא יכול בלי זה.

ישי מספר על המעבר לריצות אולטרה ובעיקר על שני מרכיבים שהפכו את המעבר הזה למתגמל במיוחד: הפרטנריות שרצות איתו והעובדה שמדובר בריצות בשטח.

צילום: אודי דביר

הוא מרחיב את הדיבור על מיטל לשץ הירשברג ואירית גרינברג קושניר – שתיהן הפכו מהר מאוד לחברות גם מעבר להיותן פרטנריות לריצה.

ישי מספר על ההחלטה שקיבל לפני כחצי שנה להיכנס לתהליך שבסופו יתרום כליה. זה היה רעיון שהלך והבשיל, ואחרי האולטרה האחרון החליט שהוא עושה את זה. הוא מספר על כל התהליך, על שיתוף המשפחה ועל עמותת "מתנת חיים" שבאמצעותה תרם כליה. הוא מתאר את מצוקת חולי הדיאליזה ומספר על רחל לה תרם את הכליה.

מוזמנים להירשם לפודקסט קצב דיבור ולקבל עדכון בכל פעם שעולה פרק חדש. אל תפספסו את "פרסומות שפחות" בסוף הפודקסט.

זאת קבוצת הטלגרם של קצב דיבור. מוזמנים להצטרף, להגיב ולשאול שאלות את המרואיינים הבאים שלנו.