לרוץ לבד או בקבוצה?

בעוד רבים דנים בשאלה מה עדיף, ריצה בקבוצה או ריצה בדד, חנן כהן מוצא סיבה עמוקה יותר לריצה ומסביר את הראייה השונה והמיוחדת שלו את הריצה

פתגם ידוע אומר "'טובים השניים מן האחד", כך גם השקפתי כגישה נכונה לחיים. כמעט כל בעיה שנתמודד איתה ביום יום, כשנשוחח עליה עם חבר או קולגה, יתכן שנקבל זווית ראיה שלא ראינו לפני כן, אולי איזה רעיון שלא חשבנו עליו קודם לכן.

גם היכולת שלנו כחברה להתקדם מבחינה טכנולוגית בקצב כל כך מסחרר, כפי שאנו רואים בשנים האחרונות, באה מכך שכל אחד בחברה מפתח את התחום שהוא הכי טוב בו, ומכאן נגזרת התועלת לכלל. או במילים אחרות, אנו יכולים ליהנות מפירות וירקות שעליהם עמלו וגידלו יחידים או חברות, אשר זו המטרה שהם שמו לנגד עיניהם, להצליח לגדל את הפרי הספציפי הזה, באופן המוצלח ביותר שקיים. היום אני יכול לטוס במטוס שכנראה לא הייתי מצליח לתכנן לבד, לנסוע במכונית שכנראה לא הייתי מצליח לייצר לבד, ועוד כהנה דוגמאות.

כשנתבונן בפיתוחים טכנולוגיים או שינויים שחלים בחברה, המקור שלהם יתכן שנולד באיש אחד שהגה את הרעיון, אך מאחורי הפיתוח והייצור תמיד עומדת קבוצה, לפעמים קבוצה של אלפי אנשים או אפילו עשרות אלפי אנשים. אנשים שבלעדיהם אותו פיתוח לא היה יכול לצאת לפועל. אין תחליף לכוח של קבוצה. גם ג'ף בזוס לא יכל ליצור לבדו את אמזון, וגם סטיב ג'ובס לא היה יכול לייצר לבדו את אפל.

האם בריצה אפשר לתרגם את הכוח של קבוצה לריצה אפקטיבית עבור הרץ היחיד?

אם לצורך הדוגמה אני רוצה לרוץ ריצה של 40 קילומטר, אזי אם ניקח מאה אנשים אקראיים, וננסה לרוץ בקבוצה, קבוצה שתומכת ועוזרת אחד לשני, בוודאי כל רץ יוכל להתמודד ביתר קלות עם המכשולים שהריצה תזמן להם, אך מנגד יש לזכור שהם יצטרכו לרוץ במסלול אחד שימצא חן בעיני כולם, לקבוע מועד שמתאים לכולם, שהם יצטרכו לרוץ בקצב אחד, וזה כבר סיפור אחר.

הפתרון המקובל הוא מראש לייצר/ למצוא קבוצה שרוצה לרוץ מסלול מסוים, כאשר סביב אותו הרעיון מתקבצים האנשים. כלומר לא מדובר כבר באנשים אקראיים, אלא ב'רצים' שכרגע המטרה שלהם היא משותפת ומוגדרת, לדוגמה לרוץ 25 קילומטרים, בהרי ירושלים, ולהתחיל בשעה 5:30 בבוקר – כמעט כל הדברים כבר הוסכמו בעצם ההגעה. הדבר היחיד שנותר פתוח למעשה הוא קצב הריצה, בד"כ בעניין הזה המציאות מכתיבה כי בקבוצה גדולה הרצים מסתדרים באופן כמעט אוטומטי בדבוקות דומות להם, וכך יש מעין הסכמה על קצב הריצה. לרוב הרצים 'המהירים יותר' ירוצו כבר בתחילת הריצה באותו קצב, כך שבשלב התחלתי של הריצה תוכל למצוא את עצמך רץ עם קבוצה שהיא פחות או יותר בקצב שלך.

יש משפט ידוע שאומר "כאשר אתה רוצה לרוץ מהר, תרוץ לבד, כאשר אתה רוצה לרוץ רחוק, תרוץ עם אנשים". היתרונות של ריצה בקבוצה הם נהדרים. באופן אישי יצא לי לרוץ בקבוצה ולגלות שחלפו שעתיים מבלי שכמעט שמתי לב, ועברתי כבר על פני 20 קילומטרים. במובן מסוים הרגליים עובדות באופן אוטומטי, אך הראש נישא לשיחות שבין הרצים ולהסחות דעת אחרות, הריצה לא מורגשת ומנקודת מבט מסוימת זו יכולה להיות הצלחה, לרוץ – להתאמץ מבלי להרגיש.

לצלוח את הריצה או לחוות את הריצה?

השאלה היא מה המטרה המרכזית של הריצה. אם המטרה היא לצלוח את הריצה או לחוות את הריצה?
הריצה בקבוצה מעלה את הסיכוי לצלוח את הריצה, עם זאת קשה להתווכח. אין כוונתי כי מי שרץ בקבוצה לא חווה את הריצה, אלא הדגש שניתן לכך. יש משהו מקל בריצה כשיש עוד מישהו לידך ואתה יכול לחלוק איתו את הקושי של הריצה.

לעומת זאת בריצה היחידנית יש בעיניי דגש על חוויה יותר עוצמתית של הריצה. הריצה מורגשת יותר, ריצה שכולה חוויה עמוקה, בייחוד הדבר אמור בריצת שטח שנעשית בטבע. כשנבחן את "ההצלחה" בריצה היחידנית, לעיתים יותר קל לוותר כשאתה רץ לבד. לעיתים עולים הרהורים, שעשויים להתגבר ככל שמתגברת תנועת הריצה בייחוד בשעות שנכנסות אל תוך הלילה, ועייפות היום מצטרפת לעומס שיש ברגליים, עד שלעיתים המחשבות מנסות לכרסם לא רק ברגליים אלא בראש, בדמות מחשבות של  דחיינות או ויתור – מחשבות שבקבוצה הן נזנחות מעט הצידה. באופן אישי מצאתי שלתופעות הללו יש יותר מקום בריצה יחידנית. אז עולות השאלות – לא אלו החיצוניות שבין רצים, כמה רצים, מה המסלול, אלא השאלות הפנימיות: למה אני רץ, ולמה פה, ולמה בשעות האלו, ומה אני רוצה?

כשהיתה לי מטרה בריצה מסוימת שתכננתי, מצאתי כי דווקא הריצה היחידנית מחשלת את כוח הרצון, מדגישה את הצדדים החזקים שבנפש, ומחדדת למעשה את התחומים אפורים ומחייבת אותם להיצבע בצבעים של שחור או לבן. האם אני מקצר את המסלול, האם אני בוחר לעשות את העלייה שלפניי, אין את הקבוצה להישען עליה, התשובות צריכות לבוא מבפנים, מה אני בוחר לעשות ולמה אני עושה זאת.

נכון שקל יותר "להצליח" בקבוצה לעומת היחיד הבודד, אולם רץ שרץ באופן יחידני – וגם הצליח לדבוק בריצה שתכנן, לטעמי השיג יכולת נפשית מאוד חזקה. במרוצי שטח לעיתים הרץ יזדקק ליכולת הנפשית הזו, ומי שיש לו אותה ירוויח. לטעמי, מעבר ליכולת, החוויה הזו יוצרת משהו מאוד מיוחד.

הבחירה לבחור / חיבור של הגוף והנפש

אני בוחר שרוב הריצות שלי הן ריצות שבהם אני בוחר בכל רגע ורגע להמשיך. הכוונה היא שאני חווה את הריצה בכל רגע, ובכל רגע כזה בוחר להמשיך, או שלא. זה לא מובן מאליו להיות בתחושה כזו ביחס לריצה. היו לי ריצות שתכננתי לרוץ מרחק מסוים, ובשטח, לאחר מספר קילומטרים ראיתי שהגוף או הראש אינם מתחברים לתכנון המוקדם. לא נלחמתי עם ההרגשה הזו, פשוט זרמתי איתה ועם ההבנה היסודית שאני חפץ בחיבור של הריצה לבין הגוף והנפש באופן עמוק מאוד, לכן אני לא רואה בכך וויתור עצמי, או הרגשת כישלון. אלא בחירה של הקשבה.

אני מבין שיש פה רומן ארוך ביני לבין הריצה, וחלק מהרומן הזה הוא לעיתים לשחרר ולהרפות, וכשאתה רץ לבד נעלם / לא קיים לחלוטין המקום הזה של "מה יגידו". אתה שם לבדך ואתה בוחר למעשה בכל נקודת זמן מה נכון וטוב עבורך, בלי שום ביקורת חיצונית מהסביבה, וגם בלי שום ביקורת פנימית. אגב, באותה נקודת זמן בריצה שאני בוחר שלא להמשיך, ברור לי מעל כל ספק כי אם הייתי רוצה לסיים את המסלול שהגדרתי בהחלט יכולתי לעשות זאת, כלומר הריצה הזו לא מגדירה את היכולת שלי או את הכוח הנפשי שלי, ובטח שלא את עצמי.

יכול להיות גם מצב הפוך שתכננתי לרוץ מרחק קצר והרומן הפך להיות סוער, ומצאתי את עצמי רץ מרחק ארוך בהרבה ממה שתכננתי. זו בחירה של חוויה, חוויה של חיבור, חיבור לעצמך, מאשר בחירה של הספק או של הצלחה.

בחירה של חוויה

מהי חוויה של חיבור? קשה במילים לתארה, אך בשעה שאני כותב את הקטע הזה עולות וצפות לנגד עיניי ריצות שקיימתי, ריצות שהתחילו בשקיעה והסתיימו בחושך עלטה, לעיתים ב-12 או 1 בלילה, כשנפש אדם לא היתה בסביבה, או ריצות שהתחילו בלילה והסתיימו בזריחה. הרבה ריצות – מלאות. מלאות בחוויות. חוויות מהסוג העמוק יותר, של רגשות ומחשבות אינסופיות, של התחברות ליקום, אלו יכולות להיות ריצות של 30 קילומטרים, או של 50 קילומטרים, אך הנקודה אינה המרחק, אלא מצב של מדיטציה בריצה שנדמה שאין מה שיפסיק אותה. מי שרץ למרחקים ארוכים, והצליח למצוא את השלווה שאחרי הקושי, קרוב לוודאי ידע מהי אותה מדיטציה שהזכרתי.
ובריצות הללו בחושך אין כלום – רק אתה, רק אתה והלבנה מעל ראשך, רק אתה והרוחות המנשבות שחולפות על אגלי הזיעה שנוצרו בשל טיפוס ליד קנדי או כרמילה. רק אתה ופעימות הלב שמתמזגות בתוך יללות התנים, שאם תהיה מספיק קרוב אליהם תרגיש צמרמורת קלה, ובריצות הללו שאין כלום מסביב – יש הכל. והשעון? זה שחלק מהרצים לא יכולים לצאת לריצה בלעדיו. השעון רק מונח על היד לספר את הסיפור שאותו לא תוכל להעביר במספרים או במילים.

בריצה בקבוצה או אפילו בזוג, נקודת הבחירה או ההקשבה העצמית יכולה מעט לפנות מקום הצידה ואת מקומה תופסת הקבוצה, ייתכן מצב שאתה רץ בקצב איטי יותר כי לא נעים לך להשאיר את חברך לריצה לבד, יכול להיות מצב הפוך שאתה רוצה בכלל לחתוך אחרי כמה קילומטרים, אך לא נעים לך לאכזב את החבר. זה בהחלט יכול להיות גם מנוף – יש כאלה שזו הדרך שלהם לקבוע אימונים לשעות בוקר מוקדמות, קרי, אני קם כי יש מישהו שמחכה לי לריצה. זה נהדר. אך אני מעדיף לרוץ, לא כי מישהו מחכה לי אלא כי אני בוחר זאת כל פעם ובכל ריצה מחדש.

רוצה או צריך

זה יכול להיות ההבדל כשאני שומע רצים אומרים "אני צריך לרוץ היום X קילומטרים", אני מעדיף שזה יהיה "אני רוצה". אם אני צריך לרוץ – אזי קבוצה יכולה להיות דרך נהדרת להצליח בכך. השאלה אם זו נקודת ההתייחסות שאני רוצה. אם אני רוצה לרוץ ובוחר בזה בכל רגע ורגע, כלומר בוחר לרוץ כי זה טוב לי אזי אני בהקשבה מלאה לגוף. בכל שנותיי כרץ מעולם לא חוויתי פציעה שתולדתה בריצה שהתארכה מעבר לשבוע. הסוד בעיניי הוא הקשבה פנימית עמוקה מאוד לגוף, לכל חלק בגוף, לרגליים, איך הן מרגישות, איך הן מתמודדות עם המטרה שלך לרוץ 30 או 50 קילומטרים.

מהו הקצב הנכון לריצה כזו?

הקצב הוא לא מהיר. הוא גם לא איטי. הקצב הוא הקצב שנכון לך, שמתאים לך, שמרגיש לך בנוח להתחבר אליו, להתחבר לחוויה להגיע למצב של הרמוניה עם עצמך ועם הטבע, כך שהקצב יתמזג לתוך ההרמוניה הזו. הקצב משתנה מריצה לריצה או אפילו בריצה עצמה. יכול שבחלק מן הריצה הוא ייגע בקצב 4:00 דקות לקילומטר, ובחלק אחר הוא יעמוד על 6:00 דקות לקילומטר, כל עוד הקצב מתמזג עם הנפש והגוף, אין ערך לקצב בפני עצמו.

לסיכום, לריצה פנים רבות ומגוונות, וישנן ריצות רבות. ריצה כדי לעמוד בתוכנית האימון, ריצה בשביל להגיע ממקום למקום מסוים, ריצה בשביל לשמור על הגזרה, ריצה בשביל להשיג תוצאה מסוימת, ריצה בשביל מטרה גדולה שמרגשת אותך או ריצה שמאתגרת אותך. פנים רבות לה לריצה ולמרות זאת יש לה שם אחד משותף וכוללני – ריצה.

אך ישנה ריצה מסוג אחר, ריצה בשביל הריצה.