המסע של עדי היקרי: הכלים שהריצה נותנת לחיים – חלק ב'

בכתבה הקודמת עדי היקרי סיפרה כיצד נכנסה לעולם האולטרה ואיך שינוי מחשבתי יכול להפוך את הסיטואציה ולהוציא אותנו ממשבר. אבל מה קורה כשמגיעים לנקודה שאתם לא צריכים להוכיח לעצמכם יותר כלום? כתבה שנייה בסדרה

היעד הבא הסתמן לו באפריל 2016. כחלק מריצת הכנה ל-CCC שבו הייתי אמורה להשתתף באוגוסט, אני נרשמת לאליפות ישראל באולטרה מרתון – מרוץ עמק המעיינות 60 ק"מ. אני חוצה את קו הסיום ראשונה – אלופת ישראל לשנת 2016.

בסוף אפריל הייתי עם אנמיה קשה. ביוני הגוף מתקשה להתרומם לאימונים, ואני מתחילה להתלבט לגבי היכולת שלי לעמוד באוגוסט בקו הזינוק. בעודי מתלבטת, אני מקבלת מייל מד"ר דניאל ארגו, אז בחור אנונימי, והיום חבר טוב ויקר ורץ אולטרה מוכשר, שמספר לי שרוצים להוציא משלחת ישראלית לאליפות העולם באולטרה מרתון בפעם הראשונה מישראל, והוא שואל אותי אם אני רוצה לקחת בזה חלק. (לימים הסתבר לי שהפניה אלי הגיעה מאחר ומרוץ י-ם אל ים, הכניס אותי להיות מדורגת ראשונה בנשים בארץ ב-ITRA).

בראש יושב לי "לא", בעיקר לאור מצבי, אך אני עונה "כן" ומתחילה לפעול. החיים לימדו אותי שלפעמים פשוט כדאי להגיד "כן", מקסימום זה יעלה בי חיוך. אוקי, מה עכשיו? המאמן האגדי שלי מוטי מזרחי (M&M) אומר תזונה, אני על זה. אומר המטולוג, אני על זה – הוא אומר ואני מבצעת. המרוץ באוקטובר, יש לי שלושה חודשים לעמוד מוכנה על קו הזינוק.

אני טסה עם הקבוצה למחנה אימונים בבולגריה. בפעם הראשונה בחיי שבאמת התחלתי לטפס. היה לי קשה בטירוף: טיפוסים מונוטוניים בזוויות שמעולם לא הכרתי. מה לי ולטיפוסים? שם במחנה, עברתי על מסלול המרוץ אלפי פעמים, על כל קטע הר, חישבתי את השיפועים, תרגלתי אותם, דמיינתי איך ארגיש בכל שיפוע. חישבתי מה אוכל, מתי, באיזה זמנים, אקסל ועוד אקסל, רשימה ועוד רשימה בלי סוף, הכל מתוכנן עד הפרט האחרון. כך לפחות חשבתי. הרגשתי חזקה כמו שמעולם לא הרגשתי.

מנסיוני, ריצות האולטרה מלמדות אותנו שיעור חשוב בהתמסרות: לעמוד על קו הזינוק ולצאת אל הלא נודע. מה השטח יעלה, רק הוא יודע, ואנחנו עליו עם כל התוכניות שעשינו והאקסלים שבנינו, כל חישובי הזמנים והתזונה כאילו היו אשליה אחת גדולה. לדרך יש את הדרך שלה. ובכל צעד בדרך הזו אנו מקבלים בצניעות ובהבנה את עוצמת המסע ולומדים לחבק את החוויה, הצמיחה והלמידה.

חודש למרוץ ושוב הגוף מתחיל לאותת חולשה. עושה את מה שצריך ומורידה הילוך. נכנסת לטייפר הרבה קודם, מרגיעה את המחשבות. כרצה, עם הזמן למדתי להקשיב לגוף ולא למה שכתוב בספרים. היה לי מין הסכם כזה עם הגוף "אני מקשיבה לך באימונים, אתה מקשיב לי במרוץ, קפיש?" מודה, זה תמיד עבד לי.

אוקטובר 2016  אני עומדת על קו זינוק של אליפות העולם באולטרה מרתון 85 ק"מ עם 5,000 טיפוס מצטבר. רגע מצחיק ומרגש כאחד, עדין גם אחרי כמה שנים כרצה, לא היה לי מושג, איך אני, הילדה, נערה, אישה מפונקת שאני, עומדת שם. ובכל זאת, מסתבר שלנו יש את הסיפור שלנו, ולחיים עצמם את הסיפור שנכתב עבורנו.

המרוץ הוזנק, יצאנו לדרך, אני מרגישה חזקה ואני בקצב מעולה. איפשהו בק"מ ה-30, אמרתי לעצמי "אני חזקה. אני לא צריכה את הכאב הזה יותר! אני יכולה להתמודד עם מה שהמציאות תביא". הסדק הראשון במוטיבציה שלי, בצורך שלי, זה שהעמיד אותי מלכתחילה על אותו קו זינוק, החל. כחמישה ק"מ אל תוך ההבנה הזו אני מניחה את הרגל לא נכון על הקרקע, מסובבת את הקרסול ועפה על הרצפה. מרגישה כאב חד ברגל (לימים הרופא הגדיר את זה כשבר באזור הקרסול שנקרא Weber A). מורידה את הנעל מורחת כל מה שיש לי, בלי מושג, רק לפעול, לוקחת אדוויל, מחזירה את הנעל. רגל שמאל הושבתה, הרגל החזקה שלי כך תמיד אמרתי, רגל ימין, נכנסת לפעולה. נשארו כ-50 ק"מ ו- 4,000 טיפוס למסע, אני ממשיכה.

התחנה הבאה בה נמצאים המלווים נמצאת בק"מ ה- 55, ואני רק מתפללת שהפיזיותרפיסט שהגיע עם הנבחרת לא התקדם עם הראשונים. היה חם משציפיתי, בשלב מסוים נגמרו לי המים, הרגל כאבה לי והטיפוס לא נגמר. אני מתרחקת מהכאב, כבר למדתי להזיז את המחשבות עליו הצידה. מגיעה אל הפיזיותרפיסט שמציע שאעצור. אני בוחנת את הגוף, את המצב המנטלי והפיזי שלי ומחליטה שאני יכולה עוד להמשיך.

אחד הדברים החשובים שלמדתי כרצה זה ההקשבה לעצמי, כי רק אני יודעת להעריך את מצבי הכי טוב. בשלב הזה כבר למדתי לאמוד את היכולות שלי במצבים שונים, ההקשבה שלי לגוף וליכולות שלי היתה כבר כל כך מחודדת, שסמכתי על עצמי ועל החלטות שלקחתי. כל רץ אולטרה יודע, שלאורך כל המסע, הרץ חייב להיות קשוב לעצמו ולגופו, ורק הוא באמת יודע מה הן היכולות שלו. יחד עם זאת הוא חייב להבין, שהאחריות בכל צעד שהוא בוחר לעשות מוטלת עליו בלבד, לכן חייב הוא להכיר את עצמו ואת גופו ולהיות קשוב לשניהם. בכל שלב, דעו את עצמכם – את המחשבות שלכם, היכולות שלכם, העוצמות שלכם, דייקו אותם על המסלול ובחיים עצמם.

אני יוצאת לדרך ונמצאת בזון אחר לגמרי. אני מרוכזת ומפוקסת ועדיין עם כל מה שקרה מרגישה חזקה. מסתכלת על השעון, אני בזמנים טובים, נושמת וממשיכה. ק"מ 67 אל תוך המרוץ במעלה ההר, אני שומעת שמישהו קורא לי. מי יכול לקרא לי כאן? מי מכיר אותי? מסתובבת ורואה חבר נבחרת יקר, רץ מעולה, אולי הטוב ביותר שפגשתי, יושב על אחד הסלעים. ניגשת אליו, הוא כנראה הרגיש מיובש, "מה אתה עושה פה? קום", אני אומרת. הוא מודיע שאינו יכול. "נמשיך יחד" אני אומרת, "קום". שנינו שוטפים פנים ולאט לאט ממשיכים. העלייה עוד לפנינו, בכל כוחי אני תומכת בו מאחור ואנחנו מטפסים בקצב שלו, וכל מה שעובר לי בראש, איך זה קורה? מאיפה יש לי את הכוחות האלה? אני קטנה, רזה, הקרסול דואב, מה זה הדבר הזה שפועל כאן? מה זה השלב הזה שאני מרגישה שמשהו אחר מריץ את הגוף, שנמצא בחיבור מלא עם כל מה שקורה, הגוף, הטבע, היכולות הבלתי נגמרות. אין כאן שום רציונל ובכל זאת, זה קורה במציאות.

הוא ואני ממשיכים יחד. אני בוחרת להישאר בקצב שלו. אצלי במחשבה אנחנו חוצים את קו הסיום. 2 ק"מ לסיום, כמה רגעים לקאטאוף האחרון של המרוץ הוא לא מרגיש טוב וקורס לאדמה. הוא נלחם כמו אריה ובכל זאת הגוף הכריע. הוא צועק לי להמשיך, רציתי מאד להגיע לקו הסיום, אך באותו הרגע קיבלתי החלטה שאני נשארת איתו. למה? ככה. כי זה מה שהיה נכון בעייני באותו הרגע. פספסנו את הקאטאוף, אך לא היה רגע אחד מאז ועד היום שהצטערתי על כך.

במרוץ הזה הבנתי שאני חזקה, שאוכל להכיל את המציאות כפי שהיא תעלה בכל רגע בחיי. בנוסף, הבנתי שיש מצבים שמשהו אחר מנהל את המערכה בתוכנו, משהו חזק יותר, ועוצמתי יותר. משהו שלא ניתן לתאר בגבולות ההיגיון, שמוציא מאיתנו בני האדם יכולות בלתי נתפסות. הרבה פעמים כשאנחנו שם על המסלול אנחנו חווים את זה. אני רציתי להבין מה זה הדבר הזה ואיך אני מביאה את המצב הזה לחיי היום יום – איך אני מוציאה מעצמי את המיטב חסר הגבולות הזה בחיים עצמם.

חזרתי לארץ, ונרשמתי למרוץ CCC 2017. מדובר ב-101 ק"מ עם 6,000 טיפוס מצטבר. שוב, נוסעת למחנה אימונים בבולגריה, מטפסת שם את חיי: 324 ק"מ 14 אלף מטרים של טיפוס מצטבר בשבועיים. אך משהו קרה שם, הסדק במוטיבציה שלי החל לבצבץ: מצאתי את עצמי בוכה בטיפוסים, שואלת מה אני עושה פה? איך קרה שהגעתי לזה? חם לי, אני שמונה שעות על ההר עולה יורדת, יורדת עולה, למה אני פה? הקול הפנימי שלי מספר לי שאני מספיק חזקה, שאין לי יותר צורך להוכיח לעצמי כלום. אבל אני ממשיכה. כוחו של הרגל.

איש חכם פעם שאל אותי, "האם אדם שיודע שהוא חזק, עסוק בלהוכיח את זה? האם אישה שיודעת שהיא יפה, תתעסק כל היום באיך היא נראית?". כל דבר אותו אנו מנסים להוכיח, לנו או לאחרים, ברוב המקרים, יהיה בדיוק הדבר שאנחנו חושבים שחסר בנו. לכן, כאשר אנו ממוססים את הצורך שמנהל אותנו, משהו שקט יותר נפתח בנו ומאפשר לאותה פעולה להגיע ממקום נקי יותר, עמוק יותר.

המחנה הסתיים ואני בקושי מתאמנת – מבינה שמשהו קורה. נוסעת לצוק מנרה, ושוב בוכה, ולא כי קשה לי, כי משהו אחר קורה. אני אומרת לחברה, "נראה לי שאני לא רוצה לעמוד על קו הזינוק". היא מורידה אותי מזה. אני משתפת חברה אחרת, "עולה לי תמונה שאני עוצרת, מי שמע על דבר כזה? אצלי בתפיסה יש תמיד רק תמונה אחת, קו סיום". משתפת עוד חברה, "אני אעמוד על קו הזינוק במרוץ הזה, וזו פעם ראשונה שאין לי מושג למה, אבל נראה לי שהמרוץ הולך לספר לי". שלוש חברות בלבד חוו יחד איתי את הסדק, משהו בתוכי ידע, אך המיינד לא רצה לוותר על ההרגל, וזרמתי איתו.

יום המרוץ, אני על קו הזינוק ואיתי באה חברה טובה שליוותה אותי במסע, וידענו שהולך להיות מעניין. אני יוצאת לדרך, נכנסת אל הטיפוס בקצב טוב, אך אני לא אוכלת. מגיעה לתחנה הראשונה בקצב מעולה ועוצרת. כבר שלוש שעות שלא אכלתי, מה עושים? זה אף פעם עוד לא קרה לי. מתקשרת לחברה, היא מרגיעה אותי. אני יושבת כמעט שעה בתחנה ומתלבטת. בוחרת להמשיך, משהו השתחרר והריצה נכנסת לאוטומט, אבל אני לא מצליחה לאכול. עוברת לקולה, משקה האלים של הרצים, הטמפרטורות מתחילות לרדת מתחת לאפס. אני קופאת מקור, אך ממשיכה, כרגע מה שמטריד אותי זה התזונה. נכנסת לקילומטר ה-50 כשחצי מרוץ מאחוריי. כעבור 10 שעות, החברה שהגיעה ללוות אותי ממתינה לי בתחנה. אני עם בחילה וכמעט בלי אוכל. אכלתי אולי 3 ג'לים וחטיף אנרגיה אחד. החברה מתעקשת לתת לי מרק ולחם. אני מתלבטת אם להמשיך. אני מרגישה חזקה מספיק אך משהו קורה לי, יש בי מלחמה פנימית, קול שצועק לי די כבר! עצרי! סיימי עם זה כבר! וקול אחר שמתריס בי להמשיך. אני יוצאת מהתחנה.

אני מגיעה לתחנה הבאה בק"מ ה-72 אחרי כ-4,000 מטר טיפוס ב-16 שעות. החברה ואני מנסות לעשות הערכת מצב. אני מכירה את הגוף שלי ואת משחקי המיינד, על המסלול למדתי לזקק את המחשבות להשקיט אותן ולדייק את הגוף, אך משהו אחר קורה כאן. אני מבינה שהתזונה שלי מאוד לקויה, הקור בחוץ דורש ממני הרבה יותר אנרגיה, ואם אצא יש סיכוי שאשאר על ההר, וההר קשוח וכבודו במקומו.

החברה תופסת פיקוד ומבקשת ממני בתוך כל ההמולה, הרעש, הגשם, הקור, הבוץ, לעצום את העיניים, ושואלת אותי בנחרצות "עדי, מה את רוצה?" והקולות האחרים יצאו מתוכי כמו עיגולים קטנים שרואים בסרטים מצויירים: "אני! רוצה! לעצור! אני סיימתי עם הכאב הזה! סיימתי!" מתחילה לבכות, לייבב יותר נכון, "אני רוצה לעשות פן, פעמיים בשבוע, ראשון ושלישי, זה מה שאני רוצה, אני רוצה לעשות פן ולק, אני רוצה לעצור!".
אני כותבת את זה ודמעות בעייני. זה היה הרגע שהשקט נכנס לחיי.

המשך בפרק הבא.

עדי היקרי היא מורה ליוגה לספורטאים, מרצה ומעבירה סדנאות שעוסקות באולטרה המנטאלית והפיזית שבחיים.