האתגר: המרתונים של בארקלי

"The race that eats its young" זה רק אחד מהכינויים שבהם זכה (ובצדק) אתגר המרתונים של בארקלי. המספרים לא מספרים את הסיפור כולו, וכדי להבין (או לנסות להבין) איך ניגשים בכלל למירוץ כזה, ארי ולטמן משרטט קווים מאפיינים לאחד המירוצים המיסתוריים והמסקרנים בעולם

אם הייתם מנסים לארגן רשימת חלומות של 10 מקומות בעולם שהייתם רוצים לרוץ בהם, סביר להניח שאיזשהו פארק לאומי במדינת טנסי בארה"ב, שהאטרקציה התיירותית העיקרית שבו היא בית כלא – לא היה מופיע שם. רובנו לא נדע למקם את מדינת טנסי על מפת ארה"ב. אולי, שם המדינה מעלה איזושהי תחושה של המערב הפרוע. למעשה, עד תחילת המאה ה-19, היה זה חלק משטחי הציד של שבטי הצ'רוקי האינדיאנים, ומאז הדבר העיקרי ש"קרה" שם היה הקמת בית הכלא בשנת 1894. לא מדובר במיקום מעורר השראה, וכשמסתכלים על האופי הטופוגרפי, המילה אתגר לא קופצת לראש.

פארק "פרוזן הד" הינו בסך הכל פארק לא גדול במיוחד (97 ק"מ רבועים, עם היקף של כ-50 ק"מ), מיוער, עם מנעד גבהים לא מרשים – בין 400 ו-1,013 מטר (פסגת "פרוזן הד"). אולי דווקא הנתונים האלה הם שהביאו את ההשראה לשיחה בין מארגני מירוץ "המרתונים של בארקלי" לפני יותר מ-30 שנה.

סיפור הרקע, או ההשראה למירוץ הזה, בהחלט מעניין ומאתגר. המירוץ מתקיים בפארק הלאומי "פרוזן הד" שבמדינת טנסי בארה"ב. בפארק הזה ממוקם כאמור בית כלא, ובשנת 1977 אחד מה"אורחים" שם היה ג'יימס ארל ריי – הרוצח של מרטין לותר קינג. ג'יימס כנראה לא התרשם במיוחד מהאירוח בכלא, והחליט לברוח. החלק הראשון עבד יפה – והוא מצא את עצמו מחוץ לחומות הכלא. ההמשך עבד פחות טוב – הוא נמצא בחורשות הפארק לאחר 55 שעות, והספיק עד אז לגמוע מרחק של 13 ק"מ. לפי האגדה המקומית, במצב שבו הוא נמצא לאחר 55 שעות, הוא היה אסיר תודה על כך שמצאו אותו והחזירו אותו לתנאי האירוח של הכלא.

מארגן המירוץ – גארי קאנטרל, טיפוס צבעוני ומרתק, שבדרך אימץ את השם לייק (אגם) לאזארוס, ובעצמו רץ אולטרה ותיק – שמע את הסיפור, ואמר בצחוק לחבר שלו "בזמן הזה, אני יכולתי לעבור מרחק של 100 מייל". וכך נוצר הניצוץ של המירוץ – 100 מייל ב-60 שעות בפארק "פרוזן הד", והנה לכם אתגר ראוי. למה "בארקלי"? "לאזארוס" החליט לקרוא למירוץ על שמו של שכן שלו.

כשמסתכלים על הנתונים היבשים, זה נשמע כמו מירוץ לא קל, אבל קשה לתפוס מה הופך אותו לידוע לשמצה. לא מיד ברור למה זהו אתגר הולם למישהו שכבר סיים את מירוץ הענקים באלפים – מירוץ שמסלולו על הנייר, במבט ראשון, נתפס כקשה פי שניים. ממש לא ברור למה ב-30 השנים שהמירוץ מתקיים, סיימו אותו במלואו רק 14 אנשים. לא ברור למה זהו מירוץ שבו רץ עילית כמו גארי רובינס (שקבע שיא מסלול במירוץ 100 מייל בשם HURT בהוואי) פרש באפיסת כוחות אחרי 55 שעות. (תיאור מרתק של החוויה של גארי תוכלו למצוא כאן).

גארי רובינס תשוש – קצת לפני שהחליט לפרוש. צילום: Andrew Thompson וגארי רובינס

הנה השוואה קלה של כמה מהמספרים הרשמיים. מרחק: 100 מייל בבארקלי לעומת 200 במירוץ הענקים. טיפוס מצטבר: 16,500 מטר בבארקלי לעומת 24,000 (על הנייר, ובפועל 31,000 בשנה שעברה). מנעד גבהים בין 400 ו-1,000 מטר לעומת מנעד של בין 300 ו-3,300 מטר בהרי האלפים. עליות או ירידות ברצף: עד 500 מטר בבארקלי, לעומת 2,000 מטר במירוץ הענקים.
אז מה הופך את המירוץ לקשה כל כך?

אחד מהנתונים שאולי כבר קפץ לכם לעין הוא 16,500 מטר טיפוס. זה אמנם פחות ממירוץ הענקים, אבל כשלוקחים בחשבון שמדובר בכ-160 ק"מ, מדובר בשיפוע ממוצע(!) של 20%. למעשה, הנתון הזה לבדו כבר מעמיד את המירוץ הזה כמועמד לאחד מהקשים בעולם: במירוץ אנדורה המפורסם כקשוח במיוחד, יש 13,500 מטר טיפוס על מרחק דומה. זה משתפר – מאז שנוצר המירוץ, המארגנים מקשים את התנאים בכל פעם שמישהו מצליח לסיים. הדעה הרווחת היא שבגרסאות האחרונות כבר מדובר במרחק של כ-210 ק"מ (עיגול מכוון שלי כדי להשלים ל-5 מרתונים), ומעל 18,000 מטר טיפוס. הטיפוס בכל פעם הינו "רק" כ 400-500 מטר, אבל כשמטפסים 500 מטר על מרחק של קילומטר וחצי – התמונה מתחילה להתבהר טיפה.

המירוץ מתבצע ב-5 סיבובים שחוזרים על אותו המסלול. בחישוב מהיר – מדובר ב-5 סיבובים באורך מרתון, עם 3,600 מטר טיפוס מצטבר. את רובנו זה כבר מרשים מספיק, אבל לא את 'לאז' (קיצור של לאזארוס). ולא את נסיכי האולטרה שמגיעים למירוץ כדי לעשות תיקון של צניעות. מסלול המירוץ לא מסומן. אין בו תחנות סיוע למעט שתי נקודות ציון בהן משאירים בקבוקי מים לרצים (אם הצלחתם למצוא אותן).

נו טוב, כולנו יודעים לעקוב אחרי קבצי GPS על שבילים, ובצמתים להצליב עם קריאת מסלול על השעון וסיפור דרך. זהו שלא … חל איסור מוחלט על נשיאת כל מכשיר GPS. הרצים מצוידים במפה ומצפן בלבד. והמפה – מפה סטנדרטית שהרצים מביאים מהבית, ועליה כל רץ מצייר בעצמו את המסלול למיטב הבנתו – על פי מפה אחת משותפת שהמארגנים משתפים עם המשתתפים יום לפני המירוץ (נא לא לצאת מהקווים כשאתם מעתיקים).

בנוסף, מסלול המירוץ משתמש מעט מאוד בשבילים של ממש – המסלול ברובו הוא "אוף-טרייל" – מחוץ לשבילים. זה מקשה בכמה רמות – ניווטית, תשכחו מצמתי שבילים, ותתחילו לחשוב טופוגרפיה וסימנים קטנים ביער (רמז: הרוב נראה די דומה ביער). ובנוסף – ההתקדמות קשה יותר, וידועים לשמצה במיוחד שיחי הקוצים האכזריים על המסלול (ראו את התמונה הראשית – מראה שכיח במירוץ).

תנאי מזג האוויר נוטים להשתנות מאוד במהלך המירוץ – גשם, שמש, קור עז בלילה וחום ביום. הערפל בבארקלי ידוע לשמצה במיוחד – מי שהתנסה במירוץ עם ערפל כבד כבר יודע כמה קל ללכת לאיבוד גם במסלול מסומן – אבל איך מתמודדים עם ערפל כזה כשאתם מנווטים ביער באמצע הלילה?

אני שומע אתכם חושבים עכשיו: סיבוב ראשון קשה, אבל כולם מלאים באנרגיה. אחר כך רק חוזרים על זה, וכבר אין בעיה של ניווט. תחשבו שוב. גם כך קשה לזכור סימנים קטנים ביער על מסלול באורך מרתון, תוך כדי שאתם מתרכזים בלחימה בקוצים, בטיפוס בלתי אפשרי ובמהירות. אבל ללאז יש שיטה להקשות עליכם יותר. הסיבוב הראשון נעשה בשעות היום, וזה שאחריו (אם אתם עומדים בזמנים) הוא כבר בשעות החשיכה. שני הסיבובים הבאים הם בכיוון ההפוך. ניסיתם פעם לזהות נקודות ציון שעברתם בכיוון הפוך?

מילה על שינה – בכל מירוץ קשה לישון בלילה שלפני המירוץ. כל מי שהשתתף במירוצים מעל 24 שעות יודע כמה קריטיות יכולות להיות שעות השינה האלה. יש לכם שיטה להתגבר על האדרנלין ולישון טוב לפני המירוץ? אל דאגה, גם על זה התגברו יוזמי הבארקלי. שעת הזינוק לא ידועה במירוץ הזה. שעת הזינוק יכולה להיות בכל נקודת זמן בין חצות ובין צהרי היום, והרצים מקבלים התראה של שעה לפני ההזנקה, כשלאז נושף לתוך קונכייה. לא שמעתם את הקונכייה כי ישנתם? כנראה שלא תהיו בקו הזינוק בזמן.

עכשיו נסו לדמיין את עצמכם לבד, בחושך, בירידה בשיפוע 50%, בשטח מיוער ללא שביל, דרך קוצים, תוך שאתם מנסים לוודא שאתם בכלל במיקום הנכון, וקולות בראש צועקים לכם שאולי אתם טועים ותאלצו תכף לטפס הכל חזרה ולרדת בכיוון אחר. עכשיו תכפילו את זה ב-60 שעות.

(תודה לגארי רובינס על האפשרות להשתמש בתמונות מהבלוג שלו!)

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]