בכתבה הקודמת סיפר ארי ולטמן על השתתפותו במירוץ ניווט ותיאר את התנאים הדרושים להצלחה במירוץ כזה. האם הדברים עבדו במירוץ עצמו כפי שחשב? ואילו תובנות לוקח איתו ארי להמשך. כתבה שנייה

את הכתבה הקודמת, רוגיין – משחקי ניווט, סיימתי בכך שחוץ מחוסר ההיכרות שלי עם אלכסיי, והחשש העקרוני מחוסר הרקע שלו, תנאי הפתיחה לא היו אידאלים גם בגלל כמה בעיות של הכנה לוגיסטית מצדי. השארתי את ההכנות לרגע האחרון – כך למשל, כשנאד המים (שלוקר) שלי התחיל לטפטף לאחרונה, לא בער לי לטפל בזה. קצב הזליגה הוא נמוך מאוד, וראיתי שלמרות הטפטוף אני מסוגל לרוץ זמן מספק עם המים שבו. תכננתי לסיים עם המרוצים במרץ ואז לבדוק פתרונות אפשריים. כך רצתי עם תיק מטפטף במירוץ ה-JMUT בהרי ירושלים שבועיים קודם, ובאמת לא היתה לי שום בעיה של חוסר במים. אבל כחלק מהסקת המסקנות מה-JMUT, הבנתי שהטפטוף הזה הוא מקור לבעיית השפשפות שהיו לי. למכנסיים שלי לא היה סיכוי להתייבש – לא משנה עד כמה טכנולוגיית הייבוש המהיר של הבד טובה – כאשר הגיע אליהם טפטוף ישיר ומתמשך לאורך המירוץ כולו.

כך, יומיים לפני מרוץ הניווט מצאתי את עצמי מגיע סוף סוף לחנות שבה קניתי את השלוקר כדי לבדוק אפשרויות. הם בדקו עם היצרן שהיה נחמד מספיק להסכים לקבל אותו לתיקון למרות שהגעתי ללא קבלה. חשבתי לקנות שלוקר חלופי, אבל לא היה להם את מה שרציתי, אז כמו ישראלי טוב, החלטתי ש"יהיה בסדר" (כלומר, השארתי את השלוקר בחנות, ובמירוץ נסתדר כבר איכשהו בלי). לא היה לי יותר מדי זמן להתעסק עם הפרטים של ה"יהיה בסדר" הזה, עד שכשהגענו לאזור הזינוק והתחלנו להתארגן, דחפתי 3 בקבוקי חצי-ליטר לתוך תיק הריצה שלי, וריפדתי את הגב עם שמיכת החירום שקיבלתי בסוף מרתון ירושלים שבוע קודם, ועוד ישבה אצלי ברכב. שיניתי קצת את מיקום הדברים בכיסים הקדמיים, כדי לפנות מקום לבקבוק אחד שיהיה לי בהישג יד.

בעיה נוספת היא שלא ממש טרחתי להתכונן למירוץ הזה כמו שהיה ראוי שאעשה מבחינת מחקר – לא טרחתי לבדוק איך נראה האזור במפות שקל למצוא באינטרנט, ואפילו לא ממש "חזרתי על החומר" – כפי שציינתי, השתתפתי פעם אחת במירוץ דומה לפני מספר חודשים כדי להבין מה קורה, איך נראות המפות ואיך מתמצאים בשטח – אבל לא עשיתי לעצמי רענון שהיה לי ברור שיהיה קריטי. בבוקר המירוץ – תוך לגימת קפה בבית ולפני היציאה, לקחתי 5 דקות כדי לעבור בזריזות על מבוא קצר למתחילים שנמצא באתר של איגוד ספורט הניווט הישראלי – מהם הצבעים במפות, איך מזהים במפה ערוץ/ אוכף וכדומה. צ'ק.

ובעיה מוכרת לרצים רבים – איכשהו, למרות שהגעתי ללילה האחרון בגירעון שינה ועייף כהלכה, ולמרות שכבר הייתי במיטה מוקדם מאוד – השינה ויתרה לספר שנכנס איתי למיטה, ובסוף הצלחתי לדחוק איכשהו 3 שעות שינה לפני המירוץ.

וכך, התייצבנו ב-6:30 בשמשית יחד עם המארגנים ועוד 20 צוותים שיוזנקו למקצה ה-10 שעות, נרשמנו, קיבלנו את המכשיר האלקטרוני ("איך בדיוק אני משתמש בזה?"), והמשכנו לאימוני סקווטים (שירותים). ממש בסוף התדרוך הגעתי חזרה לאזור ההזנקה – בדיוק בזמן לקבלת המפות. זהו, התחלנו.

למרות חוסר הניסיון – ואולי בזכותו – שלב התכנון לא לקח לנו יותר מדי זמן. 30 הדקות בהחלט הספיקו כדי לקבל החלטה לגבי אסטרטגיה ראשונית. גם כך, לא סמכתי יותר מדי על היכולת שלי לצפות את הזמנים שייקח לנו לעבור בין הנקודות השונות, מידת ההצלחה שלנו לאתר נקודות וזמני ההתברברות, כך שלתכנן מסלול ברמת דיוק גבוהה נראה לי כבזבוז אנרגיות. יכולנו לזהות באופן כללי 2 סיבובי מקרו – בהנחה שנרצה לחזור באמצע לרכב כדי להצטייד מחדש או להחליף בגדים, ועוד מקטע מרוחק אחד בקצה הדרום-מערבי של אזור המירוץ, שהגעה אליו תעלה בזמן יקר יחסית לניקוד שנצבור, וכנראה תהיה פחות יעילה.

בין שני הסיבובים הפוטנציאליים, בחרנו בסיבוב המכסה את רוב הצד הדרומי של המפה (למי שמכיר, מדובר במסלול שיורד משמשית לכיוון זרזיר, תמרת ומשם פונה מזרחה לאיגוף כפר החורש מדרום ומזרח, ואז עולה צפונה על גבול נצרת). הסיבוב הזה נראה מעט קצר יותר מהסיבוב השני לכיוון צפון, אך מרובה עליות וירידות – אם לא נמצא נקודות ציון, לפחות נהנה מאימון עליות איכותי.

התארגנויות קטנות אחרונות, ויצאנו לדרך. לא לקח הרבה זמן ואחרי כ-100 מטר של ריצה בכביש היישוב מצאנו את עצמנו לבד – כולם המשיכו ישר, ורק אנחנו פנינו ימינה. מה פספסתי? בדקתי שוב במפה, שוב במצפן – לא נראה שטעיתי בבחירת הכביש.

אחרי שהמשכנו והגענו ליציאה המתוכננת מהיישוב, ונראה היה שאנחנו אכן על המסלול שתכננו – היינו לגמרי לבד. כך למעשה היינו רוב היום – זה העלה כמובן את ההבנה שרוב הסיכויים הם שאנחנו לא הגאונים היחידים שבחרו את המסלול האופטימלי, והצוותים האחרים ידעו לתכנן מסלול חכם יותר – בסבירות גבוהה. מצד שני, ריצה לבד במסלול שבחרנו ניקתה אותנו מבזבוזי אנרגיה על תחרותיות – לא עוקפים ולא נעקפים, ואנחנו לא יכולים לקבל "עזרה" בצורה של עקיבה אחרי צוות סמוך שיודע לזהות את הנקודות.

די מהר גם גילינו ששנינו מעדיפים לבחור בדרך הקשה ולא החכמה – שוב חיסכון מצוין של אנרגיות שליליות – נהנינו מאוד – אבל כנראה שלא ביעילות מרבית בהחלטות לגבי המסלול. כבר כשעזבנו את המסלול בחרתי לחתוך דרומה ישירות דרך היער לכיוון השביל שעולה לגבעת אלה. העפתי מבט לכיוון אלכסיי, וראיתי שהוא לגמרי בעניין.

גם כשהגענו לגבעה, כדי לחסוך כמה מטרים, חתכתי לכיוון השביל המטפס דרך שטח פתוח עם עשבים בגובה הברכיים. די מהר גילינו שהעשבים רטובים לחלוטין, וב-2 הדקות שלקח לנו לחצות את השדה, הנעליים והגרביים כבר היו רטובות לחלוטין. איזה כיף – זה הזמן לעצור לתמונה.

ההתחלה היתה מצוינת – הרגשתי שאנחנו בשליטה ויודעים כל הזמן איפה אנחנו נמצאים, והצלחנו למצוא את הנקודות שחיפשנו בלי יותר מדי בזבוז זמן – גם כאשר חתכנו ישירות באזימוט דרך שטחים עם צמחייה, ובלי הסתמכות על שבילים, חוץ מצוות אחד שהגיע בערך איתנו לאחת מהנקודות בהתחלה (ולאחר מכן נעלם בכיוון לא ברור) עדיין לא נתקלנו בצוותים האחרים.

באחת מהנקודות שהגענו אליהן המכשיר שמסמן את נקודת הציון היה מוחבא מאחורי עץ וצמחייה עבותה, אבל יכולנו לזהות את המיקום בזכות סימונים שנשארו בצמחייה של מי שכנראה עבר שם קודם כדי לשים את המכשיר. עברתי בשיחים, סימנתי את הגעתנו, ויצאתי – הצמחייה שם כללה לא מעט סרפדים – טוב שהחכמנו לבוא עם טייץ ארוך להגנה. אלא ש… תובנה ראשונה מהיום שהתגלתה ברגע שיצאתי מסבך השיחים – טייץ ארוך לא מהווה שום הגנה מסרפדים. תובנה שנייה – אחרי כ-10 דקות של ריצה, הגירוד מהסרפדים נשכח. עד שמחליטים לעבור בסבך סרפדים נוסף.

ARI2
בין הסרפדים. צילום: אלכסיי מלניק

כך המשכנו – הקצב היה איטי למדי – בין תנאי השטח לבין הצורך לוודא שאנחנו בכיוון הנכון כל הזמן – לא יכולנו לרוץ מהר, אבל בסך הכל הרגשנו שאנחנו לומדים ומתקדמים יפה מנקודה לנקודה לפי התכנון שלנו. ההצלחה הזמנית הזאת, אולי יחד עם הצטברות של עייפות גרמו לי כנראה להוריד את רמת הזהירות בניווט.

אחרי כ-5 שעות, כשעברנו את נצרת, והיינו אמורים להתחיל לחזור מערבה לכיוון שמשית לפי התכנון המקורי, החלטנו לנסות להתייעל קצת – לוותר על החזרה לרכב, ועל שתיים-שלוש נקודות ציון בעלות ניקוד נמוך יחסית, ובמקום זאת לחבור ישירות למה שתוכנן כ"סיבוב שני" – ואולי להספיק לכסות את רובו או כולו עם קצת מזל. הגענו לחלק שבו היו הרבה יותר שבילים – שכיסו את רוב הדרך שבחרנו לעבור. אני זוכר את עצמי אומר לאלכסיי שבחלק כזה הניווט הוא יותר קל, ושאני שם לב שאני כבר לא ממש צריך להסתכל במצפן, ויכול פשוט להסתמך בניווט על השבילים (פנייה שנייה שמאלה, ימינה בצומת T, …). ובאמת, הזנחתי כנראה את ההסתכלות על המצפן, ווידוא הכיוון/ אזימוט.

כשהבנתי שכנראה טעיתי איפשהו, זה היה מאוחר מדי. לקח לי הרבה זמן והסתכלות לאחור להבין – אולי – איפה היתה הטעות – גם כשהבנו שפספסנו משהו בזמן אמת, היה קשה לי להבין איפה אנחנו ובמה טעינו – הגענו למקום שבו הייתי בטוח שנמצא נקודת ציון, חיפשנו וחיפשנו, והיינו די בטוחים שמישהו פשוט גנב את המכשיר האלקטרוני. כשויתרנו וניסינו להמשיך, זה רק הידרדר במשך זמן מה – התגלגלנו משביל לשביל, ניסינו לעדכן את ההבנה שלנו לגבי הנקודה שבה אנחנו נמצאים על המפה, וכל פעם התבדינו כשנתקלנו במשהו לא צפוי בשטח.

אחת מהסיבות שגרמו לחוסר ההמתמצאות בשלב הזה הוא שכל פעם שהסתכלתי על השטח שמולנו וראיתי אזור מיוער גדול – זה לא הסתדר לי עם השטחים הפתוחים שראיתי במפה. איכשהו שכחתי. שכחתי שהצבע שמסמן יער במפות האלה הוא דווקא הצבע שמתחבר אינטואיטיבית כשטח פתוח לחלוטין – צבע לבן. טעות של מתחילים ממש.
תובנה 3: גם כאשר הדברים נראים פשוטים – לא כדאי לוותר על וידוא אזימוט במצפן.
תובנה 4: לא לשכוח את המקרא של המפה.

ARI3
נקודת ציון ב"פינת חלקה". חלקה יש, פינה יש. אבל איפה הנ"צ?!

בכל מקרה – את (שתי) הנקודות לא קיבלנו, ובמקום זאת זכינו באיבוד זמן משמעותי מאוד עד שהבנו סוף סוף איפה אנחנו. כנראה. איבדתי גם לחלוטין את הביטחון העצמי, ורק כשמצאנו את נקודת הציון הבאה, ווידאנו שהיא ממוספרת בהתאם לציפיות שלנו – נרגענו והבנו שאנחנו אכן מבינים איפה אנחנו נמצאים.

זה גם היה זמן טוב לעצור למנוחה קלה – והתמרחות מחודשת למניעת שפשפות שהתחילו לתת סימנים אחרי 6 שעות של ריצה וטיפוס בחום (היה יום יפהפה). שם עשיתי את הטעות היקרה ביותר במהלך היום הזה.

אחרי המנוחה הקלה המשכנו לכיוון נ"צ בעל ניקוד של 6 נקודות – הנקודה המרוחקת ביותר מנקודת ההתכנסות – בקצה הצפון-מזרחי של איזור הניווט, ליד "ציפורית". כשנגיע לשם – נראה כמה זמן נותר לנו במירוץ, ונוכל להחליט דרך אילו נקודות לעבור תוך התכנסות לכיוון נקודת הסיום. המעבר לנקודה שבציפורית כולל ירידה ארוכה ותלולה, וטיפוס מיד אחריה. עברנו את הדרך בלי תקלות מיוחדות. הגוף כבר הראה סימני עייפות ברורים אחרי כ-7 שעות. כשהתקרבנו לנקודה הסתכלתי שוב במפה, וחשבתי שנוכל אולי להספיק לעבור במסלול היקפי ולאסוף עוד נקודה או שתיים שחשבתי קודם שנאלץ לוותר עליהן אחרי ההתברברות. יש עוד תקווה לתוצאה סבירה במירוץ הזה. הגענו לנקודה שמוקמה על תלולית אדמה. כשהתקרבתי, רציתי להכין את האצבע שעליה קשרתי את המכשיר האלקטרוני לסימון התחנות. הוא לא היה שם, על האצבע. [קללה]

האם איבדתי אותו איפשהו בדרך? אולי במהלך הריצה במדרון דרך השיחים? המכשיר היה אצלי בוודאות בנקודה הקודמת – שם סימנתי הרי את הגעתנו. עד שירדתי מהתלולית חזרה לאלכסיי שחיכה לי למרגלותיה כבר הבנתי.

"אנחנו צריכים לחזור לנקודה הקודמת" אמרתי לאלכסיי שתהה על פשר הקללה – "השארתי את המכשיר האלקטרוני שם כשהתמרחתי".
הורדתי את הכל מהידיים, וכשלבשתי את הכפפות חזרה, כנראה שלא זכרתי לקחת אותו שוב. החלטנו (כמובן) לחזור ולנסות לאתר את המכשיר. ירדנו וטיפסנו חזרה. אחרי משהו בין 20-30 דקות הגענו חזרה, ואחרי מספר שניות נוספות איתרנו את המכשיר שישב וחיכה באזור שבו עצרנו למנוחה.

היה ברור שלא היה לנו כבר הרבה זמן להתלבטויות ארוכות. היה ראוי שנכוון כבר בחזרה, וננסה לאסוף עוד כמה נקודות בדרך – המים של שנינו היו לקראת סופם, ונצטרך עוד לעבור בקרוב באחת מהנקודות שסומנו כנקודות מים על המפה. בכל זאת, החלטנו לקחת את הסיכון ולהתעקש – יצאנו חזרה לכיוון הנקודה המרוחקת ו-6 הנקודות שלה.

ARI4
פריחה מדהימה ומסיחה את הדעת – לא פלא שהלכנו לאיבוד. צילום: ארי ולטמן

ממנה, כבר לא היו הרבה התלבטויות – הדבר הראשון שהיינו חייבים לעשות הוא לכוון לנקודת המים הסמוכה על מסלול שיכוון אותנו במסלול הישיר ביותר לכיוון נקודת ההתכנסות. יצאנו למצוא נקודה כזאת – מה שדרש לחזור שוב על אותו מסלול בדיוק כשכבר הכרנו כל כך טוב – לכיוון אותה הנקודה שבה שכחתי את המכשיר. פעם שלישית … קצת לפני ההגעה לאותה הנקודה, פנינו ימינה לכיוון נקודת המים. מצאנו אותה בבית קברות קטן. משם כבר לא היו התלבטויות – אנחנו חייבים לחזור חזרה בדרך המהירה ביותר – הסתכלות זריזה במפה בזמן שמילאנו מים, ובחרתי דרך שנראתה לי היעילה ביותר, עם מינימום של מעלה-מטה בלתי הכרחי. הדרך הזאת גם עברה ליד כמה נקודות ציון – ונחליט לגביהן כבר בדרך. התחלנו לרוץ – ירידה לערוץ נחל. אחרי כ-20 דקות של ריצה הגענו לצומת שממנו עלייה קצרה יחסית בשביל אמורות להוביל לנ"צ ו-3 נקודות קלות. 200 מטר של סטייה מהמסלול.

אלא שהשביל הגיע למבוי סתום – האמנתי בכיוון הכללי, והמשכנו מעבר למבוי הסתום. גילינו כמה שיחי סרפדים שהיו גבוהים יותר מאיתנו, אבל כמה פרות חצבו ביניהן מעברים. בהמשך מצאנו את הנקודה, סימנו, ואחרי עוד כמה מעברי שיחים צפופים היינו חזרה על הדרך. ההתברברות הקטנה הזאת עלתה לנו רק בדקות מועטות – אבל כל דקה היתה יקרה בשלב הזה.

בהערכה גסה שלי ייקח לנו כ-40 דקות להגיע חזרה, ונשארו לנו רק 30. אין יותר מקום לטעויות, ובטח שלא לאיסוף נקודות, קרובות ככל שיהיו. רצנו. הדרך היתה נוחה יחסית, וההסתכלות במפה כבר היתה תוך כדי ריצה – אין מקום לטעויות, ואין מקום לעצירות. הגענו לנקודה שחשבתי שייקח לנו 20 דקות להגיע אליה תוך 10 דקות בלבד – עוד יש תקווה. אלכסיי הסתכל על השעון שלו ודיווח שאנחנו רצים בקצב 5:30. ממשיכים לרוץ. בצורה מדהימה דווקא עכשיו לא התברברנו, והגענו לטיפוס לכיוון היישוב. שם כבר לא רצנו (טיפוס חד), אבל כבר היינו קרובים. הייתי בטוח שנצליח להגיע 2-3 דקות לפני זמן הקנסות, וכמעט התפתיתי לטפס עוד טיפה כדי לאסוף נקודה נוספת שהיתה אמורה להיות קרובה ממש. ויתרנו, והמשכנו בשביל שיכניס אותנו לתוך היישוב.

ARI5

רצים. צילום: אלכסיי מלניק

הגענו ליישוב. יש לנו עוד בערך 2 דקות לסיום. אבל ציפיתי להיכנס ליישוב ממש על אזור ההתכנסות, ולא זיהינו איפה אנחנו. המצלמה כבר היתה בשידור חי שתוכנן לתפוס את דקת הסיום – ובמקום זה אני משדר 3 דקות של התברברות. אנחנו עולים על גבעה קטנה כדי להסתכל על היישוב, ולא מזהים. אני בוחר שביל שיורד לתוך היישוב בכיוון הכללי שקיוויתי לו. אנחנו עוצרים לשאול ילד שמשחק שם כדורסל, חוברים לכביש הראשי ביישוב, ורצים עם מה שנשאר לנו במעלה הכביש לנקודת הסיום.

הגענו. איחור של 2:18 דקות. 3 נקודות קנס. אספנו 62 נקודות, וסיימנו עם ניקוד של 59. הקבוצה שהגיעה למקום הראשון סיימה 45 דקות לפנינו עם 91 נקודות.

אבל היינו מרוצים מאוד. הניווט עבד בסך הכל בסדר. המטרה היתה להתנסות וללמוד – ואכן למדנו. אישית למדתי המון – כמובן בעיקר מהטעויות. אבל הבנתי מספיק מה קורה כדי שהלימוד יהיה מועיל. ולמרות הבלבול הקטן בדקות האחרונות – מצאנו את דרכנו חזרה אחרי סיבוב לא קטן.

לא הייתי יעיל במיוחד בבחירת המסלול. חלק מזה היה מכוון – אני מוכוון לאימון של עליות וירידות, ואימון של מעבר בשטח במקום בשבילים מסודרים יותר מאשר לרוץ במהירות וביעילות – וחלק הוא כמובן מחוסר ניסיון והבנה מוגבלת של השטח והמפה. המשמעות של זה באה לידי ביטוי ברור מהנתונים הפשוטים האלה: שמעתי על נתוני המסלול של הקבוצה שסיימה במקום השני – עם 88 נקודות. המסלול שלהם היה באורך 60 ק"מ, עם 1,500 מטר טיפוס. המסלול שאנחנו עברנו תוך איסוף של 62 נקודות בלבד, היה באורך 53 ק"מ – עם 1,850 מטר טיפוס.

היה כיף, האיזור היה בשיא הפריחה, המירוץ מאורגן למופת, ולמדנו המון. מומלץ ביותר.

בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.