מחלום קטן לפסגות הפירנאים

כך כבשה החבורה ממועדון הריצה GRIT את המירוץ היוקרתי של ה UTMB באנדורה

מאיפה הכל נולד – האומץ לחלום

כשמבקשים מרצים לסכם פרויקט של שנה שלמה, התשובה אחידה: אי אפשר באמת להבין או לכתוב על זה עד שלא חווים את זה. פרויקט "אנדורה 2026" לא נולד על מסלול הריצה, אלא ביולי אשתקד, ברגע שבו חלק מחברי הקבוצה חזרו מהמרוץ התובעני והיוקרתי מסדרת ה-UTMB העולמית בוואל דה ארן (Val d'Aran). למרות שהמרוץ ההוא כמעט בוטל ברגע האחרון בשל פרוץ המלחמה, הרצים חזרו עם אש בעיניים. סיפורי המסע וההתמודדות הפיזית והמנטלית הציתו את חבריהם למועדון. אולי זה היה הוויב החברתי החזק שמלווה אותנו בקבוצה, שגרם לנו מיד לרצות לצלוח עוד אתגר מטורף יחד.

 באותו שבוע נפתחה ההרשמה הרשמית לאנדורה (Trail 100 Andorra by UTMB), וההחלטה התקבלה – הולכים על זה בכל הכוח. הבחירה בתחרויות סבב ה-UTMB העולמי התחילה אצל מאמן הקבוצה, רועי קלמר, אשר מתחרה בעצמו מזה שנים רבות בתחרויות שונות בסבב ואף התחרה בעבר ספציפית על אותם הרים באנדורה ונטע בנו את הזרעים הראשונים. קשה לדעת אם הוא האמין עד כמה הדבר הזה יהיה כפי שהיה, אבל בעולם הריצה אומרים שאתה אף פעם לא יודע מה יצמח מהחלומות שאתה נוטע; אתה פשוט משקיע באדמה הכי טובה, משקה יום אחרי יום, ומאמין בדרך.

 בשבועות הראשונים, חלק מהרצים עוד לא עיכלו את גודל האתגר הטכני והאנכי שמחכה להם, אך במקום להסס – הם סמכו על תוכנית האימונים ופשוט נתנו עבודה. התחלנו לבלות יותר ויותר בשטח בצורה עצמאית, עם נסיעות ארוכות בכל ימי שבת לאזורי שטח ברחבי הארץ כדי לצבור שעות רגליים וגובה מצטבר. התחנה המשמעותית הראשונה הייתה ההתייצבות הקבוצתית במרוץ "סובב עמק" – מי במקצי החצי ומי במקצי האולטרה המפרקים. שם, בין השבילים והעליות, כולם ראו והבינו שאנחנו קבוצת שטח אמיתית, ולא רק רצי כביש. האימונים הפכו אינטנסיביים, וככל שחלפו הימים חלחלה ההבנה בקבוצה: כולם מתייצבים על קו הזינוק באנדורה, ואף אחד לא מוותר.

 משל הסלע – לפגוש את החולשות מול הטבע

אחת השאלות המרכזיות שעולות תמיד כשמנסים לסקר פרויקטים מהסוג הזה, היא איך מסבירים את האתגר של ריצת שטח והרים לאנשים שמגיעים מחוץ לענף, או לרצי כביש רגילים. התשובה לכך נעוצה במשל העתיק על האדם שנדרש לדחוף בכל כוחו סלע ענק שעמד בדרכו. יום אחרי יום הוא נאבק, הזיע והשקיע את כל כולו – אך הסלע לא זז מילימטר. כשהאיש נשבר ואמר "נכשלתי, השקעתי את כל חיי והסלע לא זז", נאמר לו: "המשימה שלך מעולם לא הייתה להזיז את הסלע. המשימה הייתה לדחוף אותו – כדי שאתה תשתנה ותתחסן תוך כדי הניסיון. הבט ברגליים ובכתפיים שלך – ראה כמה הן התחסנו".

 זהו בדיוק המיינדסט של ריצת השטח וההרים, והיא הפוכה לחלוטין מהכביש. על האספלט הרץ מגיע להפגין מהירות ולשלוט בקצב באמצעות החוזקות שלו. בשטח, החוקים משתנים. הטבע ניצב שם עוצמתי וחזק מהכל, והרץ מגיע מולו קטן, חשוף, ופוגש בעיקר את החולשות שלו. שבוע אחר שבוע, באותן נסיעות שבת ארוכות ברחבי הארץ, זה בדיוק מה שקרה לחברי הקבוצה. כל אחד הביא איתו את החבילה והפחדים שלו אל השטח: הפחד מהעליות הקשוחות שיפרקו את הרגליים, הפחד מהירידות הטכניות והדרדרת, הפחד מהמרחק האינסופי, והחשש מהרגע שבו הנשימה תיגמר והריאות יבערו. הריצה בהרים לימדה את החבורה שלא מגיעים כדי להכניע את ההר – אלא כדי לדחוף אותו, להתמודד מולו, לחבק את הפחד ולגלות שאפשר לרוץ איתו יחד עד לפסגה. בתוך הטיפוסים האלה, הריצה הופכת לאוסף של אינספור ניצחונות קטנים של הגוף ושל הראש. רק שם, למעלה, כשהגוף מותש, הרץ מביט על הדרך שעשה ומבין רגע אחד משמעותי: ההר אמנם נשאר באותו המקום, אבל הוא עצמו חזר אדם אחר לגמרי.

 הצלחה באנדורה

אחרי תקופה מטורפת של אימונים מפרכים, הגענו לשלב שבו הרגשנו שהכל מתחבר. השטח והאימונים שפגשנו שבוע אחרי שבוע, לימדו אותנו שיעורים בחוסן, בהתמדה ובמשמעת, והביא את כולנו לנקודה שבה אנחנו כבר מוכנים ומחכים בקוצר רוח לזנק. ואז, רגע לפני ההמראה, המציאות המורכבת בארץ שוב פגשה אותנו. ושוב התחילו השיבושים, הכל עמד על כרעי תרנגולת והיה בספק גדול. אבל בעולם ריצות ההרים יודעים שלפעמים, רק אחרי שעוברים את כל השיבושים והטלטלות האלה בדרך, החוויה הופכת לעוצמתית ומשמעותית הרבה יותר.

 האמת היא שלא היה קשה לפספס אותנו מהרגע הראשון באנדורה. הנה החבורה החזקה מ- grit trail (קבוצה הרצים ההיברידיים, מתוך המועדון, שמשלבים ריצות כביש ושטח) שהגיעה להרטיט את הפירנאים: נפגשנו, רצנו, אכלנו וישנו ביחד. על קו הזינוק נעמדנו, כל אחד ואחת עם המסע והקרבות האישיים שלו, אבל הגענו לשם הכי מוכנים שיש. כשנשמעה יריית הזינוק, הכל התפרץ אל תוך המסלול האגרסיבי של אנדורה – נופים פראיים של רכסי הרים, אגמים קפואים ומצוקי סלע שנמתחים עד לעננים. זו הייתה חוויה חושית מטורפת שאי אפשר להסביר במילים.

המספרים שמאחורי הפסגות

אבל מעבר לרגש, הגענו כדי לתת עבודה. במועדון השתתפו 20 חברים בכל ארבעת המקצים, והתוצאות בשטח מוכיחות את הסטנדרט המקצועי שלנו:

• מקצה ה-100M (אורך 105 ק"מ, 6800 מ' טיפוס): גיל הולנדר, רץ האולטרה המנוסה והוותיק שבחבורה, סיים את המקצה הקשוח בזמן של 26:41 שעות, כשהוא מתברג במקום ה-19 בקטגוריית הגיל.
• מקצה ה-100K (אורך 79 ק"מ, 3900 מ' טיפוס): סמיון יורייב וניר ורון סיפקו הופעה לפנתיאון. סמיון סיים ב-9:45 שעות (מקום 17 כללי, 10 בקטגוריה) וניר חצי שעה אחריו (מקום 21 כללי, 12 בקטגוריה). עפר יזהר ויובל בלייר סיימו, כהרגלם ביחד, לאחר 13:54 שעות, כאשר עפר מתברג בטופ 10 בקטגוריה שלו. הישגים אלו משקפים רמה בינלאומית – סמיון קיבל על המירוץ אינדקס UTMB של 722, מהגבוהים שנרשמו לישראלי בכל הזמנים, והוא כיום מדורג שני בארץ (אינדקס כללי 700). יחד עם ניר (אינדקס כללי 666) והמאמן רועי (אינדקס כללי 703), במועדון GRIT כיום מתאמנים שלושה מתוך ארבעת רצי האולטרה שטח הישראלים הבכירים ביותר.
• מקצה ה-50K (אורך 50 ק"מ, 3400 מ' טיפוס): אדריאן וייויל בלט כראשון הישראלים (טופ 100 כללי, 8:50 שעות). עדי מיכאלי סיים במקום ה-17 בקטגוריה, ומיכל סומבול רשמה הישג מרהיב כשסיימה שנייה בקטגוריה שלה (11:10 שעות).
• מקצה ה-20K (אורך 25 ק"מ, 1350 מ' טיפוס): עידן טנקל סיים ראשון מבין הישראלים (מקום 81 כללי, 3:24 שעות). ספיר סעאת הייתה הראשונה מבין הישראליות (מקום 25 כללי, 3:43 שעות, מקום 4 בקטגוריה). נעמה שחר, מיכל עזרא ונורית שרוני השלימו הופעה נהדרת והגיעו לאזור הטופ 10 בקטגוריות שלהן (9, 11 ו 10 בהתאמה).

אבל המתחרים לא היו לבד על השבילים המבודדים. היינו שם כולנו, מחכים בתחנות, דוחפים ומעודדים. כל הרצים שלנו חצו את קו הסיום בתחושת ניצחון. רגע השיא נרשם בשער הסיום – כאשר כל החבורה המתינה, צרחה, עברה את המסע יחד וחגגה. פרויקט אנדורה הוכיח לנו מי אנחנו ב-GRIT, ובמיוחד את הקונספט של "המשפחה המטורפת" שיש לנו. המסע הזה רק פתח לנו את התיאבון לעוד. כי בסופו של דבר, זה בדיוק מה שמגדיר 'גריטוס' אמיתי – חבר במועדון שלנו: התמדה עיוורת, נחישות ברזל ותשוקה בוערת שלא תיתן לנו לעצור לעולם, ושם באנדורה מהזינוק ועד לקו הסיום ראו את זה לכולנו בעיניים. 

אנדורה חידדה לנו שוב מה באמת חשוב: להעז לחלום בענק, להאמין בדרך ביחד עם החברים, והנחישות להמשיך להתפתח ולהרים את הרף. אנחנו כבר עם הפנים ליעד הבא – אתם מוזמנים להצטרף למסע שלנו ולהישאר מעודכנים בכל הטירוף הזה בעמוד האינסטגרם שלנו @grit.runningclub.

כתב: יוני כהן, רץ למרחקים ארוכים, חבר מועדון הריצה GRIT