בחלק האחרון של מרוץ Sky Run בדרום אפריקה, ארי ולטמן מנסה להגיע לקו הסיום בפחות מ-24 שעות, כשבדרך הוא מתברבר אבל מוצא מחדש את האושר שבריצה

הגעתי לתחנת הסיוע באלוך – "חצי המסלול" הממוקם בקילומטר ה-58. התחנה היא מחנה ארעי שהקימו פה על כר דשא בצלע ההר. בתחנה הזאת יש אספקת מים, נזיד בקר עם אורז, את התיק האישי ששלחנו (דרופ באג), ובדיקה רפואית קפדנית.

אחרי 2 דקות של תיזוז במתחם, אני מוצא את מיקום הבדיקה הרפואית – ההוראה המיידית כשהגעתי היתה להתחיל שם לפני שאני עושה משהו אחר. אחרי דקה נוספת מעלים אותי על משקל, ומשווים לשקילה שלי ביום שלפני המירוץ (במעמד ההרשמה). הם עיגלו קצת למטה בשקילה הקודמת, ומעגלים טיפה למעלה עכשיו – כך שעל הנייר יוצא שאיבדתי עד כה רק 4 קילו – המצב טוב. אני עומד להסתובב ולחפש אוכל, אבל הבחורה מצביעה על כסא "שב וחכה שנקרא לך להמשך הבדיקה עם הרופא" – עכשיו אני מביו מה עושים פה כל האנשים שיושבים מסביב כמו בתור של קופת חולים. אבל אני ממהר. אני קצת מפתיע את החבר'ה שם, כשאני אומר להם "לא תודה", ומתכוון לצאת מאיזור הבידוק. "מה קרה?", הם שואלים. "לא קרה כלום, אבל עד שיגיע התור שלי, אני הולך להביא לי משהו לאכול. אני מנסה להיות יעיל עם הזמן" אני מסביר להם. אחרי שאני בודק מי אחרון בתור בנוהל קופת חולים, אני מתחיל לטייל ברחבי המחנה הקטן. מגיע לאוכל, אבל אז נזכר שאני גם רוצה את התיק שלי. אחרי קצת הלוך וחזור – התיק לידי בקופת חולים – האוכל כבר יחכה, כי התור התקדם בינתיים. אני מתיישב על כסא, ומעלי גוחנת רופאה ובודקת את לחץ הדם תוך שהיא בודקת שאני עדיין מסוגל לנהל איתה שיחה – אני מנסה להפגין קצת הומור ישראלי שחור (הוכחה מוחצת שהכל טוב), ובינתיים היא מספרת לי שהדופק קצת מעל 100 (אני טוען כמובן שאני שמח לראות שהלב מפמפם ולא נרדם בשמירה, היא חושבת שזה קצת גבוה). לחץ הדם דווקא מפתיע אותי בכיוון הפוך -110/80. כנראה שלרוץ על גב הדרקון זה משהו שאני צריך לעשות באופן שוטף. אחרי עוד כמה דקות, ובחינה מדוקדקת של הלשון שלי, היא חותמת לי על מספר החזה, ומשחררת אותי עם המלצה לשתות (נו, מה?).

כשהתקרבתי לתחנה, הבנתי שאני אגיע אליה אחרי בערך 12:30 שעות. למרות כל העיכובים והבירבורים הקטנים, זה רק 30 דקות יותר מ-12 שעות – זמן היעד המקסימלי שמאפשר לפי הסטטיסטיקה סיום ב-24 שעות. חוץ מקצת שפשופים בכפות הרגליים – לאור זה שהמשכתי בריצה עם רגליים רטובות – הרגשתי בסך הכל טוב. החלטתי שאני יכול לוותר על החלפת בגדים ולהישאר עם אותן נעליים – ורק להחליף גרביים. החלטתי לנסות לצאת מהתחנה ב-30 דקות ולעשות ניסיון לשבור את סטטיסטיקת המרוץ ולסיים בכל זאת ב-24 שעות. נתחיל, ונראה מה קורה. הייתי לגמרי במשחק.

כמובן שעד שעזבתי את התחנה עברה שעה שלמה. קמתי, התמתחתי, מילאתי מים ויצאתי לכיוון "הקיר". זה הזמן לגלות כמה כוח נשאר לי ברגליים ובכלל. הקיר הוא קו רכס ברור שרץ מדרום לצפון, אבל הפעם במקום לרוץ לאורך קו הרכס, המסלול מתחיל למרגלות קו הרכס בצידו המערבי, וחותך אותו מעלה ומטה בדרכו מזרחה (בתמונת הכותרת, תצפית ראשונה על הקיר כשמתקרבים לתחנת הסיוע). טיפוס וירידה תלולים של כ-500 מטר. זה מרוץ שבו כולם נתקלים בקיר באותה נקודה בדיוק. לא הייתי מהיר באופן מיוחד, אבל הרגשתי בסך הכל טוב, וטיפסתי בקצב קבוע וסביר – ובשלב הזה של המרוץ פירוש הדבר שעברתי הרבה רצים אחרים שנראו חסרי חמצן ואנרגיה על צלע ההר.

אחרי תמונה לכיוון השקיעה מקו הרכס, הדבקתי בחורה נמרצת בדרכה לסיום המקצה הקצר, והשיחה בינינו השכיחה מאיתנו את המורד התלול בדרכנו לתחתית קו הרכס. על השביל למטה נפרדו דרכנו. פתחתי את קובץ ה-GPS, ולא ממש הצלחתי להבין איפה המעבר שאני צריך לקחת לכיוון מזרח. עברו אותי כמה רצים שאמרו שהם יודעים מאיפה לחתוך מזרחה. נאלצתי לעצור בשלב הזה להוציא את פנס הראש, ועד שהתרוממתי הם נעלמו. רצים אחרים שראו אותי מנסה למצוא מעבר בגדר התיל שכנעו אותי שהם מנוסים ומכירים את המסלול, ושאני צריך להמשיך דרומה עד לחיתוך עם דרך עפר ברורה מזרחה. התקדמתי קצת, אבל באופן מובהק התרחקתי ממה שהראה מסלול ה-GPS. כשמצאתי שער ברזל סגור החלטתי להקשיב לעצמי, התעלמתי מרעש הרקע, טיפסתי מעל השער, והמשכתי בשדות הפתוחים לכיוון התממשקות עם המסלול. בסופו של דבר מצאתי את עצמי על השביל המיועד, וזמן קצר אחר כך הגעתי לתחנת הביקורת הבאה.

זהו שלב הזומבי של המירוץ – אנחנו נכנסים ללילה קר בחציו השני של מירוץ אנדורנס (סיבולת). הרצים שבאו להתחרות רחוק מקדימה, לאלה שמסביבי אין שאיפות מיוחדות חוץ מלהצליח לדחוף את הגוף שלהם קדימה עד לקו הסיום, ולרבים מהם זאת נראית כרגע משימה בלתי אפשרית. בזמן שאני מתיישב בתחנה לכמה דקות – שותה מרק חם ומתארגן ללילה הקר שמצפה לי – מישהו מסתובב בין הרצים ועושה בדיקות ציוד קפדניות רנדומליות (אני אומר רנדומליות, כי משום מה הוא מדלג עלי, אבל נראה שהוא בודק את רוב האנשים בתחנה). הוא בודק באופן מחמיר כל פריט שקשור להגנה מקור. לפי הדיווחים שלהם – בנקודות הגבוהות שנעבור בהן צפוי במהלך הלילה קור של מינוס 10 מעלות.


צילום: Craig Kolesky, באדיבות Skyrun

אני ממשיך הלאה על שביל ג'יפים, ואחרי כשעה מגיע לסוף השביל, וה-GPS מסמן לי להתחיל לטפס דרך סבך הצמחייה. זהו הטיפוס שנקרא פה bridal pass. די מהר מצטרפים מאחוריי חבורה גדולה של רצים. בזמן שאני מתקן מטר ימינה, ושלושה מטר שמאלה בזיג זג אינסופי לאתר משהו שנראה כמו המסלול שה- GPS מרמז עליו, הם מדביקים אותי. נשמע שהם יודעים מה הם עושים. לאחד בחבורה יש מכשיר GPS מקצועי שהוא מחזיק ביד, והוא מכוון את היתר, אבל די מהר אני מבין שאיכות הניווט שלו לא גבוהה משלי. החוק היחיד שנראה שעובד הוא שאנחנו צריכים לטפס – כיוון שעולה למעלה הוא כלל אצבע נכון. כולנו מתקדמים בזיגזגים בניסיון נואש לדרוך על ה"קו" של ה-GPS. אנחנו מגיעים סוף סוף לתחנת ביקורת (שני אנשים שעומדים על השביל ומסמנים שעברנו שם). אני מקווה שמכאן העלייה תתמתן, אבל אחרי עוד 50 מטר אני מגיע לשביל שמטפס בצורה חדה מאוד למעלה. השביל מפסיק להיות שביל די מהר, הקו על ה-GPS מראה שהייתי צריך לחתוך הצידה איפהשהו, אבל אני ממש לא רואה שום דרך לחתוך בכיוון הזה דרך הצמחייה. אני מחליט לסמוך על חוק האצבע, לאחוז באבנים לנשום עמוק ולהמשיך לבד בחושך למעלה. אחרי כמה דקות מאומצות אני מגיע ל-3 רצים שעברו אותי קודם והחליטו להתיישב על סלע למנוחה קטנה – נושם לרווחה. קול קטן בראש אומר לי שיהיה פשוט יותר להצטרף אליהם ולהסתמך על הניווט שלהם (אחד מהם זה הבחור עם ה-GPS המקצועי), אבל אני לא רוצה לוותר על האופציה ל-24 שעות וממשיך.

הטיפוס משתטח יחסית כי הגענו לקו הרכס (אנחנו שוב מעל 2,500 מטר) ובקרוב נחזור לאיזור של 2,600-2,700. קו הרכס רחב יחסית – לא סכין. יש חושך מוחלט, כך שקשה להבין את הכיוון לפי העין – אני מנסה שוב לעקוב אחרי הקווים על השעון, רץ קצת ומתקן, ובינתיים עוקפים אותי שוב השלישייה בביטחה. אני מחליט בכל זאת להצטרף אליהם. אחרי כמה דקות הם עוצרים להתלבטות ניווט. אני מנצל את העצירה למנהלות, וכשאני ממשיך הם כבר המשיכו ונעלמים איפהשהו לפני. אני ממשיך לכיוון שבו נעלמו, ובינתיים מעלה שוב את הקובץ על השעון שסגרתי קודם. כך זה ממשיך וממשיך, מלחמה אינסופית בחושך, מכשולים וניסיונות לפענח את המסלול. אבל אני מתקדם.

בתוך הראש אני רץ על קו תפר דק. אני רוצה למצוץ את המיץ מהחוויה ופשוט ליהנות מהאתגרים, מהפספוסים הקטנים ומחיפוש השביל המתמשך שהמירוץ מספק לי, ומצד שני אני מנסה לא לוותר בינתיים על המטרה של 24 שעות ולהשאיר את עצמי מנטלית גם בתמונה לזה. אני מגיע לתחנת הסיוע האחרונה (יש עוד תחנת ביקורת בהמשך) – אנחנו שוב מעל 2,750 מטר. אני מנסה להיכנס ולצאת במהירות מהתחנה, אבל מתפתה למרק חם. אני מרגיש די איטי בתזוזה ובהכנות שלי למקטע הריצה האחרון, אבל ביחס לכל אלה שסביבי אני בטח נראה כאילו לחצו לי על הפאסט פורוורד. בית קברות, לא נראה שמי שיושב בבקתה הקטנה מתכנן לזוז בשעות הקרובות. כשאני יוצא משם יש לי קצת פחות מ-3 שעות (ל-24 שעות), ו-15 ק"מ לסיום. הצוות שם נראה משועשע מכך שאני חושב שאסיים בזמן, אבל נותנים לי הסבר לגבי הדרך שלפני. מכאן זכרתי שעד הסוף אני במגמת ירידה, אבל די מהר מבין שזה לא קורה – 10 הקילומטרים הבאים הם ג'עג'וע אינסופי למעלה ולמטה לפני הירידה החדה מטה בקילומטרים האחרונים. אני מנסה להשאיר את עצמי איכשהו על קצב ממוצע של 5 קמ"ש כדי שתהיה לי שעה לירידה בסוף. זאת מלחמה אינסופית, אני מגייס כוחות לרוץ קצת גם בעליות כשאני יכול.

באיזשהו שלב אני מגיע לגדר תיל בעייתית. אין אף אחד מסביב. האנרגיות שלי די בקצה, אני תלוי בגובה הגדר עם רגל מכל צד ומנסה למצוא את שיווי המשקל שיאפשר לי להעביר את הרגל השנייה מעל התיל בלי ליפול קדימה ולשבור או לקרוע משהו רגיש. אני תלוי שם במשך דקות ארוכות וממש לא רוצה שפה יסתיים המירוץ שלי. עד עכשיו הייתי ממש על הקצב למיטב שיפוטי, עכשיו כנראה שלא. בסוף אני נוחת בשלום בצידה השני של הגדר, וחושב שלפי הכאבים מהלחץ שהפעלתי תהיה לי דלקת במפרק כף היד.


הזדמנות אחרונה למילוי מים. צילום: Craig Kolesky, באדיבות Skyrun

אני ממשיך במשימה, ומגיע לטיפוס חד – האחרון לפני הירידה. החושך שוב לא עוזר לי להבין לאן אני אמור להתקדם, אבל הוא גם חוסך ממני להבין את התמונה המלאה ואת המפלצת שאני מטפס עליה. בשלב מסויים, כשאני מסתכל באופן נואש על טיפוס היסטרי לפני, ה-GPS מראה לי לפנות ימינה על קו הגובה. אני שמח שכנראה הגעתי לגובה המירבי של המסלול ולא צריך להמשיך להילחם בהר הזה, אבל לאט לאט, השביל שסובב את ההר הולך ונעלם, ואחרי כמה דקות אני די מבין שה-GPS זרק אותי מהכיוון הנכון. אני מתעקש לא לבזבז זמן ולחזור אחורה, ומנסה לחתוך לכיוון הנכון על צלע ההר. בשלב מסויים אני מוצא את עצמי חותך דרך שיחים ומטפס על קיר בחושך. אני זז לאט ובחשש – אם אני נופל כאן, אף אחד לא יחשוב לחפש דווקא בצד הזה של ההר.

אני מגיע לאוהל בפסגת ההר קצת מעורער נפשית. הבחור שיוצא מהאוהל מסמן שעברתי פה. הוא לא נראה בשוק גדול מזה שהגעתי מכיוון שלא קשור בכלל למסלול המירוץ. הוא נותן לי הוראות להמשך שאני מתקשה לעקוב אחריהן חוץ מהכיוון הכללי. הבנתי מזה שאני צריך לעבור גדר מתישהו, וקיבלתי המלצה חמה לדלג על הירידה החדה והטכנית שמופיעה ב-GPS, ולרדת במקום בגיא הבא אחריה שהוא קצת ידידותי יותר. אני מתכנן לרדת בירידה החדה. נותרו לי 55 דקות ו-5 ק"מ – קצר ומהיר נשמע לי טוב. It's on!

כבר במאה המטר הראשונים התברברתי כמה פעמים. ניסיתי כמה זוויות לרדת משם, ולא מצאתי את ה"שביל". אולי לא היה שביל, מתישהו פשוט ישבתי על הטוסיק וירדתי קיר קצר. איכשהו מצאתי את עצמי ליד גדר, ודילגתי לצידה האחר. איפהשהו מצד שמאל יש גיא שיורד למטה, ואחריו גיא שני שאני צריך לקחת. כשאני יורד בצמוד לגדר, הכל שם נראה כמו מצוק אחד גדול, ובעיקר חשוך. שום דבר שם לא נראה כמו משהו שאני רוצה לרדת בו, ואני מחליט למרות הכל להקשיב לעצה שקיבלתי. מדלג על הפנייה שמאלה לפי ה-GPS ומנסה לחפש ירידה באיזשהו גיא אחריה. יורד איפהשהו כמה מטרים, ומחליט שאין לי מה לעשות שם, מטפס חזרה, ומנסה להמשיך קצת.

אחרי התלבטות אני מחליט לנסות לרדת בנקודה מסויימת. יש לי לפחות משהו שנראה כמו התחלה של משהו עביר. זה גיא, פחות או יותר, וזה בהחלט מעבר למורד שמסומן לי ב- GPS. אני מתחיל לרדת.

מפחיד. בחצי שעה הקרובה אני עוסק לא פעם בשאלה איך לעזאזל הם שולחים לפה אנשים במירוץ מסחרי בסך הכל, ומה לעזאזל ציפה לי בירידה הטכנית אם זה קל יחסית. מתישהוא אני שומע אנשים מעלי, אבל אף אחד לא מתקרב. החושך מעצים את תחושת הסכנה – הכל מלא מדרונות תלולים, ומתחת לרגליים שיחים קטנים ובוגדניים, מדי פעם צוק סלע קטן. אני עושה זיג זיג אינסופי, מנסה למצוא מעברים הגיוניים בכיוון מטה. אני בקושי מתקדם. צעד צעד. אני מנחם את עצמי שזאת יופי של הכנה לבארקלי. אחרי משהו כמו 20 דקות ירדתי בערך 100 מטר.

פרקי הידיים שוב כואבים, כי אני שם המון משקל על המקלות בכל צעד שאני עושה למטה – לא בטוח איך הייתי מתקדם בכלל בלי. באיזשהו שלב אני רואה לפתע את קו הרכס שמעלי – מאחוריו יש אור סגלגל. 10 דקות אחר כך אני סוגר 24 שעות במירוץ, ויכול להפסיק רשמית להתעסק בזמנים, ולהתעסק בלצאת מפה בחיים. אני מתקדם לאט למטה, ולאט לאט מתפשט אור שעוזר לי לקלוט איפה אני (באמצע גיא פראי). אני ממשיך "לזהות" מה שנראה כמו שבילים שנעלמים לאויר אחרי 20 מטר, ואז אני "מזהה" שביל או מעבר נוסף.

מבט לאחור על הל-סטון – הפסגה האחרונה לפני הירידה לקו הסיום

בחלקים התחתונים אני חובר למרכז הגיא, שכבר פחות תלול, אבל עמוס בצמחייה סבוכה – במשך כמה ימים אחרי המירוץ אני אמצא קוצים בידיים שכנראה אספתי פה. אני מגיע לגדר, ומתחיל לחתוך סביב ההר לאורך הגדר לכיוון המסלול הרשמי. הוצאתי את עצמי די רחוק מהמסלול. כשאני מוצא את המסלול ומעבר הגדר אני פוגש רץ אחר שעברתי לפני שעתיים-שלוש ששואל אותי מאיפה ירדתי – הם ראו הפנס שלי מלמעלה, ולא ממש הבינו איפה אני. הם ירדו במסלול הסטנדרטי לפי ה-GPS. אני לא ממש יודע איך לענות לו איפה הייתי חוץ מ"שם". עכשיו, כנשארו לי רק כמה קילומטרים פשוטים יחסית, והזמן כבר לא משחק תפקיד – האדרנלין צונח, ואני מרגיש את כל הכאבים שנצברו בכפות הרגליים. אני ממשיך באיטיות, ומסיים מאושר אחרי 25:40 שעות.
זכיתי בחוויה מדהימה, חזרתי להינות מהדרך. ואפילו סיימתי את המירוץ.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.