אחרי תקופה בה נח מכל פעילות (ועלה במשקל כפי שחזה מראש), ארי ולטמן החליט על חזרה לפעילות. קל זה לא היה, כפי שתוכלו להבין מהכתבה הבאה

בפוסט האחרון ציינתי שלקח לי זמן להגדיר לעצמי את היעד הבא (למעשה, סט של יעדים). התוכנית היתה, שברגע שאני אסמן את האתגר הבא, זה יעשה את שלו באופן טבעי, ירים אותי מיד מהכסא/ כורסה/ מיטה לשבילים ולריצה. גם אם נחתי חודש, והרשיתי לעצמי להסיר כל רסן במה שקשור לתזונה – הרי אחזור לעניינים די מהר. מפתיע אותי שאני עדיין עם התמימות הזאת. אפילו נתתי לתקופה הזאת שם – מיד כשסיימתי את המירוץ ושאלו אותי מה הלאה, עניתי: "בשלב ראשון אני הולך להעלות 10 קילו".
נו, לא באמת היו חשובים לי 10 קילו נוספים כמטרה בפני עצמה, אבל כן היה חשוב לי לעבור תקופה של התנערות מוחלטת מכל משמעת תזונה או אימונים. אחרי שנה עמוסה במיוחד של אימונים ומירוצים – שנה שרבים מהחברים שייעצו לי הזהירו אותי, שהיא עמוסה מדי ותביא לעייפות ואולי שבירה מנטלית לפני שאגיע לקו הזינוק של מירוץ המטרה – הגיע הזמן לתת לעצמי מתודולוגית מנוחה ופריקת עול אמיתית לפני שאני קופץ שוב לעומסים מטורפים. זה אולי יגרום לרגרסיה פיזית משמעותית, אבל הרעיון הוא שאני אבנה שוב רזרבות מנטליות למה שעוד צפוי להגיע בדרך ליעד הבא.

למה אני מתכוון כשאני אומר "שנה עמוסה במיוחד"? ניסיתי לעשות פעם חישוב גס של האימונים המצטברים (כולל המירוצים) שעברתי השנה לקראת המירוץ בספטמבר (כלומר מינואר ועד אוגוסט). הגעתי להערכה גסה שמדובר בכ-2,000~3,000 ק"מ שמלווים ב-150~200 ק"מ טיפוס מצטבר. בין יוני ואוגוסט – תקופת אימוני השיא שלי – נכללו 8 "שבועות שיא" – שבועות בעומס מתגבר, כולם מעל העומס הגבוה ביותר שעשיתי בעבר – החל מכ-200 ק"מ שבועיים עם קצת מעל 10 ק"מ טיפוס, ועד 330 ק"מ עם 24 ק"מ טיפוס.
בשבוע. כאשר רוב השבועות האלה היו צמודים גב לגב, או צמודים למירוצים קשים במיוחד.

תוכנית המירוצים שלי לבדה יכלה למלא בכבוד את הקילומטראז' השנתי של רץ בריא – עוד לפני מירוץ הענקים (Tor des Geants), השתתפתי בין מרץ ואוגוסט ב-6 מירוצי אולטרה, מהקשים שיש באירופה – כולם מעל 100 ק"מ, ובין 5,000-10,000 מטר טיפוס מצטבר. ביניהם, כאמור – לא עסקתי בטייפר, אלא בהמשך בניית יכולות ואימוני שיא. שבוע אחד אחרי מירוץ האולטרה הראשון שלי השנה (מירוץ טרנס גראן קנריה במרץ – 125 ק"מ עם 8,300 מטר טיפוס באיים הקנריים) – השתתפתי במרתון ברצלונה ("בשביל הכיף"). מעל 760 ק"מ ו-43 ק"מ טיפוס מצטבר ב-6 מירוצי הכנה. ריצת ה"טייפר" שלי שבועיים לפני מירוץ הענקים הייתה מירוץ ה-CCC (אחד מחמשת המירוצים במסגרת ה-UTMB).

אז כן, חשבתי שתקופה של השמנה ורגרסיה תהיה נכונה. עד פה הכל בסדר, אבל למישהו שאוהב עוגות ופסטה (ולגוף שחזר מתקופת אימונים כזאת וממירוץ רצוף של 127 שעות), תקופת "להעלות 10 קילו" הפכה במהירות מסיסמה כללית לעובדה ממשית בשטח.
גם אחרי אותו החודש – כשכבר סימנתי את מירוץ המטרה והחלטתי לחזור לעניינים זה לא באמת קרה. התמגנטתי כבר לכורסה, לעוגות, ולפסטה – איבדתי את משמעת האימונים, וגיליתי שהכושר צנח במהירות מדהימה. כשיצאתי בפעם הראשונה לריצה של שעה בפארק הירקון – זה הרגיש כאילו מירוץ היעד שלי לשנה הקרובה צריך להיות 10 ק"מ, או מקסימום חצי מרתון. חזרתי הביתה וחיפשתי תמונות שלי ממירוץ הענקים – זה באמת משהו שאני עשיתי, או שהכל היה חלום?

a22
חזרה איטית לשטח – טיול בנחל יגור

אולי חשבתי שמתודולוגית זה היה נכון, אבל לפחות פיזית החזרתי את עצמי לנקודת ההתחלה. כנראה שאני נהנה לעשות לעצמי את זה קשה. כשבחרתי מירוץ מטרה – הנחת העבודה היתה שאני בונה מעבר ליכולות הטובות שכבר בניתי, ולא שאני מתחיל מאפס.

לשמחתי נרשמתי גם לקורס מדריכי ריצות ארוכות בוינגייט – שם אני בטח אשמע איזה מהיכולות שבניתי ב-3 השנים האחרונות התקבעה ותהווה בסיס יציב לבנייה המחודשת. בכל שיעור של אנטומיה או פיזיולוגיה חיפשתי בקנאות רמזים לאלמנטים האלה שיישמעו אחרת מ"אפס מוחלט". אבל החדשות לא היו טובות. בכל אלמנט של פיתוח יכולות וכושר, התשובה ל"מה נשאר אחרי כמה שבועות בכורסה?" היתה "אפס". נקודת האור היחידה שקיבלתי בתשובות של המרצים השונים היתה "זיכרון".

אז הנה, סיפרתי לכם קצת על מה עשיתי בשנה האחרונה, וחידדתי את ה"זיכרון" שלי בדרך. נראה אם זה יעזור באימון הקרוב.

חודשיים אחרי המירוץ, כשאני מדשדש עדיין בניסיונות שונים לחזור לאיזושהי מסגרת אימונים (שלא תמיד צולחים – באחד מהניסיונות הראשונים שלי לחזור למשחקי שטח בהרי ירושלים התפתיתי לרוץ מחוץ לשבילים, נקעתי כמובן את הקרסול, וקיבלתי תירוץ להפסיק שוב את האימונים). בינתיים הגעתי למשקל שיא אמיתי, יותר מ-15 קילו מעל המשקל שבו השתתפתי במירוץ.

לא הכל שחור כמובן – רק קשה. עברתי בינתיים לדירה בהרי ירושלים, נרשמתי לחדר כושר באזור, ואפילו התחלתי להשתתף בשיעורי TRX להתחזק קצת מבלי להסתכן בנקעים נוספים (מי שעקב אחר שיטות האימון שלי, יודע ש"חיזוקים", "איכות", "אימוני כח" הם לא חלק סטנדרטי בתוכניות). תוכנית המירוצים שלי לשנה הקרובה גם היא מקבלת צורה במהירות – ואין כמו מירוץ מאיים מעבר לפינה כדי להאיץ את האימונים.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.