אתה יכול להתכונן למרוץ, אבל זה לא אומר שהכל יעבוד כמו שתיכננת. גדי סולומון השתתף במקצה ה- Challenge ב-JMUT וקיבל שיעור חשוב במסלול שהוא בית ספר לאולטרה מרתון

אתם יודעים מה אומרים על קלישאות? שכמה שהן קלישאות יש בהן גרעין של אמת. אז הנה אחת שבטח שמעתם מיליון פעם, "אתה יודע איך אתה מתחיל אולטרה מרתון, אבל אף פעם אתה לא יודע איך זה ייגמר". גרעין של אמת אמרתי, התכוונתי לגרעין בגודל של סלע.

בשנה שעברה, כשה-JMUT היה בשלב רעיון שקרם עור וגידים בצורת ריצה חברתית, רצתי את המקצה של ה-34 ק"מ. זה היה מאתגר, ואחר. לא עוד ריצת שבילים לבנים אלא הדבר האמיתי – ריצה טכנית בנוף פראי עם עליות עוצרות נשימה וסינגלים במעבה היער – פנטזיה. אני זוכר שסיימתי את הריצה הזאת ורק רציתי עוד.

מאז, עברו הרבה מים מותפלים בנחל שורק, העלתי הילוך ברמת האימונים, רצתי בחו"ל וסיימתי את המקצה הארוך בהיירוס, והיה לי ברור שלא משנה מה מרוץ היעד שלי השנה, ב-JMUT אני אשתתף.

ההכנות היו בהתאם, ודי חרשתי את תוואי המסלול בצורה כזאת, שאחרי המסכמת כבר לא רציתי לראות אותו יותר. אבל יש לזה יתרונות: אין ספק שלרוץ על מסלול שאתה מכיר נותן לך הרבה שקט מנטלי. בניגוד למרוץ בחו"ל שאתה מנתח לפי מפות, גרפים של גבהים וסרטונים – כאן אתה יודע גם איך זה נראה בעיניים ואיך זה מרגיש ברגליים.

ולמרות כל ההכנות, הקלישאה באה לעבוד מהרגע הראשון. זינקנו באחת בלילה כשעדיין היה קריר. ההתחלה במגמת עלייה מתונה, רצתי בקצב סביר כשלפני ומאחורי שובלים של פנסים מאירים מבין ענני האבק שיצרו הרצים.

שלושה ק"מ לתוך המרוץ ושרירי התאומים שלי נתפסים. זה מעולם לא קרה לי. לא עשיתי משהו מיוחד, לא רצתי מהר מדי. סתם פתאום, בלי סיבה הגיונית. ממשיך הלאה, ועוד לפני שעולים להר איתן גם הארבע ראשי שלי נתפסים. מה נסגר? יש עוד יותר מ- 60 ק"מ לרוץ, למה להתחיל עם השטויות בשלב כל כך מוקדם?

איתותים כאלה מהגוף בשלב כזה יכולים מאוד להוריד את הביטחון ולהציב לא מעט סימני שאלה לגבי ההמשך. אמרתי לעצמי שאולי הגוף היה קר וזה ישתחרר בהמשך. הורדתי הילוך והמשכתי הלאה. יורד מהר איתן לשומרות ומנצל קצת את הירידה לשחרר קצת. מיכאל ספיבק ואלדד שחר כל הזמן לפני ואחרי. בירידה מיד קנדי אני מבין שזה לא הולך להיות פשוט. את סינגל הפיראט שאני רגיל לרדת די מהר, אני יורד לאט ובזהירות. לוקח כדור מגנזיום שאולי ישחרר משהו ומקפיד על תזונה, שתייה ומלח לפי הפרוטוקול. אחרי עין קובי מתחילה לעלות לי מחשבה לעצור בסוף הסיבוב, כי להמשיך ככה זה מבחינתי לא משיג את המטרה.

האור מתחיל לעלות ואנחנו יורדים את נחל קטלב וחוברים לשביל שמוביל לנקודת הזינוק. מולי נחשול של רצים שזינקו למקצה ה-34. מגיע לנקודת ההתחלה אחרי 4 וחצי שעות, ומתחיל להתארגן ליציאה לסיבוב השני. את המחשבה על הפסקת המרוץ אני מדחיק. דורון צוף המלך (שנדמה לי שהיה בעוד 14 תחנות שעברתי בלילה) ממלא לי מים בפלאסקים, ואני יוצא לדרך. כאוב, עם שק של סימני שאלה על הגב, אבל איכשהו רץ.

את דיר-א'שיח' אני עולה לאט ומתחבר לשביל הלבן. פוגש באמצע את אלדר פרדו שרואה אותי ב"שעתי היפה" – בשלב הזה התחילו לי כאבים לא מוכרים בברך שמאל. יורד באדום לכיוון נחל שורק ועוצר כמה פעמים לעסות את הברך. כל הירידה עד לנחל כואבת ומעמיסה מאוד על הברך.

בנחל אני ממלא מים, חוצה אותו ואז קורה קסם שאני לא יכול להסביר (כמו עוד הדברים שקרו קודם): אני מרים את הראש לעבר מעלה שמשון ומתחיל לעלות. בהתחלה בצעדים איטיים וקטנים, ואז עובר את היתדות ומתחיל לטפס מהר יותר, מדי פעם אני רץ, עוקף רצים של ה-34 עד שאני מגיע לתחנת מגילות האש וחובר לגיא גורן. אין לי מושג מאיפה הגיעו הכוחות האלה אבל משהו נפתח, משהו השתחרר, פתאום כבר לא הייתי תפוס, פתאום הכל מתחיל להתחבר, 44 ק"מ מהזינוק. לך תסביר את זה.

בירידות לכיוון כיסלון הברך עדיין כואבת אבל אני מבין שהטמפרטורות שעולות במהירות בחוץ משחקות לרעתי. גיא ואני נכנסים לכרמילה וחם. חם אש. אין זמן. אני נפרד מגיא (התנצלתי אחר כך) וממשיך לטפס למעלה. מתחבר לשביל, ומטפס לפסגת הר כרמילה. מכאן יש ירידה והתחנה הבאה כבר קרובה. המים על הקצה.

מגיע לתחנה, ממלא מים, שם קרח בבאפ ולובש אותו סביב הצוואר. מדהים מה שזה עושה לגוף. ממשיך על הצפונית ומדי פעם מוציא קוביית קרח מהבאפ ומקרר את הראש והפנים. יורד לכיסלון. טור של זומבים שהחום טיגן להם את המוח הולכים על השביל. אני עובר ליד נמרוד בשן שאומר לי שחדלו את המרוץ. "לא שמעתי" אמרתי לו, והמשכתי לעליית ספיבק (אפשר כבר לקרא לה "מעלה ברחש"), עולה ועוקף עוד כמה רצים. אני מבין שהמרוץ הופסק אבל חושב לעצמי לסיים אותו בכל מקרה – הרי צריך להגיע לאוטו. בתחנה בקדושים אומרים לי שנגמר. אין מה להמשיך כי גם אין מדידת זמנים.

כל המרוץ התנקז לרגע הזה. אני לא יכול להסביר אפילו את תחושת ההחמצה. להיות קרוב 8 ק"מ מהסיום ולחדול. פתאום שום דבר לא כאב לי. עמדתי שם, הסתכלתי על השעון שלי והבנתי שאין ברירה. לחצתי על "שמירת אימון". הזמן נעצר. נגמר. כמעט 9 וחצי שעות של רכבת הרים הגיעו לסיומם.

אולטרה יכול להיות לפעמים ספורט אכזרי. המשחק שהספורט הזה עושה לך ברגשות, המקפצה המטורפת מהשפל לפסגה ושוב לשפל בדומה לגרף גבהים של מסלול, מעמידים אותנו למבחן בכל פעם מחדש.

המסע הזה שכלל יאוש, תקווה, כאב, סבל, אושר, התרוממות רוח, נחישות ולחימה, הוא עוד שיעור שנכתב ואותו אקח איתי לכל מקום. הידיעה שאפשר להגיע למקומות קשים וכואבים, מקומות שמהם קל לוותר ולהרים ידיים ומשם להרים את עצמך להתקדם ולהביא משום מקום כוחות מחודשים, היא תובנה שנותנת כח וביטחון.

ביום שישי, רגע אחרי הזינוק של ה-JMUT הקלישאה באה לעבוד. גם אני.

תגובה אחת

  1. אמנון

    יופי של סיפור דרך – ממש הרגשתי כאילו אני שם זה שנמצא ברכבת הרים..
    וגם תובנה חשובה לסיכום.
    נון.

    הגב

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.