דוד לוי מסכם את מירוץ TDS UTMB 2016 חלק ב'

בכתבה הקודמת דוד היה בדרכו לתחנה בקילומטר ה-66 אחרי שהתגבר על משבר בדרך. הוא ממשיך להתקדם ומשאיר לעצמו מרווחים יפים לזמני הקאט-אוף. בדרך הוא נפצע אבל ממשיך בנחישות קדימה וחוצה את קו הסיום עם חיוך גדול

אני מגיע ל- Cormet de Roselend בשעה 20:50 ממש לפני החשיכה, מביט אחורה ורואה שביל פנסים יורד מכיוון Passeur Pralognan המנוול. שמח שאני לא שם. אוכל ארוחה טובה בנוהל – מרק, לתוכו אני דוחף חתיכות באגט, והפעם יש גם הפתעה: דוכן פאסטה! דוחף דלי של פסטה, אוסף את תיק האמצע ומתדלק מתוכו סנדוויצ'ים, ג'לים נוספים וסוללות ספייר. לא השתמשתי בנעליים והגרביים שהכנתי שם. בדיעבד אולי זאת היתה טעות. התחילו לי שלפוחיות ברגליים והעדפתי לא להוריד נעלים/גרביים. מארגן לי את פנס הראש וסוללות ספייר במקום נגיש בתיק, פוגש את ננן שכמעט פיספס אותי ומבין שעכשיו מתחיל סיפור לא מוכר: ריצה בלילה באלפים. תחנת הזנה הבאה בעוד 19 ק"מ ב-Col du Joly.

הדרך מתחילה מיד בטיפוס קשוח ל- Col de la Sauce. כמעט שלא ניתן לראות את השביל. אנחנו קבוצה של כ-7 רצים. נוצר מצב שבו נדרש מאמץ כל כך גדול כדי לזהות את השביל ואת הסימונים, כך שכל פעם מישהו אחר מתנדב להוביל, ולאחר מספר דקות כשהמוביל מתעייף – הוא זז הצידה וזה שאחריו לוקח את ההובלה. (דוגמה אחת מיני רבות לרוח האולטרה, לתחושת השותפות והאחווה בין רצים שחשתי במהלך המרוץ).

הנפילה על הברך

המדרון שאנחנו מטפסים עליו חלק מאוד. מי הפשרת שלגים פשוט זורמים לרוחב כל המדרון, העשב שעליו אנחנו דורכים רטוב לגמרי ומתחתיו בוץ אפור וסמיך. בשלב מסויים אני מחליק ונופל על הברך. מרגיש כאב חזק, מתרומם, עוצר רגע אבל מרגיש שאני מסוגל להמשיך, מה גם שאני חוסם את כל הטור (אין אפשרות לזוז ימינה או שמאלה), כך שאני קם, ממשיך לטפס ומנסה לעשות בקרת נזקים תוך כדי תנועה. הממצאים: הברך כואבת, מפרק הירך כואב וכל צד שמאל שלי ספוג מים. לאחר כ-200 מטר יש עיקול שבו אני יכול לרדת מהשביל ולעצור לבדוק את עצמי קצת יותר לעומק. אני מגלה ברך נפוחה מכוסה בדם ובבוץ, מראה שנראה הרבה יותר נורא ממה שאני מרגיש בפועל, אולי בגלל האנדרנלין.

רצים שעוברים אותי ומאירים בפנסי הראש שלהם על הברך אומרים לי שזה נראה רע וכדאי שאתפנה למרפאה בתחנה הקרובה, אבל אני מחליט שאם זה יקרה, בזה יסתיים המירוץ שלי, וגם אם לא – כנראה שאאבד זמן יקר במרפאה. בדיעבד, במקלחת לאחר המרוץ גיליתי שנתקעה לי אבן חצץ בברך, אותה "סחבתי" את כל ה-60 ק"מ עד לסוף המרוץ.
ממשיך כמו שאני עד ל- Col de la Sauce לשם אני מגיע בשעה 22:30. ב-Col de la Sauce אין כלום. מיד מתחילה ירידה חזקה וטכנית ל- La Gitte, לשם אני מגיע בשעה 23:30 .אני אחרי 74.5 ק"מ ו-4861 מטר טיפוס מצטבר. זמן הגג לתחנה הזאת הוא 02:30 והנתון הזה מאוד מעודד אותי. אני 3 שעות לפני הקאט אופ כך שיש לי הרבה ספייר לבלתמי"ם אם וכאשר ייקרו, ואני מתחשב בנתון הזה בניהול הריצה שלי בהמשך. מ- La Gitte מתחילה עליה אכזרית של 700 מטר טיפוס אנכי (אני חושב לעצמי שזה פחות מ- 10%מהסה"כ במירוץ. מטורף) עד ל- Col Est de La Gitte. משם ירידה טכנית קשה רק כדי להגיע לעוד עליה של 200 מטר טיפוס מצטבר. בדרך נגמרת לי הסוללה של הפנס. מחליט לא להסתבך עם החלפת סוללות – מדובר בפצל נאו עם סוללה נטענת שמאפשר גם הפעלה בסוללות רגילות. הליך ההחלפה בחושך קצת מורכב וממילא אצטרך להשתמש לשם כך באור מפנס הראש השני, כך שאני מחליט להשתמש בפנס הראש השני (בלאק דיימונד) להמשך הדרך. בסוף העליה (לפסגה ללא שם) מתחילה ירידה ל-Col du Joly, תחנת ההזנה ה-5 במירוץ. הפעם הריצה מתבצעת על שביל לבן ונוח, אבל בשלב הזה הברכיים אומרות את שלהן ואני משלב בין הליכה לריצה תוך שאני נעזר במקלות ההליכה כדי לבלום ולהקל על הברכיים. התחנה ב-Col du Joly שמחה וצוהלת וכבר 2 ק"מ לפני שמגיעים שומעים את המוזיקה שבוקעת משם. אני מגיע לתחנה בשעה 02:57 כשאני יודע שהקאט אופ לתחנה הבאה ב- Les Contamines (ל-Col du Joly אין קאט אופ משלה) נקבע לשעה 08:30.

הערכת מצב: אין מצב לוויתורים

אני עוצר ב- Col du Joly לחצי שעה. נותן לברכיים לנוח, בודק את הפציעה שלי בברך שכבר הפכה לעיסה של דם ובוץ יבש. מחליף סוללות בפנסים, אוכל מרק, באגטים, תפוזים, קרקרים וסנדביץ' בנוהל, ויוצא לכיוון Les Contamines. ירידה לא טכנית של 10 ק"מ , כשבדרך עוברים בעיירה Notre Dame de la Gorge ועוברים מעל קניונים מטורפים בהם זורמים נהרות של מי הפשרת שלגים. אני מצטער שאת כל זה אנחנו עוברים בלילה. את 3 הק"מ האחרונים לפני Les Contamines רצים על שביל לבן ונוח בצמוד לנהר גועש. בשלב הזה אני מתחיל לצוף ומרגיש שאני אשכרה רץ/הולך בזיגזגים. דווקא די נוח לי לנקר קצת, אבל אני שם לב שבזיגזגים שלי אני מתקרב לשפת הנהר יותר ויותר (אין גדר) ועושה מאמץ להישאר מפוקס. מגיע ל-Les Contamines בשעה 06:00. הקאט אופ ב-08:30. מהבחינה הזאת אני מרגיש מצויין.

Les Contamines היא תחנת ההזנה השישית. מצבי הכללי לא משהו – הברכיים גמורות ואני במצב שאני יכול רק ללכת. בנוסף השלפוחיות ברגליים מרגישות לי כמו ללכת על גחלים וציפורן בוהן שמאל כבר מזמן לא איתנו (למרות שהיא נשארה בגרב). פוגש את ננן – הוא עוד הספיק לעלות על טרמפ ולהגיע לבקתה שלו, לנקר שם כמה שעות ולהגיע אלי ברכב. מדובר בתחנה שהמלווים יכולים לחבור לרצים. ננן מביא לי אוכל, ממלא לי את הבקבוקים והולך למרפאה להביא לי ספרי קרח להקל לי על הברכיים. גם האכילס שלי אומר את שלו – נפוח וכואב. מרגיש שכל צעד כאילו חותכים לי אותו בסכין. pain is inevitable, suffering is optional.

אני פוגש בתחנה את לירן, אחד משלושת הישראלים הנוספים שזינקו למרוץ. הוא מספר שכרגע יצא מהמרפאה עם פחות 4 ציפורניים ברגליים ושמצבו לא מזהיר, אבל הוא ממשיך כמו גדול. אחרי חצי שעה בתחנה, יוצא ל"באמפ" האחרון במסלול, שממנו חששתי מאוד:  Col de tricot – אלף מטר טיפוס מצטבר על פני פחות מ-5 ק"מ מרחק. החלק האחרון של העלייה הוא פשוט קיר שעולה עד ל"פס" (מעבר הרים) ממנו יורדים לתחנת ההזנה האחרונה ב- Les Houches. אפשר כמעט להריח את הסוף. הטיפוס מתבצע באיטיות. אני עמוק בתוך הקאט אופ, וזה לא הזמן לעשות טעויות. מצד שני, ננן מעדכן אותי שמערכת העדכונים של המרוץ עדכנה אותו שאני צפוי להגיע ל- Les Houches בשעה 12:45. זה עצבן אותי. בשעה הזאת כבר תכננתי להיות בשער הסיום בשאמוני. אם הנתון הזה נכון – אני נכנס לבעיה. יש 8 ק"מ מ-Les Houches עד לסיום עם 200 מטר טיפוס מצטבר כדי לפנק עד הסוף. באולטרה הכל יכול לקרות ואני לא יכול להרשות לעצמי להכנס ללו"ז כזה צפוף מול הקאט אופ הסופי של 15:30 בשאמוני.

החלטתי לנסות לפצות בירידות לכיוון Les Houches. את העלייה ל-Col de tricot עשיתי צעד עלייה-כמה שניות מנוחה. ושוב צעד עלייה-ושוב כמה שניות מנוחה. קצב איטי להחריד אך הכרחי. השיפוע שם הוא בלתי אנושי, והשביל טכני כולו. דורש הרמת ברכיים מאוד גבוהה והיעזרות במקלות ההליכה על מנת לגרור את עצמי צעד צעד כלפי מעלה. אני מגיע לפסגה ולא מאמין.

Col de tricot – מבט לכיוון הציר ממנו הגענו

מצלם כמה תמונות, לא מתעכב אפילו למלא מים ומתחיל בהליכה מהירה עד כמה שאני יכול לכיוון Les Houches. "דופק את המערכת" ומגיע לשם בשעה 11:05 – שעה וארבעים לפני הצפי ושעתיים וחצי לפני הקאט אופ (13:30). נשארו 8 ק"מ לקו הסיום. בתחנת ההזנה כאן כבר אין מרק אבל אני לא מוותר על תפוזים, באגט וקרקרים. יוצא החוצה. ננן עם כל המשפחה שלו מחכים לי ברחוב הראשי של Les Houches ונטשה אשתו מצלמת אותי מהרכב. לטובת כל אלו שמיד לאחר מכן עומדים לקבל את הסרטון בווצאפ ודואגים לשלמותי הגופנית (על הנפשית הם כבר ויתרו מזמן). אני עושה מאמץ ורץ. עולה על השביל שמקביל לנהר מי הקרחונים שמגיע מכיוון שאמוני, לא מסוגל לרוץ אבל הולך מהר מאוד. 2 ק"מ לפני הסיום הסוללה של הסונטו נגמרת, אבל אני יודע שאני עומד בתכנון. נכנס לרחוב הראשי של שאמוני. עובר לריצה. מקבל מחיאות כפיים וקריאות עידוד מכל מי שנמצא שם. 200 מטר לפני הסיום מוציא דגל ישראל ודגל גולני לזכר החברים, שם אותם על מקלות ההליכה ורץ עד שער הסיום. מכאן כבר אין לי מילים. אושר גדול.